מאז שפתחתי אותו לפני כשבע שנים, הבלוג הזה משחק על הגבול הדק שבין המציאות לדמיון. פוסטים המתארים בדקדקנות ראויה לחרחורי בוז את גופי הבוגדני, תלאותיי האקדמיות וזיכרונות ילדותי המוקדמת נשזרים בבדותות מופרכות – ומפרכות – על קרובי משפחה מלודרמטיים, על מסעות הרצאות נרקיסיסטיים ועל רומנים פדופיליים עוכרי שלווה (וכמובן, אין שום סיבה להניח שדווקא החלוקה שהצעתי זה עתה היא התקפה; כי גם לדברים האלה, כמו לכל האחרים, ראוי להתייחס במידה בריאה של חשדנות).

 רומנים פדופיליים עוכרי שלווה (אילוסטרציה)

אלא שבזמן האחרון, ההפרדה בין "תום" הראשון – זה שחייו אמיתיים ומשמימים כאלה של הבלוגרים החביבים על נחום ברנע ומעמוליהם – לבין "תום" השני – זה שחייו רצופים חוויות מרתקות ומסעירות – נעשתה קשה הרבה יותר. לפחות עשר פעמים בשבועיים האחרונים פנו אלי קוראים שונים, בתגובות ובמייל, וניסו לתהות אם הם מכירים אותי גם במציאות החוץ-בלוגוספירית, קרוב לוודאי מתוך האמונה (המוצדקת) במוגבלותה האינהרנטית של הביצה המקומית להכיל בתוכה אדם שהוא גם שמאלן קיצוני (לפחות כפי שהוא נתפס בעיני הציבור), גם יודע לחבר מילה למילה ברהיטות יחסית, וגם מצליח לשמור על חוסר מוּכּרות ציבורי מוחלט. גם העיסוק ההולך וגובר של הבלוג בסוגיות שעל סדר היום הפוליטי הפך את השאיפה לאנונימיות לבעייתית יותר.

 מוגבלותה האינהרנטית של הביצה המקומית (אילוסטרציה)

לאור הנתונים החדשים הללו, הגעתי להחלטה – ועלי להודות שהיא התקבלה מתוך לבטים רבים ולא בלי חשש – כי הגיעה העת לחשוף את זהותי האמיתית. שקלתי לעשות זאת בפורום הנהנה מחשיפה ציבורית רחבה יותר – עיתון "הארץ", לדוגמה, הביע עניין מסוים – אבל בסופו של דבר ביכרתי לשמור אמונים לקוראיי הקבועים, אלה שהלכו איתי בדרך החתחתים הזאת במשך כל השנים האחרונות מתוך עניין אישי ו/או ספרותי טהור, ולא בשל תאווה מצערת, גם אם מובנת, לעקוב אחר מעלליהם של סמי-סלבריטאים מזדמנים.

לעקוב אחר מעלליהם של סמי-סלבריטאים מזדמנים (אילוסטרציה)

הגיעה אפוא השעה להיחשף, ובמקום למתוח אתכם עוד זמן רב או להלעיט אתכם בשלל תובנות פילוסופיות בגרוש על ריבוי זהויות בעידן הפוסטמודרני, שתדלגו עליהן בכל מקרה בדרך אל המטרה, אעשה זאת בדרך המינימליסטית והישירה המאפיינית אותי מאז ומעולם. אני אלון חילו. חלקכם ודאי מכיר אותי משני הרומנים רבי המכר שפרסמתי, "מות הנזיר" ו"אחוזת דג'אני", חלקכם המצומצם יותר מכיר אותי מעבודתי המשפטית, ורובכם הגדול יותר מכיר אותי מן הסתם מהשערוריות הציבוריות שנלוו השנה לזכייתי הקונטרוברסלית בפרס ספיר – פרס שנשלל ממני בנסיבות מצערות מאוד עבור חשבון הבנק שלי, ומצערות פחות עבור חשבונות הבנק של שאר מתחריי על הפרס.

תום (אילוסטרציה)

אני מניח שתשאלו, ובצדק, מדוע מצאתי לנכון לכתוב את הבלוג הזה לאורך כל השנים בשם בדוי ובלי להיחשף. עבור מי שקרא את ספריי, אני מניח שהשאלה הזאת תהיה מיותרת. הפער בין הממשי לדמיוני הוא מוקד העניין האישי שלי מאז שעמדתי על דעתי, וכבר מגיל צעיר אהבתי להפתיע את הוריי בסיפורים יוצאי דופן במורכבותם על הדברים שקרו לי במהלך היום – דברים שרובם היו מבוססים אמנם על תשתית עובדתית כלשהי, אך כזו שעברה עיבוד ושינוי וליטוש עד כדי כך שכל קשר בינה לבין המציאות הפך למקרי. החירות לבדות, החופש להמציא, היכולת לייצר סיפור חיים פיקטיבי אך קוהרנטי היא נשמת אפו של הסופר, ומהבחינה הזאת, אפשרה לי דמותי המומצאת כאן לעשות את כל הבחירות הנועזות שאותן לא עשיתי בחיי האמיתיים. בדיוק כפי שעשיתי במקרה של חיים מרגליות קלווירסקי, גיבור "אחוזת דג'אני", נטלתי לעצמי גם כאן את החירות לספר את סיפורי הלא ידוע, להשתמש בחומרים הבסיסיים של חיי כדי לטוות מהם סיפור חיים אלטרנטיבי שיהיה אמין אך שונה, אמיתי אך מדומיין.

מטבע הדברים, לא תמיד עמדתי בהבטחה הזאת: לעתים, בלהט המאורעות האמיתיים של חיי, תיעדתי את המציאות כהווייתה ובלי לשנות כמעט דבר, פרט לשמות שיאפשרו זיהוי; ולעתים נפרדתי באופן כמעט מוחלט מהאמת כדי לצלול אל תוך עולם הדמיון והבדיון. להגנתי אוכל לומר רק שאף שלא כל העובדות הנמסרות בבלוג הזה הן "אמיתיות", במובן המקובל של המילה, הרי שכולן היו אמיתיות לחלוטין בכל הנוגע למידה שבה הן שיקפו את מצבי התודעתי ברגע הכתיבה, את תאוותי ליצור, ואת משאת נפשי לדמיין עולם טוב – ובעיקר מעניין – יותר, עבור עצמי ועבור אחרים. בדיעבד, אני מניח שהייתי צריך להוסיף לבלוג הבהרה כי כל הנאמר בו הוא פרי דמיונו של המחבר ואינו משקף מציאות אמיתית כלשהי. אני מקווה שהבהרה כזאת תתקבל על ידיכם גם כאן, עכשיו ובדיעבד. אנא קבלו אותה כלשונה, ברגשי הוקרה וידידות.

לדמיין עולם טוב יותר (אילוסטרציה)

בחודשים האחרונים יצאתי אט אט מהארון הבלוגוספירי, ואחרי שנים של הימנעות מוחלטת מחשיפה הקשורה לבלוג, נפגשתי עם כמה קוראים וכותבים שעימם פיתחתי לפני כן קשרים וירטואליים חמים. רובם הופתעו כמובן כשנוכחו לדעת מי אני (פרט לאלה שלא הכירו אותי כלל, לעלבוני הצורב...); אך רובם גם הודו, כשחשבו על כך לעומק, שהפרטים כולם – העמדות הפוליטיות המוצהרות, סגנון הכתיבה הנרטיבי-אגדתי, העניין המוגזם בחמקמקותה של ה"אמת" – צריכים היו להדליק אצלם נורה אדומה. (לכולם, אגב, היה קשה ליישב עניין אחד עם דמותי האמיתית – האובססיה שלי ל"כוכב נולד"; מתברר שלכל אחד מאיתנו יש לפחות סוד אפל אחד.) איש מהם, לשמחתי, לא חשף את זהותי בפני אף אחד אחר (לפחות למיטב ידיעתי), ועל כך אני מודה להם.

אלה שלא הכירו אותי כלל (אילוסטרציה)

אם הכעסתי מי מבין הקוראים בפרשנותי היצירתית לגבולות ה"ליצנציה פואטיקה" שלי, אני יכול רק להצטער על כך. אני מקווה שגם החשיפה המאוחרת הזו טובה מלא כלום. ככל שהדבר נוגע לי, בכוונתי להמשיך לכתוב כאן באופן קבוע ככל האפשר. ואני מקווה שכולכם, או לפחות רובכם, תמשיכו לקרוא.