גלעד שליט הוא קורבן של שתי עיסקאות חילופי השבויים שקדמו למשא ומתן הנוכחי: זו שבמסגרתה הוחזרו לארץ האזרח אלחנן טננבוים וגופותיהם של שלושה חיילי צה"ל שנחטפו בחוות שבעא בתמורה לשחרורם של יותר מ-400 אסירים פלסטינים ואחרים ועוד 59 גופות בינואר 2004, וזו שבמסגרתה הוחזרו לארץ גופותיהם של החיילים אלדד רגב ואודי גולדווסר בתמורה לשחרורם של סמיר קונטאר וארבעה אסירים נוספים ביולי 2008. אלמלא העיסקאות האלה, והביקורת הציבורית שנשמעה עליהן בישראל, היה המשא ומתן על החזרתו של שליט מסתיים כבר מזמן, ועם אותן תוצאות בדיוק שבהן הוא יסתיים בסופו של דבר (ובתקווה שאכן יסתיים, ובקרוב).

בתקווה שאכן יסתיים, ובקרוב (אילוסטרציה)

התמשכותו של המשא ומתן הנוכחי היא בעיקרה ניסיון להפגנת שרירים מצד שני הצדדים, אבל יותר מכך, היא ביטוי נוסף ומזוקק להפליא של המוטיבציה המרכזית המניעה את מדינת ישראל מאז שהוקמה: השאיפה לא לצאת פראיירית. אם הוא עדיין לא נכתב, הגיע הזמן שמישהו יכתוב ספר על חרדת הפראייריות הישראלית והמקומות האומללים שאליהם היא מובילה אותנו. לעתים דומה שאת כל מהות קיומם של אזרחי ישראל ניתן לסכם באותו רצון אינפנטילי לא לצאת פראיירים: החל בנכונות לסכן את חייהם בכביש בתמרונים אקרובטיים אובדניים רק כדי להבטיח שאיש לא יעז, חלילה, להשתלב לפניהם בנתיב שבו הם נוסעים, דרך מסעות השיסוי הביזאריים נגד "משתמטים" למיניהם ("שאני אקרע את התחת והוא ילך ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה?!"), וכלה בהתעקשות החוזרת ונשנית לסיים כל משא ומתן מדיני כשבידינו נותר קלף שולי וחסר תועלת כלשהו שמבטיח רק צרות עתידיות (טאבה, חוות שבעא, סמיר קונטאר). גם הפעם, שלביו האחרונים של המשא ומתן מלווים בעיקר בהתקטננויות אבסורדיות על זהותם המדויקת ועל זירת הגירוש הספציפית של כל אחד ואחד מאותם אסירים שישראל עתידה לשחרר; כאילו למישהו יש היום מושג מיהם בדיוק אותם אלפי אסירים ששוחררו בעיסקאות הקודמות ושעל זהותו של כל אחד מהם ניהלנו בעבר מלחמת חורמה, וכאילו מישהו עתיד למנוע מהם לעשות ככל העולה על רוחם מהרגע שבו הם עוזבים את אדמת מדינת ישראל.

שולי וחסר תועלת ומבטיח רק צרות עתידיות (אילוסטרציה)

ועדיין, אלמלא עיסקאות טננבוים וקונטאר, סביר להניח שגלעד שליט כבר היה בבית מזמן. העיסקאות הללו קיבעו בתודעה הישראלית את התפיסה כאילו יש א-סימטריה נוראה בעיסקאות השבויים: אנו משחררים רוצחים אכזריים, לעתים במאותיהם, ובתמורה אנו מקבלים גופות של חיילים מתים, במקרה הטוב, או סוחר סמים חי, במקרה הרע. המחויבות הישראלית להחזרתו של כל חייל ואזרח ואי המוכנות להפקיר ישראלי בידי אויב נתפסת אצל המתנגדים לעסקה כלוקסוס שאנו משלמים עליו מחיר כבד: מעשית, תדמיתית והרתעתית. "לשיא הגיעה הגישה הזאת בהחלטה של ראש הממשלה אריאל שרון לשלם את מחיר שחרורו של סוחר הסמים טננבאום", כתבו בסוף השבוע האחרון נחום ברנע ושמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" (הטעות באיות שמו של טננבוים במקור). "זו הייתה החלטה שרירותית, תמוהה, בלתי נסלחת".

לוקסוס שאנחנו משלמים עליו מחיר כבד: מעשית, תדמיתית והרתעתית (אילוסטרציה)

נעזוב לרגע את העובדה שיש מרחק רב מאוד בין הדברים האלה לבין מה שכתבו ברנע ושיפר בזמן העיסקה, שאז תוארה על ידיהם במונחים אחרים לגמרי (ביקורת בדיעבד היא תמיד קלה מאוד). נעזוב גם את זה שבאותה עיסקה הוחזר לא רק טננבוים, אלא הושבו גם גופותיהם של שלושה חיילים נעדרים – מה שהופך אותה לדומה מאוד לעיסקה שבאה אחריה, ולבטח לא לתמוהה ובלתי נסלחת יותר ממנה. הבעיה האמיתית בפרשנות הזאת לעיסקת טננבוים, שרווחת כיום מאוד בציבור הישראלי והופכת את המשא ומתן לשחרורו של שליט לקשה הרבה יותר, היא בהנחות היסוד המעוותות המזינות אותה – שנתפסות בעינינו כמובנות מאליהן עד כדי כך שאיננו עוצרים בכלל לחשוב עליהן.

נתפסות בעינינו כמובנות מאליהן עד כדי כך שאיננו עוצרים
בכלל לחשוב עליהן (אילוסטרציה)

על פי הנחת היסוד, מחויבותה של מדינת ישראל לפעול לשחרורו של חייל שנפל בשבי בעת מילוי תפקידו צריכה להיות גבוהה ממחויבותה לשחרור אזרח שנפל בשבי בעת ניהול ענייניו הפרטיים. לכאורה, מה טבעי מזה? חייל נשלח על ידי המדינה, ולכן היא מחויבת לו באופן מוחלט. אלא שבפועל, מצב העניינים צריך להיות בדיוק הפוך: על חייל, מעצם תפקידו, נגזר לסכן את חייו, והסיכון הזה כולל גם את סכנת הנפילה בשבי. זה מצער, זה נורא, זה מזעזע, אבל זה חלק מתפקידו כחייל. למדינה יש מחויבות גדולה להגן על חייו של החייל כמיטב יכולתה ולפעול להחזרתו במקרה שנפל בשבי, אבל אם אנו נדרשים "לכמת" את המחויבות הזאת, הרי שהיא קטנה ממחויבותה להגן על חייו של כל אזרח ולפעול להחזרתו במקרה שנפל בשבי. חיילים נופלים בשבי כחלק מכללי המשחק של המלחמה; הם צריכים גם להשתחרר במסגרת אותם כללים. אזרחים נופלים בשבי אך ורק מתוקף היותם אזרחים ישראלים שבחרו לחיות כאן. מחויבותה של המדינה אליהם, כמי שמהות קיומה היא לספק להם ביטחון ותנאים לקיום מכובד, צריכה להיות גדולה מזו שיש לה כלפי חייליה.

זה מצער, זה נורא, זה מזעזע (אילוסטרציה)

אבל אלחנן טננבוים, תאמרו במידה מסוימת של צדק, הוא לא סתם אזרח תמים שנפל בשבי; הוא אזרח שנפל בשבי בזמן עסקת סמים כושלת שאליה נקלע בעקבות הסתבכותו בחובות הימורים. מדוע  צריכה המדינה לשלם תמורתו מחיר כבד כל כך? האם יעלה על הדעת שהמדינה תוותר על נכסים חיוניים כדי להציל את עורו של כל פושע מזדמן?

טענה זו היא לא רק בלתי אנושית במידה מצערת – אלחנן טננבוים הוא אדם שעשה טעויות, לא התגלמות עכשווית של השטן – אלא שהיא גם מתעלמת מכך שטננבוים לא נפל בשבי בגלל עסקת הסמים; הוא נפל בשבי רק משום שהיה אזרח ישראלי, ומתוקף הסכנה הנשקפת לכולנו מעצם אזרחותנו כאן – זו שמניעה את המדינה לחלק לנו אזהרות לפני שאנו נוסעים לחו"ל, זו שבשמה אנו אמורים לא לדבר בקול בעברית, להסתיר את ישראליותנו במדינות זרות, להתחזות לקנדים ולפינים ולהולנדים, ולהצניע את חולצת סיום קק"צ בסיסי כדי למנוע את סכנת הפגיעה בנו. אכן, טננבוים ניסה לסחור בסמים אחרי שהסתבך כלכלית בגלל חולשות אנושיות, ואפשר היה להעמיד אותו לדין אם המדינה הייתה חפצה בכך. אבל הוא נחטף רק מתוקף היותו אזרח ישראלי, ומתוקף האמונה שבתוקף תפקידו ככזה אגר מידע מודיעיני חשוב שבגינו לחטיפתו יש ערך מסוים (ולכן, כנראה, גם הוחזר). אם יש למדינה ערך כלשהו, הרי שהוא נובע בדיוק ממחויבותה לאזרחיה כפי שהיא באה לידי ביטוי במקרה הזה, ואם כדאי לזכור לאריאל שרון מעשה אחד טוב ואנושי מכל הקריירה הענפה שלו, הרי שזהו המעשה שראוי לזכור. הניסיון לצייר דווקא את העיסקה המוצדקת מכל הזו כהחלטה "תמוהה" ו"בלתי נסלחת", כפי שעושים ברנע ושיפר, הוא בעצמו תמוה ובלתי נסלח, בהכתיבו תפיסה מעוותת מן היסוד של מערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה.

הסכנה הנשקפת לכולנו מעצם אזרחותנו כאן (אילוסטרציה)

הסיבה המרכזית שבגינה גם המחויבות לחיילים צריכה לעמוד כמעט בשורה אחת עם המחויבות לאזרחים היא העובדה שבמדינת ישראל, הגבולות בין הצבא לאזרחות עמומים כל כך. כל עוד מונהג שירות חובה (בתיאוריה, גם אם לא בפועל), קשה להתייחס לשירות הצבאי כאל בחירה אמיתית שבמסגרתה אדם בוחר לסכן את חייו מתוך רצון חופשי. לכל היותר, זוהי בחירה בתוך מסגרת התייחסות מוגבלת מאוד שבה מופעל עליו לחץ אדיר להיות חייל. לפיכך, הנוסחה המקובלת כאילו "כל העם צבא" צריכה לעבוד גם בכיוון ההפוך: כל חייל הוא גם אזרח, ומתוקף כך, מחויבותה של המדינה אליו ולשלומו, לפחות במצב שבו יש לה אפשרות לממש את המחויבות הזאת, צריכה להיות גבוהה מאוד.

לכל היותר, זוהי בחירה בתוך מסגרת התייחסות מוגבלת מאוד (אילוסטרציה)

אם יש עיסקה כלשהי שאפשר למחות על נכונותה, הרי שזו דווקא זו שבמסגרתה שחררה ישראל חמישה אסירים, ובהם סמיר קונטאר, בתמורה לגופותיהם של שני חיילים. אפשר לטעון, במידה מסוימת של צדק, כי אין סיבה הגיונית לשחרר מחבלים חיים בתמורה לחיילים מתים. אלא שגם במקרה הזה, טענה זו מתעלמת מכך שבפועל, העיסקה לא הייתה החלפתם של מחבלים חיים בחיילים מתים, אלא החלפתם של מחבלים חיים בידיעה הוודאית כי החיילים השבויים מתים, המאפשרת למשפחותיהם להתאבל ולהתחיל לשקם את חייהם. אפשר אולי להצטער על המוגבלות האנושית המונעת מאיתנו להכיר באופן סופי במותם של יקירינו עד שאנו יכולים לאשר אותה במו עינינו, אבל המוגבלות הזאת קיימת, והיא זו שעמדה בבסיס עיסקת קונטאר (וגם בבסיס עיסקת טננבוים, שבה הוחזרו גם גופות שלושה חיילים). ואם בשביל ידיעה ודאית על מוות אנו מוכנים (ולדעתי, בצדק גמור) לשחרר אסירים חיים, האם אפשר להעלות על הדעת שלא נסכים לעשות זאת בעבור חייל שעודנו חי?

אפשר אולי להצטער על המוגבלות האנושית, אבל
המוגבלות הזאת קיימת (אילוסטרציה)

אבל מה יעזור לנו החייל החי, יש השואלים, אם תמורתו נשחרר מאות מחבלים חיים, שיוכלו לחזור ולפעול באופן חופשי. הרי די בכך שכל אחד מאותם מחבלים יהרוג אפילו רבע אדם, אומרים אותם אנשים, כדי שכל הגיונה המתמטי המעוות של העיסקה הזאת ייחשף באחת.

הגיונה המתמטי המעוות של העיסקה הזאת ייחשף באחת (אילוסטרציה)

גם אם נעזוב בצד את הניסיון הנואל לכמת את חייהם האמיתיים והמוחשיים לחלוטין של אנשים מסוימים ולהשוות אותם לחייהם התיאורטיים, המופשטים והעתידיים של אנשים אחרים, ההיגיון הזה נותר בעייתי. עשרות שנים מנסים למכור לנו את האשליה כאילו דרך פעולתה של ישראל נגד הטרור – המעצרים, החיסולים, העונשים הקולקטיביים – היא אפקטיבית. כל פעיל חמוש שמחוסל עם משפחתו הוא "היעד מס 1" או "מפקד בכיר" שחיסולו יביא אותנו אל המנוחה והנחלה, ועל כל אחד כזה קמים מיד כמה עשרות אחרים הששים לרשת את מקומו. חיסלנו את הטרור כבר כמה עשרות פעמים, ובכל פעם, ממש כמו המפלצת מ"הנוסע השמיני", הוא קם ומופיע מחדש. זה לא מקרי. עם כל הצער שבדבר, הטרור איננו נשען על אותם אלפי אסירים הכלואים כיום בישראל. גם אם נשחרר מחר בבוקר את כולם בלי כל תמורה, ההשפעה המעשית של השחרור על הלחימה המזוינת בישראל תהיה בדיוק אפס. במקרה כזה, אגב, איש לא יוכל אפילו להציג את השחרור כהישג של ההתנגדות המזוינת.

בכל פעם, ממש כמו המפלצת מ"הנוסע השמיני", הוא קם ומופיע מחדש (אילוסטרציה)

לכליאתם של הפעילים הפלסטינים יש, לעתים, משמעות ענישתית, אבל ככל שהדבר נוגע למשמעות המבצעית או ההרתעתית, הענישה הזאת היא חסרת ערך. אנחנו מחסלים את הטרור בדרכים האלה כבר יותר משישים שנה, ורק הוא, ברוב חוצפתו, ממשיך להתקיים, כאשר מידת הצלחתו ועוצמתו תלויה אך ורק בהחלטות האסטרטגיות של המנהיגים הפלסטיניים ובתנאים בשטח, שהם המזינים את מעגלי ההתנגדות ומצרפים אליהם לוחמים בכל כמות שתידרש כל עוד תימשך מציאות חייהם הנוראה של הפלסטינים ויישללו זכויותיהם האנושיות והאזרחיות הבסיסיות. לא שחרורו או גירושו של פלסטיני כזה או אחר תביא לשינוי כלשהו ברמת ההתנגדות לישראל או בכמות הלוחמים המוכנים לנקוט באלימות כלפיה. אם אנו רוצים להפחית את עוצמת ההתנגדות, יש לטפל בשורשים המולידים אותה, אבל פתרון כזה דורש חשיבה אסטרטגית והחלטות אמיצות שאין אנו מוכנים לקבל. (ולא, גם פתרון כזה לא ימגר שום דבר באופן סופי ומוחלט, אבל יש פער גדול בין ניסיונות להתקרב לפתרון לבין ניסיונות למנוע כל התקרבות אליו.)

רק הוא, ברוב חוצפתו, ממשיך להתקיים (אילוסטרציה)