אחד הטיעונים הרווחים ביותר להצדקת גירוש האזיזרים הוא שהם שוהים פה באופן בלתי חוקי. הנימוק הזה משמש בעיקר כדי להימנע מהתמודדות עם השאלות הערכיות והמוסריות שמעלה הגירוש. עזבו אותנו מכל ענייני המוסר המעיקים האלה, מטעימים אבירי שלטון ה"חוק", המצב הוא בעצם פשוט מאוד: מי שנמצא פה בניגוד לחוק צריך להיות מגורש, ומי שהגיע לפה כשהוא יודע שנהג באופן לא חוקי אינו זכאי להתלונן. הנימוק הזה מועלה לעתים קרובות על ידי אנשי משרד הפנים (אם כי הוא בהחלט לא הנימוק היחיד המועלה על ידיהם), ובניגוד לחלק מהנימוקים האחרים, שחלקים מסוימים בציבור נרתעים מהנימה הגזענית המשתמעת מהם (ו"משתמעת" הופכת כרגע למועמדת מובילה לתואר האנדסטייטמנט של המאה), הוא מתקבל כ"אובייקטיבי" יחסית, משום היתלותו לכאורה בחוק ולא באידיאולוגיה - ובלי שנחשוב על כך שלא ניתן להפריד בין השניים בקלות, ושכל חוק מבטא בראש ובראשונה מערכת ערכים אידיאולוגית מסוימת.

מי שנמצא פה בניגוד לחוק צריך היה להיות מגורש (אילוסטרציה)

ההסתמכות הזאת על החוק היבש מבטאת גם חשיבה מוסרית פשטנית להחריד. כל אחד מאיתנו שיצא לו להיתקל במערכת החוקית הביורוקרטית יודע שיש מקרים רבים שבהם הקשר בין החוק לבין הצדק או המוסר הוא חלקי עד בלתי קיים. מהבחינה הזאת, ההסתמכות על לשון החוק היבש מקבילה לתשובות שניתנות בידי ילדים קטנים לשאלות ילדותיות כגון "מדוע אסור לגנוב?" או "מדוע אסור לרצוח?". "כי זה לא חוקי" או "כי מי שעושה את זה יישב בבית סוהר", משיבים לרוב ילדים על שאלות כאלה. מאחר שהחינוך בגיל המוקדם מתבצע, על פי רוב, מתוך דגש על הממד הענישתי והאכיפתי, הרי שלילדים צעירים אין בדרך כלל הכלים הקוגניטיביים המאפשרים להם להעמיד את הממדים האלה מול עקרונות מוסריים חשובים יותר: זכויות אדם המצדיקות לעתים הפרה של החוק היבש, לדוגמה. כל עוד מדובר בילדים, אין בכך כל פסול. ההנחה היא שכאשר יתבגרו, הם יפתחו את אופני המחשבה המורכבים יותר, שיאפשרו להם להבין את החוק כחלק ממערכת חברתית שלמה, שמתקיימת בה לעתים התנגשות בין החוק היבש לבין אותם ערכים עליונים יותר. כפי שלורנס קולברג הסביר כבר לפני יותר מ-50 שנה, אדם בעל חשיבה מוסרית מפותחת פחות יטען שאסור לאדם עני לגנוב תרופה הנמכרת במחיר מופקע על מנת להציל את חייה של בת זוגו, מאחר שהחוק היבש אוסר זאת; אדם בעל חשיבה מוסרית מפותחת יותר יבין שהצלת החיים במקרה הזה עולה בערכה המוסרי על ערך הציות לחוק.

שאלות ילדותיות (אילוסטרציה)

אבל אילו הבעיה היחידה הייתה שרוב אזרחי מדינת ישראל נותרו בשלב התפתחותי אינפנטילי, לא היה מדובר בדבר נורא כל כך. המצב הזה נכון לגבי אזרחי רוב מדינות העולם, וכל אחד מאיתנו שעלה אי פעם למטוס וראה את האושר הגדול שמסבה לאנשים הלגיטימיות של האינפנטיליות המוחלטת – אנחנו נאמר לך מתי תאכל, אנחנו נגיד לך מתי מותר לך ללכת לשירותים, אנחנו נספר לך בקול סמכותי לאן תגיע ומתי, ובבקשה תבכה או תצלצל בפעמון אם אתה צריך משהו – יודע שמדובר בתופעה אנושית מוכרת ומובנת. אפילו אם הבעיה היחידה הייתה שגם נבחרי הציבור שלנו לוקים באותה אינפנטיליות מצערת – מה שבהחלט סביר לנוכח תופעות כרובי ריבלין, וגם מסביר את סוד הצלחתה של דליה איציק כמי ששמוה לפקח על הגנון – הרי שניתן היה לחיות עם כך בשלום יחסי. ילדים אולי לא נוקטים חשיבה מוסרית מפותחת יותר מדי, אבל פוטנציאל הנזק המצוי בידיים שלהם מוגבל בדרך כלל. אבל הבעיה אצלנו היא מסדר גודל שונה לחלוטין: כי לאיש מבין כל אותם אנשים הלהוטים כל כך להגן על לשון החוק אין ולו עניין מזערי בחוק עצמו. השימוש שלהם בחוק הוא ציני לחלוטין: כשהוא פועל לטובתם, הם מאמצים אותו בחום; כאשר הוא מנוגד באופן כלשהו לעמדתם, הרי שהוא מטואטא אל צד הדרך כאילו היה מדובר באזיזר מצוי.

רוב אזרחי מדינת ישראל נותרו בשלב התפתחותי אינפנטילי (אילוסטרציה)

עוד לפני שנעבור להקשרים העכשוויים של התופעה הזאת, כדאי לומר כמה מילים על הצביעות המדהימה של מדינה שמקדשת ומהללת את ההגירה הבלתי חוקית כאשר מדובר במהגריה ההיסטוריים והנדכאים שלה, אך פוסלת אותה באופן גורף כאשר מדובר ממהגרים עכשוויים ונדכאים ממקומות אחרים. בפרסומים הרשמיים של משרד החינוך שרובנו גדל עליהם, מודגשת מצוקתם של היהודים שניסו להגיע לארץ ישראל באופן בלתי חוקי לאחר מלחמת העולם השנייה, ומודגשות גם רשעותם ואטימותם של השלטונות הבריטיים שמנעו הגירה בלתי חוקית זו ונהגו במהגרים כאילו היו שבויי מלחמה או פושעים. בין השאר, מצוטטים מכתבי המחאה ששלחו תלמידים ישראלים לממשלת המנדט, כעדות לידה הקשה של זו האחרונה: "המשכת יחסה הרע שחל הממשלה לפליטי החרב הנאצית תזעיק את המוני הנוער למערכה נגד פוליטיקת זוועה זו של ימי הביניים, של 'השלכה ללב ים' המתנהלת על ידי ממשלת בריטניה", נכתב באחד המכתבים. מעניין מה ייכתב בספרי הלימוד העתידיים על האופן שבו נוהגת ממשלת ישראל כיום בפליטים העכשוויים. מעניין כיצד הם יצדיקו את העובדה שבכל שנת 2008, הכירה ישראל בארבעה פליטים בלבד, ושמאז חתמה המדינה על אמנת הפליטים ב-1951, הוכרו כ-170 פליטים בלבד על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן – כך על פי דו"ח מוקד הסיוע לעובדים זרים, שפורסם היום.

מהגרים עכשוויים ונדכאים ממקומות אחרים (אילוסטרציה)

אבל אם נחזור לימים אלה: האם לא מוזר הדבר, שאותם האנשים החרדים פתאום לשלטון החוק הם אותם אנשים בדיוק המזדעקים מדי שני וחמישי – ולעתים בצדק גמור – על העוולות הנוראות שאותו חוק מביא עימו? קחו לדוגמה את שר הפנים, אלי ישי, קרוב לוודאי הלוחם הגדול ביותר למען גירושם מהארץ של האזיזרים, כולל ילדיהם. "הבעיה שלי איננה הילדים", הסביר ישי לפני קצת יותר משבוע, "אלא כל מי שיחדור לארץ בצורה בלתי חוקית. הילדים יהיו תעודת הביטוח שלהם להישארות בארץ. עוד 20 שנה ישאלו איך לא אכפנו את החוק הזה". אכן, שערורייה נורא תהא זו, אי אכיפת החוק. ומי כמו אלי ישי ומשרד הפנים מעריכים את החוק במדינת ישראל, סרים למרותו ומביעים את מחויבותם אליו, ואינם מחפשים לעולם תעלולים מתעלולים חדשים על מנת להערים עליו.

הבעיה שלי איננה הילדים (אילוסטרציה)

הנה, לפני כמה שנים פסק בג"ץ כי חובה על המדינה להכיר בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים ולרשום את אלה שעברו אותם כיהודים בתעודת הזהות. השר ישי קבע כי החלטה חוקית זו היא "שערורייתית, קשה והרת אסון" לעם היהודי, וכי היא "מציבה אותי היום, כשר הפנים, במקום בעייתי כמי שאמון על מרשם האוכלוסין". מקום בעייתי? כשר הפנים? הרי כל מה שאלי ישי נדרש לעשות הוא לציית לחוק, שעליו חשוב לו כל כך להגן. אך לא אדם כאלי ישי יירתע, ומיד נמצא הפתרון עוקף הבג"ץ. פיתחו לרגע את תעודת הזהות שלכם: אם קיבלתם אותה אחרי 2002, תגלו אזור ריק מפתיע לצד סעיף ה"לאום". אכן, מאז 2002, בהוראתו הישירה של שר הפנים, נשמט סעיף זה מתעודת הזהות, אך ורק על מנת להימנע מלרשום במסמך רשמי את יהדותו של אדם על פי קביעת בג"ץ. (כשלעצמה, להחלטה הזו היו יכולים להיות גם צדדים חיוביים; אלא שמשרד הפנים מצא כמובן דרך להתחכם ולהשאיר דרכים אחרות להבחין בין יהודים וערבים על פי תעודת הזהות, גם בהעדר סעיף הלאום).

שערורייתית, קשה והרת אסון לעם היהודי (אילוסטרציה)

והנה, רק לפני חודשיים וחצי, סייר אלי ישי במאחזים הבלתי חוקיים בשומרון. תשאלו, מדוע המאחזים הללו נקראים "בלתי חוקיים"?  ובכן, התשובה לכך פשוטה מאוד, ואינה כרוכה אפילו בהתפלפלויות המשפטיות הרגילות סביב ההתנחלויות, שכולן בלתי חוקיות על פי החוק הבינלאומי. המאחזים הללו הוקמו בלי ההיתרים הנדרשים מהרשויות המוסמכות. על פי חוות הדעת המשפטית של עו"ד טליה ששון, שניתנה בהוראתו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, הקמת המאחזים היא עבירה פלילית שיש להיאבק בה דרך פתיחה של תיקים פליליים למעורבים בעניין. מדוע, אפוא, מסייר שר הפנים במאחזים בלתי חוקיים, שאותה חוות דעת משפטית קבעה שיש לפתוח בהליכים פליליים נגד אלה שהקימו אותם, ושממשלת ישראל החליטה שיש לפנות אותם? ובכן, התשובה פשוטה מאוד: אליבא דאלי ישי, "אין דבר כזה מאחז לא חוקי". ומדוע אין דבר כזה, אם הממשלה וחוות הדעת המשפטית קבעו אחרת? כי "מדובר במקום שהוקם על ידי ממשלת ישראל ויש לפתח את המקום". אכן, היגיון מעניין, מטעם מי ששלטון החוק הוא נר לרגליו: אם גורמים בממשלה פעלו באופן בלתי חוקי, סייעו להקים יישובים בלתי חוקיים באופן בלתי חוקי, ולאחר מכן התעלמו מכל ההיבטים הבלתי חוקיים של ההקמה והמשיכו לסייע ליישובים הבלתי חוקיים, הרי שהיישובים הללו כבר אינם בלתי חוקיים. על פי אותו היגיון, אם אלי ישי בכבודו ובעצמו, ובסיוע כמה מחבריו הטובים בממשלה, יקום מחר וירצח את נשיא המדינה, או את ראש הממשלה, או את אייל ברקוביץ', הרי שיהיה מדובר במעשה חוקי, משום שמדובר במעשה שבוצע בידי ממשלת ישראל.

אין דבר כזה מאחז לא חוקי (אילוסטרציה)

והנה, רק לפני ארבע שנים, קבע אלי ישי כי בית המשפט העליון "יוצר אפרטהייד אנטי-יהודי", לאחר שבג"ץ אישר את אי החלת מפעל ההזנה בבתי ספר שאינם שייכים לזרם הממלכתי. ובאותה שנה ממש, 2005, האשים ישי את בג"ץ גם ב"אטימות המערכת המשפטית, שכרתה ברית עם אטימות המערכת הפוליטית. עליהם נאמר: יש אנשים עם לב של אבן" – כל זאת כאשר בית המשפט העליון דחה את העתירות שהוגשו לו נגד הקיצוץ בהבטחת הכנסה. ישי הוסיף כי "פסיקת בג"ץ היום היא כתם מוסרי בדברי ימי המשפט, בג"ץ החמיץ היום הזדמנות להפגין אנושיות כלפי מאות אלפי נזקקים, מצער שבג"ץ הטוען שהכל שפיט עומד מנגד ונותן למשפחות לקרוס". בשני המקרים האלה, אגב, אני חושב שביקורתו של ישי על בית המשפט מוצדקת (ובאופן כללי, כמובן, זכותו של כל אזרח לבקר החלטות של בית המשפט; אבל בשם היושר, עדיף שלא ייאחז מאוחר יותר בחוק היבש כעילה להצדקת פעולות המתיישבות עם השקפת העולם שלו). חבל רק, שטינתו של ישי ל"אנשים עם לב של אבן", או רגישותו למקרים שבהם החוק היבש מתנגש עם הלב, המוסר והצדק, נעלמות כאשר מדובר בו עצמו או באוכלוסיות שאותן אין הוא מחבב.

אטימות המערכת הפוליטית (אילוסטרציה)

וכדאי אולי להוסיף לאלה את פנייתו של ישי לנשיא המדינה, שמעון פרס, על מנת שיחון את השר לשעבר שלמה בניזרי, שהורשע בקבלת שוחד, במרמה ובהפרת אמונים ונידון לארבע שנות מאסר, תוך שימוש בנימוק המוזר "כאיש ציבור, בן עדות המזרח וסגן ראש הממשלה, אני סבור שזו בקשת חנינה שאין מוצדקת ממנה". (ואפשר אולי לתהות גם על מידת הקשר בין ישי לבין מנהיגו הרוחני, הרב עובדיה יוסף, שקבע באותו עניין כי "אוי לנו שיש לנו בית משפט מעוות כזה, מעוות כזה. אין להם לא דת, אין להם דין. הם לא מאמינים בשום דבר. הדיינים כרבנים שבבית הדין, הקדוש ברוך הוא יושב עמם, מנחה אותם... אבל אלה? הם כופרים! איך הקדוש ברוך הוא יסתובב איתם?"; האם ממי ששלטון החוק חשוב לו אפשר היה לצפות שנשמע מילות ביקורת כלשהן על הדברים הללו מפי מנהיגו?)

איש ציבור, בן עדות המזרח (אילוסטרציה)

והנה עוד מקרה קטן ומעניין, שדווח בזמנו על ידי שחר אילן ב"הארץ". המקרה הזה אינו קשור באופן ספציפי לאלי ישי, אלא למשרד הפנים באופן כללי יותר. בשנת 2003 הגיעה לארץ נטליה קספ, אזיזרית ממולדובה, כדי לעבוד כמטפלת. מחוסר ברירה, היא השאירה את בתה מנישואין קודמים עם הוריה במולדובה. במהלך שהותה בארץ, היא התאהבה בסרגיי שפונט, אזרח ישראלי, ונישאה לו. לאחר מכן, ביקשה להביא את בתה לארץ. משרד הפנים סירב להתיר את כניסתה של הילדה לארץ, מאחר שלא חיה עם אמה בשנתיים קודם לכן (מחוסר ברירה, ומאחר שלילדה אסור היה להיכנס לארץ), ועל כן אמה נחשבה למי שנטשה אותה. משפחת שפונט עתרה לבית המשפט המנהלי, וזה קבע כי במקרים שבהם מדובר במהגר עבודה, יש לראות את היפרדותו הלא רצונית מילדיו "כניתוק מאולץ המצדיק סטייה מן הנוהל". בהחלטו כתב השופט עודד מודריק: "אין צורך להכביר מילים על כך שהעובדים הזרים שמדינת ישראל פתחה צוהר לכניסתם אליה (להם ולא לבני משפחתם), באים לכאן לעבודה קשה, להשתכר אל צרור נקוב שאך מעט מזעיר ממנו הם מקצים לצרכים מינימליים של עצמם, כדי שהמותר יישלח לארץ המוצא לפרנסת המשפחה. מי שעושה כן אינו 'מסמן' בכך שנטש את ילדיו... הורה כזה, ככל ההורים הוא ויחסו לילדיו הוא כיחסו של כל הורה לילדיו... לא ידעתי על שום מה מתייחס אליהם הנוהל כאילו נטשו את ילדיהם בלבבם". מודריק הורה לוועדה הבין-משרדית למקרים הומניטריים לדון מחדש בבקשה של משפחת שפונט והסביר: "אני מקווה שהוועדה תיקח לתשומת לבה את ההערות שהשמעתי למעלה מכאן ותקנה משקל חשוב לעובדה שהעותרת... עזבה את בתה בביתה או בבית הוריה במולדובה כדי למצוא מקור פרנסה לה ולמשפחתה, לרבות הקטינה... העותרת המשיכה כל העת לקיים את היחס הורה-ילד בינה לבין בתה. היא שמרה את זיקת ההורות בלבה ובנפשה וציפתה ליום שבו תוכל לאמץ את הבת אליה".

משרד הפנים יכול היה לאמץ את ההחלטה. הוא יכול היה גם לערער עליה, אם פרשנות החוק לא נראתה לו. במקום זאת, המשרד פשוט התעלם מדבריו של מודריק. "מדובר במקרה קלאסי ושכיח של ילדה מנישואים קודמים", כתב מנהל מינהל האוכלוסין, ששי קציר. "לא מצאתי בבקשה או בפסק הדין טעמים הומניטריים המחייבים הוצאת הילדה ממולדתה". אנשים עם לב של אבן, כבר אמרנו?

מקרה קלאסי ושכיח של ילדה מנישואים קודמים (אילוסטרציה)

ושימו לב גם לרגישות העכשווית של משרד הפנים לשלטון החוק. באחת הפניות ששיגרתי למשרד הפנים, כתבתי את הדברים האיומים הבאים:

כהרגלה בקודש, חזרה אלי דוברת משרד הפנים, סבין חדד, כעבור זמן מה. וכך כתבה:

ראו זה פלא: אדם פונה למשרד הפנים ומדווח כי היכה אדם אחר באלימות. בתגובה, דוברת משרד הפנים מייעצת לאותו אדם לפנות למשטרת ישראל בכל מקרה שיש בו "הפרעה לסדר הציבורי או היבט פלילי". האם אותה דוברת נוהגת בעצמה כפי שהיא תובעת מאחרים? האם דיווחה למשטרה על מעורבותי במעשה שיש בו ללא ספק היבט פלילי? מאחר שהשוטרים טרם התדפקו על דלתי, אני יכול רק לשער שלא. את הדיווח של אותו מלשין אלים על "עובדים שחומי עור" שצריך לגרש אותם, לעומת זאת, היא שמחה להעביר הלאה ליחידת עוז – גם כאשר אין בידיה כל מידע קונקרטי על כך שמדובר בכלל באנשים השוהים כאן שלא כחוק. אכן, שלטון החוק מעולם לא נראה מוצלח כל כך.

משרד הפנים ומלחמתו באזיזרים (1): אטימולוגיה

משרד הפנים ומלחמתו באזיזרים (2): השיח הניאו-ליברלי

משרד הפנים ומלחמתו באזיזרים (3): הציונות

בין "פליטים" ל"מהגרי עבודה"