אחת מחוויות הילדות הזכורות לי ביותר התרחשה זמן קצר אחרי שחזרתי משנתיים בארצות הברית בגיל 13. בזמן השהות שלי בחו"ל, שיחקתי כדורסל בקבוצת ילדים מקומית בליגה שהחלוקה לקבוצות בה התבצעה על פי מפתח גיאוגרפי. מאחר שמשפחתי התגוררה באזור ממוצע בעיר מבחינת המעמד הסוציו-אקונומי של רוב התושבים, הקבוצה שלי הייתה מגוונת וכללה גם לבנים וגם שחורים, גם בני המעמד הבינוני-גבוה וגם עניים (והמתאם בין החלוקה הראשונה לשנייה היה כמעט מוחלט). רוב הקבוצות שנגדן שיחקנו, לעומת זאת, הגיעו מאזורים מגוונים פחות, ולכן בשבוע נתון היינו עשויים למצוא את עצמנו משחקים נגד קבוצה לבנה לגמרי של חנאנים שפעולת הכדרור הייתה להם מסובכת יותר מפתרון משוואה בארבעה נעלמים, או לחלופין נגד קבוצה שחורה לגמרי ששחקניה היו מטביעים לנו בפרצוף בכל התקפה. כתוצאה מכך, לא היו לנו הרבה משחקים צמודים: בדרך כלל, בסיום הרבע הראשון אחת הקבוצות כבר הובילה בפער ניכר, ושאר המשחק הועבר בנעימים, כשמאמן הקבוצה הטובה יותר מוריד לספסל את שחקניו הבכירים ומורה למחליפים להעביר את הזמן בלי להתאמץ יותר מדי, שכן השפלת היריב נחשבה למעשה שלא ייעשה. הפנמתי את הגישה הזאת גם במשחקים נגד חברים, ובכל משחק שבו אחד מאיתנו היה עולה ליתרון גדול, לא היינו עושים שום מאמץ מיוחד להגדיל את ההפרש עד לסיום.

אחד מאיתנו היה עולה (אילוסטרציה)

בשבוע שבו חזרתי לארץ, הלכתי לשחק כדורסל עם שני חבריי הטובים ביותר: ע', שעליו נדמה לי שלא כתבתי מעולם, ועמי מושלמי, שעליו כתבתי בעבר הרחוק פוסט שלא אטרח לקרוא היום ורק אקווה שאין בו שום דבר מביך מדי. לפני שנסעתי נהגתי לנצח את עמי כמעט בכל משחק, אבל בשנתיים של העדרי הוא צימח לגובה וגם התאמן באופן רציני הרבה יותר ממני, כך שהפך לשחקן טוב ממני בהרבה. במשחק הראשון בינינו, הוא פתח פער בלתי מחיק כבר אחרי כמה דקות, ובזמן שאני השלמתי עם ההפסד ורק חיכיתי שיעבור הזמן, הוא המשיך לטווח בהיסטריה, כשהוא עושה כל מאמץ להגדיל יותר ויותר את ההפרש. לשיא הגיעו הדברים כשבשנייה האחרונה של המשחק, כשהוא כבר מוביל ב-25 נקודות, הוא קלע סל שלוש חסר חשיבות לחלוטין וזינק לאוויר בשמחה כאילו כרגע קלע את סל הניצחון בגביע אירופה לאלופות. אני לא יכולתי שלא לתמוה על ההתנהלות הזאת, שנחוותה בעיניי כניסיון מיותר להשפיל אותי עד עפר, אף על פי שלא הייתה בינינו כל איבה שהייתי מודע אליה. רק כעבור כמה משחקים נוספים, כששמתי לב כשגישתו של עמי זהה לזו של כל שאר הנוכחים במגרש, הבנתי שמדובר בתופעה תרבותית שהספקתי כנראה לשכוח בתקופה שבה נעדרתי מהארץ. לקח לי בערך שבוע כדי לאמץ אותה שוב בעצמי.

תופעה תרבותית שהספקתי לשכוח בתקופה שבה נעדרתי מהארץ (אילוסטרציה)

עולם הספורט חושף לעתים קרובות נורמות תרבותיות מהסוג הזה, מאחר שהוא מתנהל בתוך סביבה שהרסנים החברתיים הרגילים מותרים בה לפחות חלק מהזמן. לכן הפערים המשמעותיים בין האופן שבו חברות שונות מתייחסות ללגיטימיות של השפלת האחר באים לידי ביטוי בספורט בצורה מובהקת יותר מאשר בכל אתר חברתי-תרבותי אחר. בארצות הברית, מאמנים של קבוצות ילדים ונוער מפוטרים מתפקידם מאחר שהקבוצות שלהם מנצחות בהפרש גדול מדי. מאמן שמורה לשחקניו להמשיך להגדיל את ההפרש (מה שמכונה running up the score) כאשר המשחק כבר גמור נחשב למוקצה, ובאופן שנדמה לעתים לאבסורדי, הדבר אינו מוגבל רק לקבוצות ילדים ונוער. בספורט המכללות – כנראה הביטוי המזוקק ביותר של התרבות האמריקנית כיום – הגדלת ההפרש באופן לא נחוץ היא חטא חמור, ואפילו בספורט המקצועני התחרותי, שבו לא ניתן לדבר על ההבדלים הכספיים הדרמטיים שיוצרים פערים גדולים כל כך בין קבוצות במכללות ובליגות הילדים והנוער, שחקנים ומאמנים סופגים ביקורת קשה במקרים שבהם נדמה כאילו ניסו להשפיל את היריב. רק בסוף השבוע האחרון, בילו השדרנים והפרשנים במשחק הפלייאוף של ליגת הפוטבול בין מינסוטה לדאלאס את כל הדקות האחרונות של השידור בדיון ארכני על הלגיטימיות של מסירת הטאצ'דאון האחרונה של הקוורטרבק של מינסוטה, השחקן האגדי ברט פארב, כאשר המשחק כבר היה גמור. העובדה שמדובר בשתי קבוצות מקצועניות שניתן היה לצפות משחקניהן להתאמץ עד לשנייה האחרונה נתפסה כלא רלוונטית.

יש, כמובן, מידה לא קטנה של צביעות בגישה הזאת, כי ההשפלה נחשבת ללא לגיטימית רק כאשר היא נעשית באופן מוקצן ומוצהר, אבל בכל זאת יש בה כדי ללמד משהו על האופן שבו דווקא בארצות הברית, שהתחרותיות נחשבת בה למצרך יסוד, יש הכרה – פומבית לפחות – במגבלות שיש לשים על כוח בוטה מדי.

כנראה הביטוי המזוקק ביותר של התרבות האמריקנית כיום (אילוסטרציה)

בארץ, למותר לציין, המצב בעולם הספורט הפוך לחלוטין. הרעיון שקבוצה כלשהי תרפה מן הדוושה בעודה רומסת את יריבתה הוא כה בלתי נתפס, ששחקן או מאמן שהיה נוהג כך היה זוכה לקיתונות של בוז מהאוהדים. השפלת הקבוצה היריבה היא לא רק לגיטימית, אלא גם רצויה, ויעידו על כך כל אותן תוצאות מיתולוגיות ממשחקים זכורים במיוחד שאוהדי קבוצות מסוימות ממשיכים להזכיר לאוהדי הקבוצות היריבות גם שנים לאחר מעשה. לא במקרה, השיא העולמי למספר הנקודות שנקלע על ידי שחקן כדורסל כלשהו במשחק מקצועני מוחזק על ידי שחקנית ישראלית, ענת דרייגור, שקלעה 136 נקודות במשחק נגד אליצור גבעת שמואל. התוצאה הסופית של המשחק, אגב, הייתה 41:158, וניתן רק לתהות איך בדיוק הרגישה דרייגור כשהמשיכה לקלוע בזמן שקבוצתה מובילה ביותר ממאה נקודות, והאם כל סל נוסף נתן לה סיפוק מיוחד.

מאמן שהיה נוהג כך היה זוכה לקיתונות של בוז (אילוסטרציה)

חשבתי על ההבדלים האלה בשבוע שעבר, עת זכינו לחזות באותו מפגן ביזארי של השפלת שגריר טורקיה בישראל בידי סגן שר החוץ, דני איילון ("העיקר שיראו שהוא יושב נמוך, אנחנו גבוה ויש כאן דגל אחד"). איילון ספג אמנם בסופו של דבר ביקורת מסוימת על המופע, אבל נדמה שחטאו העיקרי היה שהוא השתין מהמקפצה, ולפחות בזירה הציבורית הלא-דיפלומטית בישראל הצעד שלו התקבל במידה לא מעטה של קורת רוח. כי באופן עקרוני, ההשפלה נחשבת בארץ כאקט לגיטימי, ואף ראוי, ברפרטואר של הפעולות החברתיות. גם בשיח הפוליטי וגם בשיח היומיומי, אנחנו עסוקים ללא הפסקה בטקסים חוזרים ונשנים שמטרתם להשפיל את האחר או להימנע מהשפלתנו שלנו בידיו. לעתים, כמו בטקסי זובור בצבא, אנו אפילו מאמצים את ההשפלה כאקט המכונן של ההשתייכות לקבוצה. טקסי חניכה כאלה מאפיינים, כמובן, לא רק את הצבא הישראלי, אלא מתקיימים בכל מקום שבו משתלבת מסגרת נוקשה והרמטית עם מבנה היררכי וחלוקה לחברים ישנים וחדשים, אבל נדמה שבארץ, במסגרת התמזגותו של השיח הצבאי בזה האזרחי, עוברים אותם טקסים, גם אם באופן מוסווה מעט, גם לזירות השונות של מלחמת הקיום היומיומית.

הזירות השונות של מלחמת הקיום היומיומית (אילוסטרציה)

תחשבו על הסצינה הבלתי נשכחת ב"שורו" של שבי גביזון, שבה משה איבגי נכנס למונית של אלברט אילוז, נוסע איתו ואז מגלה לו שאין לו כסף לשלם לו. העניין הוא הרי לא הכסף, מסביר איבגי לאילוז, אלא תחושת ההשפלה, ולפיכך גם הפתרון צריך להיות לקוח מעולם התוכן הזה. "יש לי הצעה בשבילך", פותח איבגי בפני אילוז פתח מילוט. "תשפיל אותי!". וזה עובד, כמובן. בארצות הברית, אני יכול לספר מניסיון עגום, אם אדם נכנס למונית ומגלה בסוף הנסיעה לנהג שאין לו כסף לשלם, העניין הוא בדיוק הכסף. אם יציע הנוסע לנהג להשפיל אותו, זה ייגמר בפנייה למשטרה או לפסיכיאטר. אבל לא צריך להרחיק עד לעולם הדמיוני, גם אם המציאותי להפליא, של "שורו". תחשבו על כל פעם שבה עליתם למונית והנהג הציע לכם מחיר לנסיעה; אם סירבתם וביקשתם שהוא יפעיל מונה במקום, הרי שכל הנסיעה תתנהל מאותו רגע במין מתח בלתי נסבל, שבו כל אחד מהצדדים מתפלל שהוא זה שיזכה להשפיל את האחר. אם המחיר יוצא נמוך, ואפילו בעשר אגורות, מזה שהציע הנהג, הרי שהנוסע יוצא בתחושת ניצחון אדירה; ואם, לעומת זאת, המחיר יוצא גבוה במעט מהמחיר שהוצע, הרי שקשה לתאר במילים את חדוותו של הנהג המשפיל בעודו מסביר לנוסע שעדיף היה לו לקבל את ההצעה הראשונית.

כל אחד מהצדדים מתפלל שהוא זה שיזכה להשפיל את האחר (אילוסטרציה)

מי שתיעד את דרמות ההשפלה היומיומיות האלה באופן מושלם היה כמובן חנוך לוין, ורק כשחשבתי על כך בהקשר הנוכחי הצלחתי להשיב לעצמי לראשונה על השאלה שהטרידה אותי שנים רבות, מדוע לוין היה כה מוכר ורלוונטי בארץ בזמן שמחוץ לישראל הוא אינו מוכר כלל. לכאורה, הרי, מעבר לקונטקסטים המקומיים יש בלוין דווקא איזה אוניברסליזם אקזיסטנציאליסטי-אבסורדי שאמור היה לחצות גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים באופן חלק יחסית, ובכל זאת הדבר לא קרה. אולי, או כך לפחות נדמה לי, זה דווקא העיסוק האובססיבי בסולמות של השפלה, בהיררכיות הטבעיות והלא טבעיות שנוצרות בין בני אדם ובשיכרון הכוח שמוביל אנשים להשפיל את יריביהם שהוא הממד המקומי ביותר ביצירתו של לוין, ולא הביקורת החברתית-פוליטית הנוקבת. ואולי מה שרלוונטי כל כך עבורנו, ומאיר לנו את עצמנו באור כל כך לא מחמיא, לא רק שמרתיע את מי שאינו גר כאן, אלא פשוט אינו מובן לו. כי רק במקום שבו ההשפלה היא חלק מסדר היום הקבוע יש צורך לזהות אותה כמאפיין אנושי, ואילו במקומות שבהם היא החריג שאינו מהווה את שגרת היומיום, ההשפלה יכולה לשמש לכל היותר כטריגר עלילתי ראשוני למחזות העוסקים בסוגיות מוסריות בסיסיות.

מדוע הוא כה מוכר ורלוונטי בארץ בזמן שמחוץ לישראל הוא אינו מוכר כלל? (אילוסטרציה)

ואכן, לעתים דווקא הזעזוע ממקרים של השפלה, או לחלופין העדרו של זעזוע כזה, מסמן את מידת הרלוונטיות התרבותית של הפעולה בזאת בחיינו. מאז תחילת המתקפה האמריקנית בעיראק ב-2003 נהרגו שם כמה מאות אלפי אזרחים מקומיים, רובם הגדול חפים מפשע (המספר המדויק משתנה בהתאם למקור המידע, ונע בין כמאה אלף למיליון). ההרג ההמוני הזה עובר בשתיקה כמעט מוחלטת בארצות הברית, ואפילו החיילים האמריקנים ההרוגים אינם מצליחים להטריד את סדר היום הציבורי יותר מדי. האירועים היחידים שהצליחו להכניע את שלוות הנפש הכללית הם אותם מקרים שתועדו בכלא אבו גרייב בבגדד, שבהם צולמו חיילים כשהם משפילים כלואים עיראקיים ומתעללים בהם. על הרג אפשר לעבור בשתיקה יחסית, אבל השפלה עדיין נתפסת כאיסור חמור. באופן דומה, הוצאתו להורג של סדאם חוסיין לא הטרידה איש; הדבר היחיד שסביבו נערך דיון ציבורי היה השאלה אם הפצת תמונותיו בפוזות משפילות לאחר שנלכד הייתה ראויה או לא. למעשה, דומני שלא אטעה אם אומר שהדיון הציבורי בארצות הברית סביב ההתעללויות וההשפלות באבו גרייב וסביב הפצת תמונות סדאם היה סוער יותר מזה שנערך סביב השימוש בנשק גרעיני בהירושימה ובנגסקי, לדוגמה. גם כאן ההשוואה לישראל מאלפת: ההשפלה היומיומית של פלסטינים בידי חיילים ושוטרים מתקבלת על ידי הציבור הישראלי באדישות כמעט מוחלטת: לכל היותר, זוכים מקרים קיצוניים במיוחד לכותרת שמחזיקה מעמד שעה-שעתיים. המקרים היחידים שבהם עדיין מתעוררת תגובה ציבורית כלשהי, גם אם מתונה וצדקנית הרבה יותר מהרצוי, הם אלה שבהם פלסטינים חפים מפשע נהרגים בפעולות צה"ל. אפשר כמובן לראות בכך משהו חיובי: אל מול הצביעות האמריקנית, שחיי אדם זניחים בעיניה כל עוד אין צורך לראות מה בדיוק עושים לאנשים, בישראל הדבר היחיד שעדיין מצליח לזעזע – קצת, לעתים נדירות – הוא האובדן המיותר של חיי אדם. ואפשר לחשוב גם על כל מה שאנחנו מפסידים בהסתכלות הזאת: בהערכה המסוימת, גם אם מינימלית, שאנחנו עדיין מוכנים להעניק לחיי האדם שאיננו ישראלי, נעלם לחלוטין הרכיב המתייחס להיותם של חיים אלה ראויים להיקרא חיים. חיי האדם עדיין שווים משהו בעינינו, אבל כבודם, הדיגניטי הבסיסי של החיים האלה, אינם שווים כלום.

מתונה וצדקנית הרבה יותר מהרצוי (אילוסטרציה)

העיסוק האובססיבי בהשפלה איננו מגיע משום מקום. הוא מהווה ביטוי של התודעה הלאומית הישראלית-יהודית, המבנה את העם היהודי כקורבן תמידי, שעכשיו לראשונה הגיע למצב שבו הכוח מצוי בידיו. ואת הכוח הזה, כך אנו אומרים לעצמנו, גם אם לא לגמרי במודע, אנחנו צריכים לנצל עד תום: אנחנו צריכים "להחזיר" "להם" על כל מה שעשו לנו, להראות "להם" עם מי יש להם עסק. גם כשאנחנו בעלי הכוח, אנחנו נתפסים בעיני עצמנו כקורבן הנצחי, ולכן כל מה שנעשה נתפס כלגיטימי. אנחנו סבורים שבהשפלתנו את האחר אנחנו מוכיחים לעולם שהכוח מצוי בידינו, ולא שמים לב לכך שמי שהדרך היחידה שבה הוא יודע להפגין את כוחו היא השפלת האחר לעולם ייתפס כחלש, כמו הילד הדחוי בכיתה שימצא לעצמו את הילד האחד הדחוי עוד יותר ממנו כדי להתעלל בו. ואנחנו עסוקים כל כך בלהראות לעולם שלא נהיה עוד מושפלים, שאיננו שמים לב כמה משפיל הוא עצם העיסוק בכך. בניסיון להשתחרר מהגלותיות אנחנו בסך הכל משעתקים את מאפייניה (המדומיינים) הדומיננטיים ביותר: כמו באותו מטס מיליטריסטי מביך בשמי אושוויץ שאותו הזכרתי לא מזמן, שנתפס אצלנו כדרך להשפיל את הפולנים, אבל בפועל השפיל רק אותנו. כמו באותו מערכון מיתולוגי של החמישייה הקאמרית, אנחנו עסוקים כל הזמן בניסיון המשפיל מכל טו סמולר דה השפלה.

הילד הדחוי בכיתה ימצא את הילד הדחוי עוד יותר ממנו כדי להתעלל בו (אילוסטרציה)

לא רחוק ממרכז עזריאלי בתל אביב נפגשים שני רחובות בעלי שמות סמליים להפליא: דרך השלום ושדרות ההשכלה. שדרות ההשכלה קרויות על שם אותה תנועה רעיונית אוניברסליסטית שהשפיעה על יהדות אירופה במאות ה-18 וה-19 וגרסה שיש לצמצם את העיסוק בפולחן הדתי הפרטיקולרי ולשאוף להרחיב את הידע הכללי וההבנה המדעית. לא כל כך מזמן, החליט כנראה תושב יצירתי כלשהו לשפץ מעט את שלט הרחוב המקורי, ובאמצעות תוספת קטנה בטוש הוא הפך את "שדרות ההשכלה" ל"שדרות ההשפלה":

(גילוי נאות: שיפצתי מעט את עבודת הטוש המקורית, שלא הייתה איכותית במיוחד)

(ותודה לע' היקרה-עד-מאוד על התצלום) 

אני בספק אם אג'נדה אידיאולוגית מכוונת עמדה מאחורי השינוי הזה, אבל בלי משים לכד אותו אמן-רחוב משהו מהותי מאוד בדיאלקטיקה התרבותית שלנו, משהו מן המאבק בין היותנו עם המשתית את זהותו על ההשכלה להיותנו עם המשתית את זהותו על ההשפלה. בזמן האחרון, נדמה שידם של האחרונים על העליונה – ואתם יכולים להיות בטוחים שהם יעשו כל מאמץ כדי להמשיך ולהגדיל את ההפרש, ממש עד לרגע האחרון.