אי שם באמצע החלק הרביעי של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", מודה דאגלס אדאמס בכך שיש עניינים שנמנע עד אז מלעסוק בהם ושוודאי מעסיקים את קוראיו עד מאוד: "ארתור דנט הזה, מגיעה הזעקה מהקצוות הרחוקים ביותר של הגלקסיה... 'מה הוא, אדם או עכבר? האם הוא אינו מתעניין בדבר מלבד תה והסוגיות הגדולות של החיים? האם אין לו נשמה? האם אין לו תשוקה? האין הוא, אם נסכם את הדברים בקיצור, מזיין?'". דומני שאת אותם דברים בדיוק ניתן לומר גם על הבלוג הזה, המרבה לעסוק בענייני הרוח והרבה פחות מכך בענייני הגוף. הפוסט הנוכחי נועד למלא את החלל המצער הזה ולהשיב על השאלה שאדאמס הציב בנוגע לדנט. אבל למי שאין כוח או עניין לקרוא את כולו, אני יכול לתת כבר כאן את התשובה הקצרה: לא. כל השאר הוא פרשנות, ואני יכול רק להבטיח שהיא תהיה מייגעת עד מאוד.

אני יכול רק להבטיח שהיא תהיה מייגעת עד מאוד (אילוסטרציה)

הכל התחיל לפני כמה שבועות, כאשר עבודת המחקר שלי הובילה אותי לבלות יום בניו יורק, שאותו ניצלתי בין השאר כדי לפגוש את הבלוגרית החביבה גנצו, שהיא כנראה האדם היחיד בבלוגוספירה העברית שהפוסטים שלו ארוכים אפילו משלי. גנצו ואני מכירים מימים ימימה, אך בשנתיים האחרונות יצא לנו להיפגש מעט מאוד, ועל כן ניצלנו את ההזדמנות כדי לשוטט במשך שעות ארוכות במנהטן ולשתף זה את זו בצרותינו האקדמיות והאישיות. לתומי סברתי כי היה זה יום חביב ומהנה, אלא שזמן קצר לאחר מכן פרסמה הבלוגרית הנ"ל פוסט נאצה מלא השמצות שבו היא מאשימה אותי כי גרמתי נזק בלתי הפיך לרגלה. למרות זאת, באיפוק ובגדלות הנפש המאפיינים אותי תמיד, בחרתי להתעלם מן הדברים, וזאת לאחר שקראתי באחד הפוסטים האחרונים שלה שהיא נואשת לסקס.

עבודת המחקר שלי הובילה אותי לבלות יום בניו יורק (אילוסטרציה)

ביום שישי האחרון, לפיכך, הצעתי להתייצב שוב על מפתן ביתה. התירוץ הרשמי: אני מת לפגוש אותך, וגם מגיעה לכאן סופת שלג נוראית ואני צריך לברוח. היה לי חשש מסוים שגנצו תהיה מודעת לכך שהסופה הנ"ל אמורה להתרחש במרחק של חצי יבשת מכאן, אבל למזלי התברר שהיא לא פתחה עיתון בשמונה השנים האחרונות, ולכן נאנחתי אנחת רווחה גדולה. גנצו אמנם ניסתה למלמל משהו על כך שהיא ממש חייבת לגזור את הציפורניים ברגליים ולכן אין לה זמן בשבילי, אבל אני שיחקתי לה על רגשות האשמה בגלל הסופה, ובסוף הצלחתי אפילו לגרום לה לקנות לי את הכרטיס לרכבת אחרי שהסברתי שהיא יקרה נורא ושאם היא לא תעזור לי יכול להיות שאקבר כאן מתחת לשלג. "אם לא תעזרי לי אז אני לא בא וזהו", אמרתי, "ומה שיקרה לי יהיה על מצפונך". אחרי זה הצעתי בנדיבות שהיא יכולה לקנות לי כרטיס לאחת הרכבות המאוחרת יותר, כי הן יותר זולות. "הרכבת הזאת מגיעה למנהטן רק בתשע בערב", אמרתי במתיקות, "כך שלא תצטרכי לסבול אותי יותר מדי זמן". באמצעות הטריק הנלוז הזה הבטחתי גם שלא אצטרך לבזבז זמן יקר על פעילויות משמימות כמו שיחות סרק פסאודו-אינטלקטואליות, אלא שנוכל לגשת מיד למלאכה. ארזתי בתיקי הצנוע את כל מה שהיה נחוץ לי (תחתוני טנגה מנומרים, קונדומים בטעם שוקולד, שוט), שמתי אפטרשייב במקומות הנכונים ויצאתי לדרך. כעבור פחות משעתיים כבר הייתי בתחנת הרכבת של ניו יורק.

שיחות סרק פסאודו-אינטלקטואליות (אילוסטרציה)

הדרך לביתה של גנצו בסאבוויי הייתה ארוכה, יען כי גנצו אמנם מתגוררת רשמית בניו יורק, אבל בפועל עד שהגענו אליה יכולתי לראות מחלון דירתה את דירתי שלי שיצאתי ממנה שעתיים קודם לכן. אלא שאני לא נתתי, כמובן, לזוטות שכגון אלה להפריע לי. בעודי מלהג על כל מיני עניינים חסרי חשיבות כמו הלימודים, ההורים והחתולה, ניצלתי את טלטולי הרכבת התחתית כדי להניח "בטעות" את ידי מתחת לרגלה של גנצו ולהחמיא לה על חולצתה הנאה, אגב ניסיונות למשש אותה ולתהות על החומר שממנו היא עשויה (החולצה, לא גנצו). כדי להסיח את דעתה ועל מנת שלא תשים לב למה שאני עושה, ניסיתי לשכנע אותה לדבר עם הבחור ההיספני המוזר שפצח איתה בשיחה. היא אמנם עשתה זאת, אבל זה לא ממש מנע ממנה לשים לב להטרדה המינית החוזרת ונשנית שהיא אני, ובהזדמנות הראשונה שהייתה לה הודיעה שנמאס לה לשבת ונעמדה ("קמתי כי נכנסה אישה זקנה", התנצלה בפניי בעודה מצביעה על נערה בת 15 עם אייפוד), כשבאותה הזדמנות היא דוחפת עלי את הנערה בתקווה שאתחיל להציק לה במקום. את שאר הנסיעה העברתי בניסיונות נואשים לעקוב אחרי שיחתה של גנצו עם הבחור ההיספני הנאה, שחיזר אחריה במרץ, אבל לא הצלחתי לשמוע כלום, ורק שמתי לב שגנצו בועטת בי כל הזמן כדי שלא אפריע לה. נאלצתי להעביר את הזמן בשיחה בטלה על ההיספני עם קשיש אקראי שישב לצדי, שניסה לשכנע אותי שהמטריד המילולי המציק הזה הוא פואטי וכובש.

המטריד המילולי המציק הזה הוא פואטי וכובש (אילוסטרציה)

הגענו לביתה של גנצו באישון ליל, ואני ביקשתי סיור מודרך, וכשהגענו לחדר השינה של גנצו השתרעתי על המיטה ושאלתי בקול משדל אם בא לה אולי "לנשנש משהו". בתגובה גנצו הלכה למטבח והתחילה להכין טוסט. "איך אתה רוצה את זה?", היא שאלה בנימוס, ואני השבתי בקריפיות "עם הרבה פלפל, יקירתי!". "אין פלפל, נגמר", הודיעה גנצו בצער, אבל אכלתי את הטוסט התפל בכל זאת כדי שלא תיעלב, ואז הצעתי במתק שפתיים: "שנעבור לקינוח?", בעודי מסמן בעיניי לעבר חדר השינה. "אתה יכול לקחת משהו", השיבה גנצו באדישות. "אני הולכת לראות באפי". בלית ברירה לקחתי את חבילת האוריוס שהייתה מונחת על המקרר והתחלתי לתכנן את המשך צעדיי.

השתרעתי על המיטה ושאלתי בקול משדל אם בא לה "לנשנש משהו" (אילוסטרציה)

החלטתי לשתף פעולה והצטרפתי לגנצו בסלון, ובזמן שהיא הלכה למטבח להכין תה ניצלתי את ההזדמנות כדי להתרווח על הספה ולסמן לה בתנועת יד שהיא מוזמנת להצטרף אלי. אלא שגנצו המשיכה לשחק אותה קשה להשגה, הביאה כיסא מחשב שידע ימים יפים יותר והתיישבה עליו מעדנות, כשהיא פוצחת בשורה של תובנות פילוסופיות מעמיקות על אודות המתרחש על מסך הטלוויזיה, שעד כמה ששמתי לב אפשר היה לסכם אותו בתיאור: נערה בלונדינית אנורקסית הולכת מכות עם ערפדים מאופרים רע. היה משעמם להפליא, אבל ניחמתי את עצמי במחשבה על מה שיבוא אחר כך, ומדי פעם אף הערתי הערות אסטרטגיות על ההחמצה שבהעדר המימוש הפיזי של אהבתה של הנערה האנורקסית לערפד אחד שהיה מאופר קצת פחות רע מהאחרים ולכן אמור היה כנראה להיות הגוד גאי. גנצו הייתה מרוצה מהתובנות שלי ובינתיים חיסלה עוגיות במרץ עד העוגייה האחרונה, כולל. כשהיא הניחה סוף סוף רגליים על הספה ניסיתי להתחיל במלאכת הכיבוש ולהוריד לה את הגרביים, אבל היא עשתה את עצמה לא מבינה וזזה בכיסא בחוסר נוחות. שאלתי אם היא עדיין רעבה, והיא השיבה: "זה מתסכול". פירשתי את הדברים באופן היחיד שהיה אפשרי, לדעתי, ומיהרתי להגניב לה רוהיפנול לתה כשהיא לא שמה לב. בעודי מחכה שהכדור יתחיל להשפיע, אמרתי שאני צריך ללכת להשתין, ברחתי לחדר השינה ושפכתי את תכולתה של חפיסת הקונדומים על המיטה, כדי שלא אצטרך לחפש אותם מאוחר יותר.

ניצלתי את ההזדמנות כדי להתרווח על הספה (אילוסטרציה)

כשחזרתי לסלון, התיישבתי בחזרה על הספה ולגמתי בחדווה מהתה שלי. "שתיתי בטעות מהכוס שלך, אז החלפתי את הכוסות", אמרה גנצו כבדרך אגב. "אני לא אוהבת לשתות מפה לפה". ניסיתי לספר לה סיפור ישן על פחיות קולה חצי שתויות ואנשים שמסרבים לשתות מפה לפה, אבל פתאום תקפה אותי סחרחורת קלה וכשניסיתי לקום כדי להחזיר לעצמי את שיווי המשקל התנודדתי קלות וכמעט נפלתי. "מה קרה?", שאלה גנצו בבהלה. "כלום", השבתי בתסכול. "קמתי מהר מדי. בואי נלך לישון". אני זוכר במעומעם שהצלחתי להזדחל אל חדר השינה ולצנוח על הספה, בזמן שגנצו מנסה לדבר איתי אבל אני ממש לא מצליח לעקוב ועונה באופן אוטומטי ובלי להבין בכלל מה אני אומר. במעמקי התודעה ידעתי שאני עדיין חושק בגנצו, אבל כל האיברים הרלוונטיים, כולל המוח, כבר היו במצב של תרדמת מוחלטת, וכשהבטתי בה מדברת כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה שאולי אם אוכל משהו מתוק אצליח לחזור לעצמי. "גנצו, יש לך שאריות אוריוס...", התחלתי לשאול. ואז כנראה נרדמתי.

כל האברים הרלוונטיים, כולל המוח, כבר במצב של תרדמת מוחלטת (אילוסטרציה)

התעוררתי בצהריים, ובמשך כמה דקות ארוכות לא היה לי מושג איפה אני ומי זאת הבחורה המדהימה שישנה במיטה בקצה השני של החדר, ולמה לכל הרוחות אני לא נמצא איתה באותה מיטה. כשאני עדיין הלום שינה (וסמים) הלכתי למטבח לחפש משהו מתוק שיעיר אותי, ולשמחתי מצאתי חפיסת שוקולד קדברי שהייתה קבורה משום מה בתוך המגירה של מגבות המטבח. כשחזרתי, גנצו כבר נראתה עירנית מתמיד. לצערי הבנתי שאני עדיין לא כשיר לסוגי הפעילות שאותם תכננתי בערב הקודם, ולכן הצעתי שנלך ללמוד קצת בחוץ, בתקווה שעד שנחזור כבר אהיה במצב פיזי תקין. אלא שגנצו התעקשה שהיא חייבת לאכול והלכה למטבח להכין ארוחת בוקר מזינה. אני התיישבתי על המיטה שלה וחיכיתי שהיא תסיים, ולמזלי הרב השוקולד, שאותו המשכתי לאכול כל הזמן, עשה בינתיים את שלו וכבר הרגשתי רענן ומלא און. כשגנצו חזרה לחדר השינה כדי לקרוא לי לבוא לאכול, חייכתי אליה בשובבות ואמרתי לה שאני רעב רק לדבר אחד. היא ראתה את חפיסת השוקולד בידיי והבינה לא נכון את כוונתי. "איך אתה יכול לאכול שוקולד לפני ארוחת בוקר?", שאלה. "גנצו", קרצתי בפתיינות בעודי מנסה למשוך אותה אלי למיטה, "אנחנו אנשים מבוגרים. אחד הדברים הבודדים שמשמחים בזה, זה שאפשר לאכול קינוח לפני הארוחה, אם את מבינה למה אני מתכוון...". בתגובה גנצו ניערה אותי ממנה, לקחה שלוש קוביות שוקולד וחזרה למטבח להמשיך לאכול. ואילו אני מרטתי את שערותיי בתסכול הולך וגובר.

חייכתי אליה בשובבות ואמרתי שאני רעב רק לדבר אחד (אילוסטרציה)

אחרי שנרגעתי קצת, הלכתי גם אני למטבח ואכלתי את אחת מארוחות הבוקר חסרות הטעם ביותר שטעמתי מימיי (גנצו אינה מאמינה בהכנסת פלפל לחייה, ובהרבה יותר ממובן אחד, אם יורשה לי לומר). ניסיתי להחיש את קצב התקדמות ההתרחשויות והסברתי לגנצו שמאחר שאצטרך עוד לחזור הביתה באותו יום, אולי כדאי שניגש לעניינים שלשמם נתכנסנו. גנצו בתגובה הודיעה שהיא צריכה ללמוד, ושאם אני רוצה אני מוזמן להצטרף אליה. לנוכח העדר ההתקדמות, החלטתי לשנות טקטיקה וניסיתי לגייס את שאריות הרומנטיקה שנותרו בי. פתחתי חלון והתחלתי להתפייט על השמש האביבית, הציפורים המשמיעות קולן בשיר והסנאים שמחכים שנבוא להאכיל אותם. אלא שגנצו מרת הנפש פתחה את האינטרנט והודיעה שצפויים שלגים קשים ושאנחנו לא יכולים לצאת החוצה. "אנחנו נלמד כל היום ובאמצע נעשה הפסקה ונאכל קינואה", הכריזה בסגפנות. רציתי להתאבד. אבל זה עוד היה החלק הטוב של היום. אחרי זה קיבלתי את הקינואה. בלי פלפל, כמובן.

ניסיתי לגייס את שאריות הרומנטיקה שנותרו בי (אילוסטרציה)

לפנות ערב הבנתי שהדרך היחידה שעדיין לא ניסיתי היא לשחק אותה קשה להשגה בעצמי. לפיכך הודעתי שאני הולך, וקיוויתי שגנצו תנסה למנוע זאת ממני. היא לא, וכדי ללעוג לי שאלה אם אני בטוח שאני לא רוצה עוד קינואה. התלבשתי, ארזתי את מיטלטליי (משום מה התיק והבגדים שלי לא היו איפה שהשארתי אותם בערב; כנראה הזזתי אותם בלי ששמתי לב כשהייתי מטושטש), הודיתי לגנצו על האירוח והלכתי. מה שהיא לא ידעה זה שניצלתי את העובדה שהכובע של המעיל שלי כל הזמן מתנתק מהמעיל, וכששמתי לב שהוא נפל מאחורי הדלת, השארתי אותו בחדר של גנצו מתוך כוונה לחזור מאוחר יותר כש"אגלה" ש"שכחתי" אותו. ואכן, כעבור זמן קצר שבתי אל הדירה, כשאני ממלמל שאני קופא מקור כי אין לי כובע והוא כנראה נפל אצלה בחדר, ובכלל כבר מאוחר והמחשבה על לנסוע בחזרה עכשיו מבאסת אותי נורא. גנצו השמיעה קול אנחה ושאלה אם יש לי מקום אחר בניו יורק שאני יכול להישאר בו. אחרי שאמרתי שאין לי, היא סיננה ברוח נכאים, "טוב, עזוב, תישאר עוד לילה". אני אפילו לא שמעתי את כל המשפט, כי כבר הייתי שוב עם חפציי בחדר השינה.

המחשבה על לנסוע בחזרה עכשיו מבאסת אותי נורא (אילוסטרציה)

החלטתי לנסות להתחנף והצעתי לגנצו שנראה שוב באפי. היא הסכימה, ולרגע היה נדמה לי שהיא סוף סוף נשברת, כי היא נשענה עלי לאורך כל החצי השני של הפרק. ניסיתי ללחוש לה דברי כיבושין באוזן, והיא בתגובה שאלה אם אני רוצה ללכת לישון. מרוב התרגשות נפלטה מפי אנחה קלה, וסחבתי אותה איתי לחדר השינה. כשהשכבתי אותה על המיטה, ראיתי פתאום את חפיסת הקונדומים שהשארתי שם. "תראי איזה קטע, גנצו", אמרתי בהתלהבות מעושה. "יש לך קונדומים על המיטה. בטעם שוקולד!". כשהיא חצי ישנה, פלטה גנצו באדישות "אה, כן, זה בטח מר שוקו השאיר. אני צריכה להתקשר אליו, אני מה זה צריכה סקס". "גם אני", השבתי בנכלוליות. אלא שגנצו כבר נרדמה.

ניסיתי ללחוש לה דברי כיבושין באוזן (אילוסטרציה)

אחרי לילה של תסכול וייאוש, התעוררתי בשעת בוקר מאוחרת ומצאתי את גנצו במטבח, מכינה חביתה נטולת פלפל. החלטתי שהגיע הזמן להכריז על כניעה והודעתי שאני הולך. גנצו דחפה אותי לעבר הדלת כשהיא מוודאת שהכובע איתי, וגם תוחבת לידיי חטיפי שוקולד מיניאטוריים כדי שלא אהיה רעב בדרך ולא תהיה לי סיבה לחזור. "שאני אבוא שוב בשבוע הבא?", ניסיתי את מזלי בפעם האחרונה. "שבוע הבא לא טוב לי", השיבה גנצו. "אני צריכה לנסוע לעיר לקנות ויברטור".