שר הפנים, הגזען החשוך אלי ישי, הבהיר בשבת – ולא בפעם הראשונה – את עמדתו ביחס לאזיזרים. בראיון לתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2 אמר ישי: "יבואו לפה עכשיו, על פי מה שהשר לביטחון הפנים אמר בדיון האחרון, מאות אלפי עובדים זרים עם מחלות צהבת, שחפת, חצבת, איידס, סמים ונתונים קשים". לאחר מכן המשיך ושאל: "האם מישהו אחד מאזרחי מדינת ישראל היו מוכנים שייכנסו לפה מיליון או שניים וחצי מיליון סודנים ופליטים מאריתריאה? האם מישהו במדינת ישראל היה מוכן לראות עם כל ההתייפייפות הזאת מיליון או מיליון וחצי זרים? זה לא מאיים על המפעל הציוני של מדינת ישראל?".

מאות אלפי עובדים זרים עם מחלת צהבת (אילוסטרציה)

ישי כמובן איננו האדם הראשון הקושר בין אוכלוסיות שאותן הוא מתעב לבין מחלות וזיהומים. אילו היה שר הפנים היקר שלנו טורח ללמוד קצת היסטוריה, היה יודע אחד העמים שסבלו במיוחד לאורך הדורות מהאשמות כאלה הוא דווקא העם היהודי שאליו הוא משתייך. אדולף היטלר בכבודו ובעצמו הקדיש לא פחות מ-13 עמודים ב"מיין קמפף" למחלה הנוראה המאיימת על האומה הגרמנית, "סיפיליס – מחלת היהודים", וטען שהדרך היחידה לשמור על בריאות האזרחים הגרמנים היא על ידי גירוש היהודים או השמדתם. (על פי כמה מחקרים, אגב, היטלר פיתח את התיאוריות על הקשר בין היהודים לסיפיליס לאחר שזונה יהודייה הדביקה אותו במחלה בצעירותו; אני מניח שלא כך פיתח אלי ישי את התיאוריות שלו על הקשר בין האזיזרים לאיידס.) באופן דומה, האנטישמי האמריקני לינדון לארוש, שניסה לרוץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים, טען לפני כעשרים שנה בסך הכל כי מחלת האיידס מופצת על ידי יהודים, בעיקר משום שהאם היהודייה המתוסבכת מייצרת בעיות פסיכולוגיות אצל ילדיה, שהופכים להומוסקסואלים ומדביקים נוצרים תמימים במחלה. אלי ישי יכול היה כמובן ללמוד על הנטייה הזאת של אנשים הרואים את עצמם כגזעים עליונים להאשים עמים נחותים מהם בהפצת מחלות, אבל לשם כך הוא צריך היה להפסיק לרגע את מסע ההסתה, השיסוי, השנאה והפצת השקרים נגד האזיזרים שהוא עסוק בו כל כך. ולזה אין לשר הפנים פנאי.

זונה יהודייה הדביקה אותו במחלה בצעירותו (אילוסטרציה)

למה יש לשר הפנים פנאי? ובכן, מתברר שהוא מודאג מאוד מעתידו של "המפעל הציוני של מדינת ישראל", שהאזיזרים מאיימים עליו כל כך. אני לא חובב גדול של הטענה החילונית הרווחת, כאילו ש"ס היא תנועה אנטי-ציונית בשל עמדות מסוימות שאינן זהות באופן מוחלט לנרטיב הציוני הדומיננטי. הייתי מעדיף להאמין שיש דרכים שונות להיות ציוני, ושש"ס מבטאת את אחת הדרכים הללו; חשוב מכך, באופן אישי אני מאמין שאזרח ישראלי אינו ישראלי פחות אפילו אם הוא אינו ציוני כלל, שכן הציונות היא רק אופציה אידיאולוגית אחת מבין הדרכים השונות שבהן אפשר להיות ישראלי. אבל בהינתן כל אלה, אם אלי ישי מוטרד פתאום כל כך מהעתיד של הציונות, דומני שלגיטימי לשאול מה הוא יודע על העבר של הציונות. כי לאביה של הציונות המודרנית, תיאודור (בנימין זאב) הרצל, דווקא היו כמה דברים מעניינים לומר על האזיזרים, ואולי כדאי שאלי ישי – באותן דקות פנויות בודדות שאותן הוא אינו מקדיש לגירוש אזיזרים – ילמד אותם, ולו על מנת שנאמין שכאשר הוא מדבר על "המפעל הציוני של מדינת ישראל" ודאגתו לו, יש לו מושג על מה הוא מדבר.

אזרח ישראלי אינו ישראלי פחות אפילו אם הוא אינו ציוני כלל (אילוסטרציה)

אני רוצה להקדים ולומר שבאופן כללי, אני חושב שיש להיזהר בהבאת ציטוטים מהרצל כאמת מוחלטת האמורה לשמש כמתווה האפשרי היחידי לציונות המדינית. כאמור, יש דרכים שונות להיות ציוני, וקריאה רצינית של כתביו של הרצל מלמדת שאפשר למצוא בהם כמעט הכל – מגילויים מפעימים של ליברליזם צרוף ואהבת אדם נדירה, ועד לביטויים אומללים של שוביניזם, של גזענות ושל סתם בורות (ואולי זה המקום להבטיח בעתיד הקרוב התייחסות נרחבת יותר לעניין). ובכל זאת, דבריו בנוגע לאזיזרים יפים כל כך, וציונות שהייתה משתיתה את עצמה עליהם הייתה יפה כל כך הרבה יותר מהציונות העלובה שאותה מקדם אלי ישי, שלפחות במקרה הזה, נדמה לי שכדאי להקשיב קצת לתיאודור.

ביטויים אומללים של שוביניזם, גזענות וסתם בורות (אילוסטרציה)

הרצל מתייחס לאזיזרים פעמים רבות לאורך "אלטנוילנד", הרומן האוטופי המרתק שאותו פרסם ב-1902 ושבו תיאר את המדינה העתידה לקום ואת מאפייניה הרצויים, לשיטתו. למעשה, אחד המאבקים הפוליטיים המרכזיים המשמשים כציר העלילתי המניע את הספר הוא שאלת היחס לאזיזרים. הרצל תוקף בחריפות את אלה המבקשים לשלול את זכותם של אזיזרים לחיות בארץ ולקבל זכויות מלאות, ואף מציין מי הם אותם אנשים, באופן שנקרא היום כנבואי להדהים. כך, לדוגמה, מסביר האדריכל שטיינק – אחת הדמויות המרכזיות ברומן וחבר במפלגתו של הגיבור הראשי, דוד ליטבק – מיהם המתנגדים להעניק זכויות כלשהן לאזיזרים ומה מניע אותם:

הוא ודומיו חייבים להתחנף להמון. והם גם חייבים להמציא תיאוריה שיש בה תועלת מיידית להמון, או לפחות משהו שייראה בעיני ההמון כתועלת מיידית. משום כך הם משמיעים את הסיסמה נגד הזרים: מי שאינו יהודי לא יתקבל לחברה החדשה; ככל שיקטן מספר האנשים הקרובים לצלחת, כך יגדל חלקו של הפרט בעוגה. אולי נדמה לכם שזו התועלת המיידית שלכם, אבל זה לא נכון. הארץ תתרושש ותתייבש אם תנקטו מדיניות צרת עין ומטופשת כזאת.

(תיאודור הרצל, "אלטנוילנד", עמ' 110; תרגום מגרמנית: מרים קראוס)

הוא ודומיו חייבים להתחנף להמון (אילוסטרציה)

הרבנים של התועלת המיידית מיררו את חיינו אז והם ממשיכים לעשות זאת גם עכשיו. אז, בזמנים הקשים של ראשית המפעל הגדול שלנו, הדוקטור גאייר לא רצה שמישהו בכלל יזכיר את פלשתינה, עכשיו הוא נעשה פלשתינאי יותר מכולנו. פתאום הוא הפטריוט, הוא היהודי הלאומי; ואנחנו אוהבי הזרים. אם נמשיך להקשיב לו, נגלה עוד מעט שאנחנו יהודים רעים או אפילו זרים בארץ שלו, בפלשתינה. כן, זהו זה. הוא רוצה לבודד אותנו מהחברה וזורע חוסר אמון ביניכם לבינינו. הוא מגלגל עיניים לשמים, האיש הדתי הזה, ובעת ובעונה אחת מחפש בשבע עיניים את התועלת המיידית.

(תיאודור הרצל, "אלטנוילנד", עמ' 110-109; תרגום מגרמנית: מרים קראוס)

אם נמשיך להקשיב לו, נגלה עוד מעט שאנחנו יהודים רעים או אפילו זרים בארץ שלו (אילוסטרציה)

בהמשך מתייחס שטיינק לחובת השירות הלאומי שאותה הנהיגה החברה החדשה (מעניין לציין שלא מדובר בשירות צבאי; אצל הרצל אין צבא) ומבהיר:

כל מי שמילא את ההתחייבות הזאת כנדרש יכול להיות חבר בחברה החדשה, בלי קשר לדת שלו או ללאום שאליו הוא שייך. ואני פונה אליכם, ואומר לכם שאתם חייבים לשמור על מה שעשה אותנו לאומה גדולה: חופש המחשבה והביטוי, הסובלנות ואהבת האדם. רק אז ציון באמת תהיה ציון!

(תיאודור הרצל, "אלטנוילנד", עמ' 110; תרגום מגרמנית: מרים קראוס)

חייבים לשמור על מה שעשה אותנו לאומה גדולה (אילוסטרציה)

בהמשך הספר, מסביר גם דוד ליטבק בעצמו את הסיבות שבגינן יש להעניק לאזיזרים זכויות מלאות:

החברה החדשה מבוססת בראש ובראשונה על רעיונות משותפים פרי רוחם של כל עמי התרבות... זה יהיה מאוד לא הוגן מצדנו למנוע מאדם אחר – יהיו מוצאו, גזעו או אמונתו אשר יהיו – את הזכות להיות שותף בהישגים שלנו. אנחנו בעצמנו עומדים על כתפיהם של שאר עמי התרבות. אם מישהו רוצה לחבור אלינו, להכיר בסדר החברתי שלנו ולקבל על עצמו את החובות החברתיות שלנו, מגיע גם לו ליהנות מכל הזכויות שלנו, במלואן. כל מה ששייך לנו מבוסס על עבודת ההכנה שעשו קודמינו. אנחנו צריכים לפרוע את החוב הזה. נוכל לעשות זאת רק בדרך אחת: סובלנות, סובלנות בדרגה הגבוהה ביותר. סיסמת הבחירות שלנו צריכה להישמע מעכשיו ולתמיד: בן אדם, אחי אתה!

(תיאודור הרצל, "אלטנוילנד", עמ' 119; תרגום מגרמנית: מרים קראוס)

בן אדם, אחי אתה! (אילוסטרציה)

רוב הנוכחים באסיפת הבחירות שבה מדבר ליטבק משתכנעים מדבריו, אבל אחד, דמגוג אופייני מבית היוצר של אלי ישי, צועק בקול גדול: "והזרים יאכלו את הלחם שלנו". בתגובה, משיב ליטבק:

לא מנדל, אתה טועה! אלה שמצטרפים אלינו בשלב מאוחר יחסית לא מרוששים את הארץ, אלא דווקא מעשירים אותה. העובדים הם ההון של הארץ וכוחה. את זה אתם יודעים מניסיונכם. ככל שיבואו הנה יותר עובדים יימצא כאן יותר לחם, בתנאי שהסדר החברתי יהיה צודק כמו זה שלנו. מובן שלא מצפים מכם שתיתנו לבאים את שדותיכם או את הזכויות שרכשתם, אבל בדיוק כמו שכפר-חדש מרוויח מכך שבסביבתו קמים עוד יישובים, כך גם החברה החדשה תיהנה מזה.

(תיאודור הרצל, "אלטנוילנד", עמ' 120; תרגום מגרמנית: מרים קראוס)

לא מצפים מכם שתיתנו לבאים את שדותיכם (אילוסטרציה)

לקראת סיום הספר, שוכב ד"ר אייכנשטם, רופא עיניים שהפך לנשיאה הראשון של החברה החדשה, על מיטת חוליו כשהוא גוסס. וכך מתאר הרצל את רגעיו האחרונים, מפיו של פרופ' שטיינק:

"הוא מת כאדם גדול", אמר פרופסור שטיינק. "הייתי איתו עד לרגע האחרון... הוא הלך ודעך. כשהוא מלמל עוד משהו, נדמה היה שמבטו העצוב כאילו אומר לי: אתה רואה, עכשיו אני כבר לא יכול לדבר, רק לחשוב. הוא עשה מאמץ אחרון ואמר בבהירות את דבריו האחרונים, דברים ששמענו ממנו לעתים קרובות בעבר: 'הזר צריך להרגיש אצלנו טוב!...' אחר כך קפא המבט בעיניו, ואני עצמתי אותן".

(תיאודור הרצל, "אלטנוילנד", עמ' 213-212; תרגום מגרמנית: מרים קראוס)

הוא מת כאדם גדול (אילוסטרציה)

זוהי הציונות של תיאודור הרצל, האיש שבמידה רבה בזכותו אנחנו נמצאים כאן היום. העמידו מולה את הציונות של אלי ישי, האיש שמדבר על "ההתייפייפות הזאת, מיליון או מיליון וחצי זרים", האיש שעבורו מה שמאיים על "המפעל הציוני" הוא "מאות אלפי עובדים זרים עם מחלות צהבת, שחפת, חצבת, איידס, סמים ונתונים קשים". רק אנחנו יכולים לבחור איזה סוג של ציונות אנחנו רוצים שתהיה כאן. ורק אנחנו נחיה עם התוצאות של הציונות כפי שהיא יוצאת מבית מדרשו של אלי ישי.