אני יודע שבשלב הזה אני כבר לא אמור להיות מופתע, אבל מדי פעם היכולת של צה"ל להידחף למקומות לא קשורים לחלוטין עדיין מצליחה להדהים אותי. אני חובב גדול של ספרי מדע פופולרי (רק ז'אנר הביוגרפיות הצבאיות חביב עלי יותר), ולכן שמחתי עד מאוד לגלות שהאסטרופיזיקאי הנחשב מריו ליביו, מחבר רבי המכר "חיתוך הזהב" ו"שפת הסימטריה", הגיע לאחרונה לארץ כדי לקדם את ספרו החדש, "האם אלוהים הוא מתמטיקאי?" (תרגום: עמנואל לוטם, הוצאת אריה ניר; ובהזדמנות זו ראוי להעיר כי התרגום האיטלקי לספר נחרץ יותר, ושם הוא נקרא פשוט "Dio è un Matematico", או "אלוהים הוא מתמטיקאי"; אני תוהה מה ליביו היה חושב על זה). ב-Ynet שמחו לבשר על הגעתו של ליביו לארץ (ותודה למילה שהפנתה את תשומת לבי לידיעה), וכך למדתי כי לא רק שהמדען המוביל עלה לישראל בגיל חמש, אלא שהוא "אף שירת בצה"ל כחובש במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון". רק לאחר מכן טרחו באתר לדווח על כמה עיסוקים פחות רלוונטיים של ליביו, כגון השכלתו האקדמית ותחומי העיסוק הנוכחיים שלו.

עיסוקים פחות רלוונטיים של ליביו (אילוסטרציה)

לשמחתי הרבה, יצא לי לשמוע את ליביו מרצה כמה וכמה פעמים במהלך חיי, ואני יכול לבשר במידה רבה של ביטחון כי עד היום, בכל ההזדמנויות שבהן ראיתי אותו, לא נדרש להפגין אפילו פעם אחת את כישוריו כחובש קרבי. למעשה – ואני מקווה שליביו לא ייעלב מדבריי – אני מוכן להמר שבכל אחת מאותן הרצאות נכחו לפחות עשרה אנשים שכישוריהם הרפואיים היו גדולים יותר מאלה שהפגין ליביו בפעם האחרונה לפני קרוב לשלושה עשורים. האזכור המודגש של עברו הצבאי של המדען לא נועד, לפיכך, כדי להרגיע את הקהל הפוטנציאלי העשוי להגיע להרצאותיו וחושש ללקות בהתקף לב מרוב התרגשות מהמפגש עם פיגורה בינלאומית מסדר גודל כזה, אלא להבהיר לקוראים כי על אף העובדה שליביו עזב את הארץ לפני כמעט 20 שנה ואף קיבל בינתיים אזרחות אמריקנית, הרי שבמובן מסוים הוא נותר ישראלי, ולכן בהגעה להרצאותיו יש לא רק עניין אקדמי, אלא גם הצהרה פטריוטית. ליביו אולי העתיק את מקום מגוריו לארה"ב, כותב באנגלית ומגיע לישראל בעיקר לצורכי קידום מכירות, אבל הוא עדיין "משלנו" – והדרך הטובה ביותר לסמן עובדה זאת היא על ידי אזכור שירותו הצבאי.

הקהל עלול ללקות בהתקף לב מרוב התרגשות מהמפגש עם פיגורה
בינלאומית מסדר גודל כזה (אילוסטרציה)

קל להאשים את Ynet בקידום התפיסה השטחית הזאת של הישראליות וזיהויה הבלבדי עם השירות הצבאי, כאילו אין במעשיו האחרים של ליביו לאורך חייו האקדמיים והאישיים משום תרומה למדינת ישראל, ואף כזו שקרוב לוודאי עולה בהרבה על תרומתו כחובש. אבל המציאות כרגיל מורכבת יותר, ולכן כדאי לשים לב לכך שלא די בעיתונאים כדי להעביר את המסר הרצוי. על מנת שהמסר הזה יתפוס, נדרש קיומו של שילוש קדוש: מערכת של הזנת מידע יחצני (לאו דווקא מכוונת או מודעת), שכוללת כמובן גם את ליביו עצמו, ורואה בשירות הצבאי שלו עניין רלוונטי לצורך קידום ספרו; מערכת של תיווך, הכוללת את אותם עיתונאים שרואים בכך מידע חשוב וטורחים להדגיש אותו ולחזור אליו בכל ידיעה חדשה וראיון חדש; וקהל שמקבל את המידע ומוצא אותו רלוונטי מספיק כדי להצדיק את המשך הזנתו. התוצאה של השילוש הזה היא משהו שניתן לכנות אותו אולי "מיליטריזם מסחרי" (להבדיל מ"מיליטריזם חומרני", מבית מדרשו של יגיל לוי, שקשור אליו אך מתייחס להיבטים קצת אחרים): מאחר שהאינטרס של הדגשת השירות הצבאי במקרה הזה הוא בראש ובראשונה כלכלי – הרצון למכור את ספריו של ליביו – הרי שיש כאן בעצם נדידה של השירות הצבאי, כמושג, מעולם התוכן הפוליטי/לאומי/ערכי לעולם התוכן הכלכלי (שמשיק, כמובן, לעולם התוכן האידיאולוגי/תרבותי), כאשר אזכור השירות נועד בבסיסו לשמש כמקדם מכירות. מאחר שסביר להניח שהמידע על שירותו הצבאי של ליביו לא הגיע מנבירה בתיק האישי הצה"לי שלו, אלא ממנו עצמו, ניתן לומר שגם ליביו משתף פעולה – מרצון או באופן סמי-אוטומטי, מתוך אותה הפנמה אידיאולוגית/תרבותית – עם התפיסה הזאת של "ישראליותו". ואם מישהו נדרש להוכחה אמיתית לכך שהוא שימר היבטים מסוימים של זהותו הלאומית, נראה כי דווקא ההבנה וההפנמה של מקומו של השירות הצבאי בהגדרת הישראליות הציבורית, והשימוש בו לצורך קידומו האישי, מהווים עדות חזקה הרבה יותר לכך מאשר השירות הצבאי עצמו.

הקהל מוצא אותו רלוונטי מספיק כדי להצדיק את המשך הזנתו (אילוסטרציה)

האם קיימות דרכים אחרות להגדיר את מהות הישראליות בספרה הציבורית, זולת השירות הצבאי? עלעול קצר בפתיחת ספרו של ליביו מראה שיש לפחות אחת כזו. כדרכם של חלק מהספרים היוצאים לאור בתרגום עברי, נוספה גם ל"האם אלוהים הוא מתמטיקאי?" הקדמה מיוחדת למהדורה העברית, שנכתבה בידי המחבר עצמו. אלא שבניגוד למקובל, ההקדמה הזו אינה מופיעה הפעם בדפוס, אלא בכתב ידו של ליביו, בעברית (אם כי החתימה, מעניין לציין, היא באנגלית). אין כמובן שום סיבה הגיונית לצרף את צילום כתב היד (הקריא יחסית) של ליביו במקום להדפיס את הדברים, זולת הרצון להוסיף את המגע האישי ולהנכיח בגוף הספר את "ישראליותו" של המחבר באופן שאיננו ניתן לערעור. זהו , אפוא, ה"ישראלי" הפרוטוטיפי: דובר וכותב עברית, שירת בצבא. אין צורך להרחיב יותר מדי על זהותם של אלה שההגדרה הזאת מדירה מתוכה.

ליביו מנכיח את ישראליותו בגוף הספר במו ידיו (אילוסטרציה)

ממש באותו שבוע שבו הגיע מריו ליביו לארץ, התהדר "ידיעות אחרונות" בהישג עיתונאי נוסף: ראיון ארוך עם שחקנית הקולנוע נטלי פורטמן, שנולדה בישראל והיגרה ממנה לארצות הברית בגיל שלוש, עוד לפני שהספיקה להשלים את שירותה הצבאי כחובשת קרבית (גילוי נאות: פורטמן היא קרובת משפחה שלי). פורטמן היא שחקנית די בינונית בעיניי, אבל היא אדם אינטליגנטי עד מאוד, ויש לה דברים מעניניים מאוד לומר על נושאים רבים שברומו של עולם. אלא שהנושאים האלה לא כל כך מעניינים את "ידיעות", שבחר להתמקד רק באותם היבטים לאומיים העשויים – לדעת עורכי העיתון – להיות רלוונטיים לקוראים הישראלים. לפיכך, בשער מהדורת העיתון של יום שישי התנוססה תמונתה של פורטמן, לצד השאלה "היא משלנו?", ומתחתיה ההבהרה מה היה הופך אותה ל"משלנו": "שאלנו את נטלי פורטמן אם הייתה מתגייסת לצה"ל. מה היא ענתה?".

אלעזר שטרן סוגר חשבון עם נטלי פורטמן (אילוסטרציה)

בכותרת הכתבה עצמה, במוסף "7 ימים", ניתנת גם התשובה לשאלה: "העובדה שנולדה בירושלים וחיה כאן עד גיל שלוש לא הופכת את נטלי פורטמן לאחת משלנו: את הראיון ל'7 ימים' קיימה באנגלית, והיא מודה בו שהיא יותר אמריקאית מישראלית ואין לה שום כוונה לשנות את המצב כי 'לא אוכל לחיות במדינה שבה אצטרך לשלוח את הילד שלי לצבא'".