היחס בישראל לשאלות של איכות סביבה בכלל, ולהתחממות הגלובלית בפרט, מעורר לעתים תמיהה. לדעתם של רבים, ובהם לדוגמה איש "מעריב" אראל סג"ל, שהתייחס לעניין בטורו האחרון במוסף "סופשבוע", "הטרנד הירוק שולט באופן מוחלט בתקשורת הישראלית", ועל כן "עיתונאים שהתרגלו לחשוב 'נכון, נאור וליברלי' התקשו לנהוג בספקנות בריאה כלפי התיאוריה [שההתחממות הגלובלית היא תוצר של התנהגות האדם]". לדעתי, וכמי שניזון מהשוואה בין האווירה הציבורית שאליה אני נחשף ברחוב בארץ ובארצות הברית, המציאות שונה לחלוטין. בעוד שבארצות הברית, קבלת התיאוריות המדעיות הדומיננטיות בנוגע לכך שההתחממות הגלובלית היא בעיקרה מעשה ידי האדם היא עמדה כמעט אוטומטית (ולעתים יותר מדי אוטומטית) של כל מי שמזהה את עצמו (בצדק או שלא בצדק) עם השמאל, עם האינטליגנציה, או עם שניהם, הרי שבארץ דווקא רבים מאלה שנוהגים (בצדק או שלא בצדק) לזהות את עצמם כמחנה הליברלי מתלהבים עד מאוד מתיאוריות קונספירציה שונות שלפיהן מדובר בקנונייה של אנשי מדע וארגוני סביבה עשירים שמנסים להונות את שאר הציבור. אותו "טרנד ירוק" שעליו מדבר סג"ל נתפס במידה רבה כלוקסוס של יפי נפש מתחסדים וצדקנים שמתמסרים בהתלהבות לכל קפריזה שמאלנית נקודתית במקום לחשוב עליה תוך שימוש ב"מידה ראויה של ספקנות בריאה", כפי שממליץ סג"ל.

מי שמזהה את עצמו (בצדק או שלא בצדק) עם השמאל, עם האינטליגנציה,
או עם שניהם (אילוסטרציה)

אני האדם האחרון שימליץ לאנשים להימנע מספקנות בריאה, לבטח בנושאים שבהם אין להם ידע מספק. זאת ועוד, ההיסטוריה האנושית אכן רצופה מקרים שבהם עמדות שנתפסו כמוכחות לחלוטין מבחינה מדעית התגלו בדיעבד כשטויות מוחלטות. אבל הפער בין "ספקנות בריאה" לבין צביעות וטמטום בלתי בריאים לחלוטין עדיין גדול הוא, וכדאי מאוד להצביע עליו, לבל נחליף את אותה ספקנות ראויה דווקא באלה האחרונים, כפי שעושה סג"ל עצמו.

צביעות וטמטום בלתי בריאים לחלוטין (אילוסטרציה)

הסיבה להתייחסותו של סג"ל להתחממות הגלובלית – לא נושא שמעסיק אותו יותר מדי בימים כתיקונם – היא שערוריית "קליימט-גייט" שהתפוצצה לאחרונה, כאשר נחשף לכאורה כי "מדענים [מהיחידה לחקר האקלים באוניברסיטת איסט אנגליה] בישלו נתונים, ערכו מניפולציות במסקנות מדעיות ו... מנעו נתונים ממדענים בעלי גישה שונה לסוגיית ההתחממות, למרות החובה החוקית למתן גישה חופשית" – כך בסיכומו של סג"ל את הפרשה ("מעריב", 11.12.09).

לא נושא שמעסיק את אראל סג"ל יותר מדי בימים כתיקונם (אילוסטרציה)

סג"ל איננו היחיד שמתאר כך את הדברים, כמובן, ובטורו הוא בסך הכל מהדהד את הדברים שנשמעים בגרורותיה השונות של התקשורת הימנית, במיוחד בארצות הברית ובאנגליה, מאז התפוצצה הפרשה. על פי כלי תקשורת אלה, הסקנדל הזה חשף בבת אחת את תעשיית השקר שמניעה את תיאוריית ההתחממות הגלובלית, ועל כן יש, לשיטתם, לקבור את כל התיאוריה יחד עם המדענים שהיטו לכאורה את הנתונים. מאחר שדברים אלה מתקבלים לעתים קרובות ללא ביקורת, ועל כן מצטיירים כאמת, כדאי אולי להפנות את תשומת הלב לכמה בעיות קטנות שנלוות להם.

הסקנדל הזה חשף בבת אחת את תעשיית השקר (אילוסטרציה)

נתחיל אולי בגוזמה המדהימה ביותר של סג"ל. בכותבו על היחידה לחקר האקלים באוניברסיטת איסט אנגליה, הוא מסביר כי "זהו גוף האחראי לאיסוף ופרסום נתוני הטמפרטורה מכל התחנות המטאורולוגיות בעולם ולחיבור דוחות האקלים של האו"ם. במידה רבה, היחידה לחקר האקלים היא הגורם המרכזי בקידום התפיסה המדעית שלפיה ההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם" (ההדגשה שלי). הבנתם? כל התיאוריה המדעית על ההתחממות הגלובלית נשענת על הנתונים המגיעים מהיחידה לחקר האקלים באוניברסיטת איסט אנגליה! אין עוד מידע שמגיע משום מקום בעולם, אין שום אוניברסיטה אחרת או מכון מחקר אחר שמפרסם נתונים, אין עוד מקורות לפיתוח תיאוריות מדעיות זולת מכון קטן אחד באוניברסיטה בינונית אחת בגודלה במזרח בריטניה. אין לי ספק שכאשר אראל סג"ל כתב את הדברים האלה, הוא עשה זאת מתוקף ידענותו המדעית המרשימה, ולא כי הוא נתקל בדברים באיזו תוכנית של דמגוג ארכי-שמרן מפוקס ניוז. אין לי ספק שהוא עבר על רשימת הפרסומים המדעיים בתחום ובחן כמה מהם נשענים על הנתונים שדווחו מהמכון לחקר האקלים וכמה נשענים על מקורות אחרים לגמרי. ואין לי ספק שהוא יודע גם, שלמעלה מ-95 אחוז מנתוני האקלים הרלוונטיים פתוחים לחלוטין לעיונו של הציבור, ושנעשה בהם שימוש יומיומי על ידי מדענים, אנשי ציבור ועיתונאים בכל העולם. אין לי ספק שהוא עבר על הנתונים שמדווחים על ידי נאס"א והמכון הלאומי לניהול אוקייני ואטמוספרי (NOAA) או על אלה שמדענים מפרסמים מדי יום ביומו באתרים כגון realclimate.org. האם יעלה על הדעת שכאשר אראל סג"ל ודומיו פולטים מעטם את דבריהם, הם אינם יודעים זאת? חס וחלילה, הרי כולם ניחנו ב"מידה בריאה של ספקנות", ועל כן הם זהירים עד מאוד בדברים שאותם הם כותבים.

דמגוג ארכי-שמרן מפוקס ניוז (אילוסטרציה)

אין לי ספק גם שאראל סג"ל עבר על כל תכתובות האי-מייל ש"חשפו" לכאורה את השערורייה ובדק עד כמה הן באמת "חושפות" את מה שהוא טוען שהן "חושפות". סג"ל טוען, לדוגמה, שהמדענים "בישלו נתונים" ו"ערכו מניפולציות במסקנות מדעיות". הוא מתייחס, מן הסתם, למשפט שצוטט בכל כלי התקשורת המגמתיים, ושאכן חזר כמה פעמים בתכתובות, לפיהם המדענים ניסו "להסתיר את הירידה" בטמפרטורות שנמדדו באמצעים שונים והפעילו "טריק" לצורך כך. יש רק בעיה אחת בציטוט הזה: הוא מתייחס למשהו אחר לגמרי, ולא לטמפרטורות. בפועל, לא נמדדה שום ירידה בטמפרטורות הגלובליות בשנים האחרונות, ולמעשה 11 מתוך 15 השנים החמות ביותר בהיסטוריה נמדדו מאז 1995 (2009 הייתה מדורגת חמישית מאז שהתחילו במדידות). ה"ירידה" שעליה מדברים המדענים ושאותה יש "להסתיר" באמצעות "טריק" כלשהו היא של נתונים הנוגעים לטבעות עצים, שמשמשים לעתים מדענים כדי להעריך את הטמפרטורות בשנים שלגביהן אין מדידות מדויקות. מסיבות שונות – שבנוגע אליהן אכן מתקיים חוסר הסכמה בין מדענים שונים  - נתונים המתבססים על טבעות של עצים אינם אמינים במיוחד מאז 1950. לכן, כנראה, העדיפו המדענים "להסתיר" את הנתונים בנוגע לנתון זה. אפשר, ואולי גם רצוי, להתווכח עם החוכמה של ההחלטה הזאת, ואפשר בהחלט לבקר את האינטרסים שאולי עמדו מאחוריה. בעולם טוב יותר, עדיף היה להציג את הנתונים לעיון הציבור ולהסביר מדוע הם אינם מובילים לביטולה של תיאוריית ההתחממות הגלובלית הכללית. בעולם שבו אנו חיים – זה שהכותבים בו על ענייני מדע הם אנשים כמו אראל סג"ל – אפשר בהחלט להבין מדוע המדענים מעדיפים לנסות להסתיר נתונים שעיתונאים חסרי הבנה עושים בהם שימוש מניפוליטיבי ושקרי, גם אם אין צורך להצדיק את ההתנהגות הזאת.

עיתונאים חסרי הבנה (אילוסטרציה)

בחינה זהירה של כל תכתובות האי-מייל המעשיות, ולא המדומיינות או המדווחות, ובחינה שיש בה "מידה בריאה של ספקנות" גם ביחס לאינטרסים של אלה שהדליפו אותן, מגלה שהפער בין מה ש"נחשף" בהן לכאורה לבין מה ש"נחשף" בהן בפועל גדול כמעט כמו הפער בין רמת הטיעונים של "חושפי" ה"שערורייה" לבין אינטליגנציה מינימלית כלשהי.

אינטליגנציה מינימלית כלשהי (אילוסטרציה)

וזה לא הכל, כמובן. אראל סג"ל ודומיו יודעים היטב מדוע אותם מדענים מלהטטים בנתוניהם ומייצרים את קונספירציית ההתחממות הגלובלית. "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, אבל גם הרבה אינטרסים כלכליים", מסביר סג"ל בטורו. "התנועה הירוקה היא לא רק חבר'ה אפופי ניחוח 'דיאודורנט זה פיכסה' שמחבקים עצים ומגדלים שיער פראי בבית השחי, אלו גם ארגוני ענק ששוחים בתקציבי עתק שמקורם במימון ממשלתי ותאגידי. אתם יכולים לכנות זאת 'מס מירוק מצפון וטיפשות'".

אתם יכולים לכנות זאת "מס מירוק מצפון וטיפשות" (אילוסטרציה)

דרושה עזות מצח יוצאת דופן – וסג"ל ודומיו ניחנו בה מאז ומעולם – כדי להאשים דווקא את התנועה הירוקה בכך שהיא פועלת מאינטרסים כלכליים ובכך שהיא "שוחה בתקציבי ענק", תוך התעלמות מכך שתקציבי הענק האמיתיים, והאינטרסים הכלכליים הגדולים פי עשרות מונים, הם אלה של אותם תאגידים, חברות ובעלי עניין שמעוניינים להשמיד את "הטרנד הירוק" שסג"ל מתרעם עליו כל כך על מנת שיוכלו להמשיך לזהם את הסביבה ללא הפרעה. אין דרך אמיתית לעקוב אחר כמויות הכסף המוזרמות על ידי הגופים הללו – רובם חברות דלק ורכב אמריקניות – כדי להניע את תעשיית הדיס-אינפורמציה בנושא ההתחממות הגלובלית (ושמטרתה המוצהרת היא לעודד את אותה "ספקנות בריאה" שעליה מדבר סג"ל), אבל רק לשם המחשה, בין 1998 ל-2005 הזרימה אקסון-מוביל יותר מ-16 מיליון דולר לקבוצות אידיאולוגיות שקידמו את הרעיון שההתחממות הגלובלית איננה מעשה ידי האדם.

אין דרך לעקוב אחר כמויות הכסף המוזרמות על ידי הגופים הללו (אילוסטרציה)

זה לא מקרי, כמובן, שסג"ל מקבל במה להפיץ את דבריו, ובמיוחד מעל בימת "מעריב" – העיתון שאפילו האמירה שזקנתו מביישת את נעוריו עושה עוול לשפל שאליו הידרדר בשנים האחרונות. "לארגונים האלה יש מטרה לקדם אג'נדה ירוקה, ליברלית", מסביר סג"ל את "הטרנד הירוק". "אין מדובר רק בהפרדת זבל אלא גם במעבר לכך: באידיאולוגיה רדיקלית במסווה אקולוגי. במלחמה בקפיטליזם, במדינת הלאום. יש קשר הדוק לישראל. רבים באותם ארגונים מחזיקים בעמדות שמאל קיצוניות השוללות את קיומה ישראל [כך במקור]. יחד עם זאת, עקביות והיגיון הם לא הצד החזק של הליברליזם הרדיקלי. עולם ירוק יותר, נקי יותר, הוא גם יקר יותר".

הקישור שסג"ל עושה בין האג'נדה האקולוגית לבין ביקורת על ישראל הוא כמובן דמגוגי ופופוליסטי, ונועד להשחיר את התנועה הירוקה בעיני הקוראים המקומיים. אבל למרות זאת צריך לומר את הדברים בבירור: אכן קיים מתאם בזירה הבינלאומית בין אג'נדה אקולוגית לבין ביקורת על מדיניות הכיבוש של ישראל, והמתאם הזה איננו מקרי; הוא מתווך על ידי מחויבות בסיסית ועקרונית לזכויות אדם ולניסיון להגן על אוכלוסיות מדוכאות מפני בעלי כוח פוליטי, צבאי וכלכלי. לעתים המחויבות הזאת גולשת לראייה פשטנית וחד-ממדית שמתעלמת מהמורכבות של סוגיות כאלה במציאות, אבל ברמה העקרונית, יש רק לברך עליה, כי היא מעידה על תפיסה בריאה ומוסרית הרבה יותר מאשר זו שסג"ל ודומיו מקדמים.

אידיאולוגיה רדיקלית במסווה אקולוגי (אילוסטרציה)

מה שקשה להתווכח איתו הוא שהפופוליזם של סג"ל ודומיו עובד. בחלקו, הפופוליזם הזה ניזון לאו דווקא מהקישור לאנטי-ישראליות, אלא לגישה הרווחת בישראל של אנטי-אינטלקטואליזם בסיסי. הזלזול של סג"ל ודומיו בקונסנזוס המדעי הכמעט מוחלט סביב שאלת ההתחממות הגלובלית הוא חלק מאותה גישה – מתנשאת ופטרונית בעצמה כלפי אלה שהם לכאורה כותבים עבורם – שרואה ב"מגדל השן" איזו חממה יפת נפש ומנותקת מהמציאות שלדברים הנעשים בה אין קשר לקיומנו השברירי. (זלזול בקונסנזוס כשלעצמו, אגב, אינו פסול, והוא אפילו רצוי; השאלה היא ממה ניזון הזלזול הזה, ועל איזה בסיס הוא מושתת. במקרה של סג"ל ודומיו, דומה שהוא מושתת אך ורק על קידוש הבורות, וזו כשלעצמה אינה מהווה בעיניי תחליף ראוי.)

דומה שהוא מושתת אך ורק על קידוש הבורות (אילוסטרציה)

בחלקו הדומיננטי יותר, הפופוליזם הסג"לי נשען על חוסר היכולת שלנו לחשוב על סוגייה ציבורית כלשהי במנותק מההיבטים המדיניים-ביטחוניים שלה. וכך, לדוגמה, ברוב הכתבות בתקשורת הישראלית שעסקו השבוע בוועידת האקלים בקופנהגן, נמסר מעט מאוד מידע על מה שבאמת מתרחש שם. במקום מידע כזה – שיש לו, אולי, השלכות מעשיות לגבי גורלנו על כדור הארץ – קיבלנו המון מידע על מעמדה הבינלאומי המעורער של ישראל בעולם, ועל התלבטויותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אם לנסוע לוועידה או לא (הוא לא, אם זה במקרה מעניין אתכם; אבל שמעון פרס דווקא נסע, ולבטח ישמח לדווח איך הכור בדימונה מסייע למאבק בהתחממות הגלובלית). "התדמית הקשה שיש לישראל בעולם באה לידי ביטוי גם בתחום הסביבה", כתבו לדוגמה עמיר בן-דוד ויגאל רום בדיווחם מהוועידה ב"ידיעות אחרונות" (9.12.09). "נציגי ישראל בוועידת האקלים בקופנהגן מתקשים לחבור לקבוצות הדיון ולהשתלב בדיונים". ואכן, זהו מצב מעציב ביותר. כמה חבל שבתוך הדיווח הזה, נעלמה כמעט לחלוטין העובדה שמה שישראל מנסה לעשות בוועידה הזאת איננו לתרום לקידומה של אג'נדה סביבתית נקייה יותר, אלא בדיוק להפך. ישראל מנסה לפעול בוועידה למען רישומה כ"מדינת מעבר" – מדינת ביניים בין המדינות ה"מפותחות", שמהן יש דרישות סביבתיות מחמירות יחסית, לבין המדינות ה"מתפתחות", שהדרישות מהן נמוכות יחסית. "ישראל רוצה להיחשב בתום הדיונים כמדינה ב'מעבר", הסבירו בן-דוד ורום, "אבל עלולה למצוא עצמה במצב שבו העולם יתייחס אליה כמדינה מפותחת מבחינת המחויבויות הסביבתיות. המשמעות: הטלת מגבלות בכל הקשור לזיהום אוויר ולשמירה על איכות הסביבה".

ישראל עלולה למצוא עצמה במצב שבו העולם יתייחס אליה כמדינה מפותחת (אילוסטרציה)

מה נאמר, שוד ושבר. ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שבו העולם יתייחס אליה כמדינה מפותחת, ועלולה להידרש על ידי העולם האנטישמי למלא מחויבויות סביבתיות בסיסיות, במקום שיאפשרו לה להמשיך לזהם כאילו הייתה איזו מדינה אפריקנית נידחת שאין בה כלל תעשיות מפותחות. כאשר אלה האינטרסים הרשמיים של מדינת ישראל – המבקשת, בעצם, להמשיך לזהם באופן חופשי – דומה שיש מקום לתהות אם מעמדה הבינלאומי הלא מרשים בוועידת האקלים קשור לא רק לחוסר הסימפטיה הכללי לישראל בעולם, אלא גם לכך שהיא מנסה בציניות לפעול בניגוד לאג'נדה שרוב העולם המערבי מעוניין לקדם במסגרת זו. מעניין איך מדינת ישראל הייתה מגיבה אילו העולם היה מבקש לתייג אותה כ"מדינת מעבר" ולא כ"מדינה מפותחת" בכל נושא אחר. משום מה, יש לי הרגשה שאראל סג"ל ודומיו היו מתחילים לצרוח משהו על אנטישמיות. הם היו מכנים זאת "ספקנות בריאה".