מילת המפתח הנוכחית היא "רצון". על פי דו"ח יחידת עוז של משרד הפנים מהשבוע שעבר, מאז יולי 2009, עת הוקמה היחידה, ועד היום נעצרו וגורשו מישראל 699 אזיזרים, ואילו 2,433 אזיזרים עזבו את הארץ "מרצון", תוך שיתוף פעולה עם אנשי היחידה. ברשות האוכלוסין וההגירה גאים מאוד בדו"ח הזה: לדבריהם, הוא מצביע על "ייעול שיטת העזיבה על ידי יחידת עוז". כפי שהסביר מאיר גופשטיין, ממונה תחום עזיבה מרצון ביחידת עוז, בראיון ל"הארץ" (19.10.2009), "בניגוד להחזקתם של האנשים המבקשים לצאת במעין מעצר עד למועד הטיסה והעברתם הליך גירוש לנתב"ג, אצלנו המצב שונה. ייעלנו את השיטה על מנת לעודד ויצרנו מנגנון יעיל לשני הצדדים לפיו הם יוצרים עמנו קשר, שולחים לנו צילומי דרכונים ולאחר בדיקה בה [הם] נמצאים זכאים לקבל עזרה... אנו שואלים מתי ירצו לצאת, כשהדבר תלוי פעמים רבות בחוזה שכר הדירה או במשכורות שצריכים לקבל... לאחר תיאום מועד הטיסה מגיעים עצמאית לנתב"ג וטסים".

ייעול שיטת העזיבה על ידי יחידת עוז (אילוסטרציה)

אכן, קשה שלא לקנא באזיזרים וביחס שלו הם זוכים ממשרד הפנים. התאמינו? אפילו מתאמים איתם לעתים את מועד הגירוש ומרשים להם להגיע "עצמאית" לשדה התעופה, בניגוד למצב שהיה נהוג קודם, כשהחזיקו אותם ב"מעין מעצר" (ובהזדמנות זו, אולי כדאי לשאול את מר גופשטיין מהו "מעין מעצר", והאם הוא יכול לספק פרטים על ההבדל בינו לבין סתם "מעצר"). ולא רק זאת, אלא שאת כל זכויות היתר הללו מקבלים האזיזרים כאשר הם יודעים שאם לא ישתפו פעולה (באותו "מנגנון יעיל לשני הצדדים"), הם עומדים בפני לכידה וגירוש ידידותיים פחות. כפי שהסבירו ברשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים, "הניסיון לנתק בין פעילות יחידת עוז האינטנסיבית לבין עזיבה מרצון של זרים חוטא למציאות. לא ניתן להתעלם מהעובדה שפעילות אכיפה שוטפת נותנת אותותיה בכך שזרים רבים, וביניהם משפחות, מעדיפים לצאת מרצונם ולא להמתין להחלטות ולאכיפה". ואם לתרגם את הלשון המכובסת למציאות: לא ניתן להתעלם מכך שמסע ההסתה נגד האזיזרים, לכידתם וגירושם הפומביים הפחידו אזיזרים רבים עד מוות, ולכן הם מעדיפים לברוח מפה כל עוד הם יכולים, לפני שגורלם יהיה גרוע עוד יותר. זו "עזיבה מרצון" באותה מידה שאדם המוסר את ארנקו לידי שודד המאיים עליו באקדח עושה זאת מרצונו החופשי.

עוד אזיזרית עוזבת מרצון (אילוסטרציה)

אבל השימוש הזה ב"רצון" איננו סתם דוגמה נוספת ליופמיזמים השגרתיים של משרד הפנים; הוא משקף משהו עמוק הרבה יותר. כי בעוד שגירוש האזיזרים מתבצע על בסיס אידיאולוגיות גזעניות וקסנופוביות המוּבלות על ידי הקלריקל החשוך הממלא את תפקיד שר הפנים, הרי שהוא צריך במקביל להתבצע בתוך חברה סמי-מודרנית שאימצה לעצמה רבים מסממני השיח הניאו-ליברלי, שבו גזענות גלויה מדי איננה נחשבת ללגיטימית. המשימה של משרד הפנים היא לפיכך מסובכת, כי הוא צריך לשכנע במקביל מגזרים המחזיקים (לפחות במוצהר) בדעות שונות למדי בצורך לגרש את האזיזרים. ובעוד שעבור פלחים מסוימים באוכלוסייה מספיקה רטוריקה לאומנית ושונאת זרים, הרי שעבור אחרים, האוהבים להרגיש שהם נאורים יותר, צריך לייצר רטוריקה אחרת, הנשענת על ערכים ליברליים-אוניברסליים לכאורה. כך צריך להבין את הפנייה החוזרת ונשנית של משרד הפנים ל"רצון", כמו גם לתפיסות ולערכים אחרים שיידונו בפוסט הזה.

אחרים, האוהבים להרגיש שהם נאורים יותר (אילוסטרציה)

זכותו של אדם לרצון חופשי משלו שעל פיו הוא קובע את התנהגותו היא מן האידיאלים המכוננים של השיח הליברלי. השאיפה לזכות הזו הניעה מאבקים חברתיים, אזרחיים ולאומיים צודקים רבים, אבל בשנים האחרונות נעשה בה שימוש ציני הולך וגובר על ידי מנהיגים שונים על מנת להצדיק פעולות שהגורם המניע אותן שונה לגמרי. כך, לדוגמה, גייס ג'ורג' בוש (הצעיר) את תמיכת המערב במלחמה בעיראק, בין השאר תחת ההבטחה להביא חופש לעם העיראקי הסובל תחת משטרו הרודני של סדאם חוסיין. בפועל, כמובן, האינטרסים ליציאה למלחמה היו שונים לגמרי, והעם העיראקי האומלל סובל היום לא פחות תחת משטר החסות האמריקני ה"חופשי" משסבל תחת משטרו הנורא של סדאם. כפי שכתב בשעתו המשורר ומבקר התרבות הבריטי מתיו ארנולד, "החופש הוא סוס טוב מאוד לרכוב עליו, אבל כדאי לרכוב ליעד כלשהו". באופן דומה, גם יכולתם של האזיזרים לעזוב "מרצון" היא סוס טוב מאוד ברטוריקה של משרד הפנים, כפי שזו מופנית לחלקים בציבור הישראלי; אבל לאן מאפשרים להם לרכוב, והאם יש להם באמת רצון חופשי מהותי לקבוע את גורלם, או שבסך הכל מאפשרים להם לשלם בעצמם עבור כרטיס בכיוון אחד לגיהנום?

העם העיראקי האומלל סובל היום לא פחות (אילוסטרציה)

רצונם החופשי של האזיזרים מעניין את אנשי משרד הפנים כקליפת השום. הרטוריקה של "עוזבים מרצון" מכוונת לא לאוזני האזיזרים, אלא לאלה של החלקים באוכלוסייה הישראלית האוהבים לחשוב על עצמם כליברלים. זה גם קהל היעד של רבים מהמסרים האחרים המשוגרים על ידי יחידת עוז. החלק הזה באוכלוסייה הפנים את השיח הניאו-ליברלי כסוג של קומון סנס מובן מאליו, שאין צורך לעצור ולחשוב על מה שהוא מסתיר מתחתיו. זה לא נעשה מכוונות רעות. להפך. זו פשוט תפיסת עולם דומיננטית, הניזונה מערכים ליברליים נשגבים שעברו במשך השנים הזניה ומנוצלים כיום כאמצעי רטורי לקידום אינטרסים אחרים לגמרי, בלי שהשינוי שהם עברו ברמה המהותית יובן במלואו.

ערכים פוליטיים נשגבים שעברו במשך השנים הזניה (אילוסטרציה)

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של השיח הניאו-ליברלי הוא הכלכליזציה של הכל. בעולם הניאו-ליברלי, (כמעט) הכל סחיר ועל (כמעט) הכל ניתן לשים תו מחיר – כולל תהליכים חברתיים, כוח עבודה, ובני אדם. היריעה כאן קצרה מכדי לאפשר תיאור של התהליכים ההיסטוריים שהובילו לתפיסה הזו, אבל בגירסתה הקיצונית, היא ניזונה מראייה שלפיה רק כללי השוק החופשי הם המאפשרים חופש אמיתי לבני האדם, ועל כן כללים אלה משמשים כמעין "מדריך מוסרי" להתנהגות האנושית בכללותה. מכאן, קצרה הדרך לשימוש באמות מידה כלכליות להערכת איכותה של כל פעולה אנושית. שימו לב, לדוגמה, לדבריו של מאיר גופשטיין שהובאו כאן למעלה. גופשטיין מדבר לא כמי שמנהיג מדיניות פוליטית, אלא כיזם או מנהל כלכלי. מדוע, לשיטתו, עבודתה של יחידת עוז השתפרה? כי "ייעלנו את השיטה וייצרנו מנגנון יעיל לשני הצדדים"; ומה הדוגמאות שהוא יכול לתת להתחשבות ב"רצון" של האזיזרים? "חוזה שכר הדירה או המשכורות ש[הם] צריכים לקבל". גם הרטוריקה של תהליך ה"עזיבה מרצון" היא זו המאפיינת חתימה על חוזים כלכליים בין בני אדם עצמאיים: "הם יוצרים עמנו קשר, שולחים לנו צילומי דרכונים ולאחר בדיקה בה [הם] נמצאים זכאים... אנו שואלים מתי ירצו לצאת". העובדה שחייהם של בני אדם מיטלטלים ולעתים נהרסים בעקבות ה"חוזה" הזה איננה מעניינת איש, כל עוד כללי ההיגיון הכלכלי נשמרים ונשמרת גם מראית עין של רצון חופשי וחוזה הנחתם עצמאית בין צדדים אוטונומיים לכאורה.

על הכל ניתן לשים תו מחיר (אילוסטרציה)

שימו לב גם לשתי המודעות הבאות. הראשונה היא מודעת ענק מטעם יחידת עוז שהתפרסמה בחוצות ישראל, ובמיוחד בערי המרכז:

השנייה, שלשונה דומה, התפרסמה בצד שמאל של המסך כבאנר פרסומת באתר Ynet, וייתכן שגם באתרים אחרים:

המודעות הללו אינן פונות, כמובן, לאזיזרים עצמם. הן פונות לאנשים המעסיקים אותם, ומנסות לשכנע אותם להסגיר את האזיזרים שבידיהם מסיבה אחת בלבד: הם יכולים "לעלות לך ביוקר". במודעות האלה יש ויתור מוחלט, מודע ומכוון על השימוש ברטוריקה לאומנית או גזענית. הפנייה כאן היא להיגיון הכלכלי בלבד, והמטרה היא לשכנע את אותם אנשים שאולי לא ישתכנעו מהנימוקים הקסנופוביים שעדיין כדאי להם לשתף פעולה, כי אחרת הם ישלמו על כך קנס כבד. זה גם ההיגיון העומד מאחורי הניסיון האחרון מצד הממשלה "לשדרג" את המאבק באזיזרים, באמצעות העלאת קנס המינימום על העסקת אזיזר ללא אשרה. בהסברים שסופקו על מנת לנמק את הצורך בחוק החדש, ציינו אנשי מחלקת ייעוץ וחקיקה (פלילי) במשרד המשפטים כי ועדת השרים לענייני עובדים זרים החליטה "כי יש להגביר ולייעל אכיפת החוק לגבי עבירות העסקת עובדים זרים הנעברות על ידי מעסיקים ובכך להפחית את הביקוש להם". אלה הם אפוא האזיזרים על פי ההיגיון של הממשלה: מוצר כלכלי שיש לו "ביקוש" שניתן להגבירו או להפחיתו באמצעות סנקציות כלכליות. ההיגיון הזה עובד, כמובן, כי כך בדיוק רואים גם אנחנו את האזיזרים: כל הסיבה לנוכחותם כאן היא הרי העובדה שהם מוכנים לעבוד יותר בזול מהאזרחים הישראלים. אם אנחנו מוכנים להכיר בכך שיש להם גם תכונות אנושיות כלשהן, הרי שהדבר הוא רק תוצר נלווה לפונקציה האמיתית, המוצרית, שאותה הם ממלאים. (וזה המקום להעיר, כמובן, שמאחורי כל מבצע גירוש האזיזרים עומד – נוסף לשר הפנים הגזען – גם לובי חזק של עובדי כוח אדם למיניהם, סוחרי עבדים לכל דבר ועניין, המעוניינים להמשיך ולהרוויח עמלות על הבאתם של אזיזרים חדשים, שבהם יוכלו להתעמר כפי שעשו בקודמים לפני שהללו החלו ללמוד להתמודד עם השיטה.)  

יש לייעל אכיפת החוק לגבי עבירות העסקת עובדים זרים (אילוסטרציה)

הנה לדוגמה ראיון שהתפרסם בסוף השבוע האחרון במוסף "הארץ" עם מפקד גל"צ לשעבר, זאב דרורי. הראיון עוסק בהתמודדותו של דרורי עם מותה של בת זוגו, דורית הראל, ממחלה גנטית נדירה. אין לי דבר נגד דרורי, ומן הראיון הוא מצטייר כאדם אוהב, אכפתי ומסור במידה מדהימה. כשהוא מספר על הטיפול השוטף בהראל, הוא מפרט במה היה הדבר כרוך: "אני לא מכיר מישהו שיכול להיות צמוד לבן זוג בצורה כל כך טוטאלית. לפעמים זה היה לרדת 40 פעם בלילה לשירותים. היא הייתה מעירה אותי והייתי מוריד אותה על הידיים מהמיטה, נושא לשירותים, מושיב, סוגר את הדלת, אחר כך מרים אותה, לוקח לאמבטיה, שוטף, מנגב ומחזיר למיטה. לילות רבים לא ישנו". והנה, בנקודה אחרת בראיון, הוא מסביר גם: "אני חושב שלא הייתי יכול לעשות את מה שעשיתי בשנתיים-שלוש האחרונות אם לא הייתה שם אהבה גדולה. הייתי על תקן פיליפיני כי דורית לא הסכימה שמישהו ייכנס הביתה וזה לא היה פשוט. לא ישנתי לילות שלמים בגלל הכאבים שהיא סבלה מהם".

הייתי על תקן פיליפיני (אילוסטרציה)

"הייתי על תקן פיליפיני" – היש דרך טובה מזו לנסח את יחסנו לאזיזרים? מה שאמורה לשמש כמילה לתיאור ארץ המוצא או האזרחות של אדם, והפכה לתיאור של מקצוע, עיסוק, משלח יד. היעלה על הדעת בכלל שיש בעולם פיליפינים שאינם יורדים 40 פעמים בלילה לשירותים, עבור שכר רעב, בלי להתלונן, וכשהם רועדים מפחד שילכדו ויגרשו אותם למקום שבו חייהם יהיו נוראים אפילו יותר?

בדרורי אין כמובן שום ייחוד – אולי זולת העובדה שהיה מוכן, בניגוד לרובנו, לחיות בתנאים כאלה למען האהבה. בדבריו על ה"פיליפיני" הוא בסך הכל מבטא את הקומון סנס של רובנו. ה"פיליפיני" שלו הוא המחשה אחת מני רבות למעמד שנוצר בחסות הגלובליזציה (והיה קיים, כמובן, בגירסאות אחרות גם קודם לכן), שאותו מכנה הסוציולוג האמריקני-בריטי קווין ביילס "disposable people" – אנשים חד-פעמיים, מתכלים, מוצרים שאותם ניתן להחליף ברגע שהאינטרסים הכלכליים האישיים או הלאומיים מכתיבים זאת. זהו אחד התוצרים של השיח הניאו-ליברלי, של הכלכליזציה של הכל, של האידיאליזציה של השוק החופשי על חשבון מנגונים אחרים – פגומים כמובן גם הם, אבל בדרכים אחרות – לניהול עניינינו הציבוריים. הסוציולוג הכלכלי ההונגרי קרל פולני הזהיר מההשלכות האלה כבר ב-1944, כשכתב:

אם נאפשר למנגנון השוק להיות הגורם היחיד המכתיב את גורלם של בני האדם ושל סביבתם הטבעית... הרי שהתוצאה תהיה השמדתה של החברה. כי את ה"סחורה" המכונה "כוח עבודה" אי אפשר לדחוף לכל מקום, להשתמש בה ללא הבחנה, או אפילו להשאיר ללא שימוש בלי להשפיע גם על האדם האנושי שהוא במקרה בעליה של ה"סחורה" הייחודית הזאת. אם נפטור כך את כוח העבודה של האדם, הרי שהמערכת, באותה הזדמנות, תיפטר גם מהישות הפיזית, הפסיכולוגית והמוסרית "אדם" המחוברת לאותו סיווג.

אנשים חד-פעמיים, שניתן להחליף כשהאינטרסים מכתיבים זאת (אילוסטרציה)

יותר מדי בקלות אנחנו עושים שימוש ב"סחורה" האנושית הזאת, יותר מדי בקלות אנחנו נפטרים מכל האיכויות האנושיות – הפיזיות, הפסיכולוגיות, המוסריות – הנלוות לאותה "סחורה".

ותסתכלו, סתם ככה לשם סיום, גם על המודעה הבאה, שהתפרסמה גם היא כבאנר פרסומי ב-Ynet:

ראו את הטרנספורמציה המופלאה הזאת: את האופן שבו "מבצע" לגירוש אזיזרים – מונח הלקוח מהשיח הצבאי – הופך בקלות רבה כל כך ל"מבצע" מהסוג הצרכני, "מבצע" פרסומי שגם אתם יכולים "לנצל" אותו. ראו איזה "מבצע" נפלא מוכרת לכם יחידת עוז (ואיזו שפה פרסומית משובחת! ראו איך ה"עוז" ב"עוזבים מרצון" מודגש באדום! הנה לנו מועמד מוביל לפרס "קקטוס הזהב"!). בעקבות המודעה הזאת, לא יכולתי להתאפק ושלחתי ליחידת עוז את השאלה הבאה:

והנה תגובתה של דוברת משרד הפנים היעילה כתמיד, סבין חדד:

אין לי אלא להשתתף בצערה של חדד על כך שאין מבצע "חבר מביא חבר". ואולי באמת אפשר היה לוותר על כל הפוסט ולהסתפק בזה.