דבר מוזר קרה למשטר האפרטהייד. כמעט 16 שנים חלפו מאז שעבר מן העולם עם הבחירות החופשיות הראשונות בדרום אפריקה באפריל 1994, ונוכחותו בשיח הציבורי, לפחות בישראל, רק הולכת וגדלה. במקום שהאפרטהייד יימוג אט אט מעולם המושגים שלנו ככל שהמשטר שקיים אותו מתרחק מאיתנו על ציר הזמן, הוא רק הולך ומתעצם. מצד אחד משמש האפרטהייד כמטאפורה נוחה כדי לתאר את מדיניות האפליה המתמשכת נגד פלסטינים בתוך גבולות ישראל ומחוץ לה, בשטחים הכבושים, ומצד שני משמש אותו מושג ממש כדי "לזכּות" את ישראל מההאשמה באפליה, כי ההשוואה למשטר האפרטהייד נתפסת כקיצונית, אינטרסנטית ושקרית. התופעה הזאת מעלה לדיון כמה שאלות מעניינות בנוגע לשימוש שלנו בשפה, לשינויים המתרחשים באופן שבו אנחנו משתמשים בקטגוריות שיח שונות בזירה הציבורית, ולקשר – או להעדרו של קשר – בין הקטגוריות התרבותיות/לשוניות שבהן אנחנו עושים שימוש לבין הביטויים המוחשיים שלהן בעולם האמיתי. הפוסט הזה מציע רק כמה מחשבות גישוש ראשוניות, והוא חלק מטקסט ארוך יותר הנמצא עדיין בשלבי כתיבה, אבל נדמה לי שכמה מהנקודות העולות בו מעניינות מספיק כבר עכשיו כדי להצדיק את העיסוק הראשוני והמעט שטחי הזה.

התופעה הזאת מעלה לדיון כמה שאלות מעניינות (אילוסטרציה)

הטבלה הבאה מסכמת את מספר הפעמים שבהן נמצאו בארכיון עיתון "הארץ" כתבות שהופיעו בהן הביטויים "ישראל", "דרום אפריקה" ו"אפרטהייד" בין השנים 1995 ל-2009:

אין בידיי כרגע נתונים מדויקים מכלי תקשורת אחרים, אבל סריקה ראשונית מבססת את הטענה שנתוני "הארץ" משקפים את התקשורת הישראלית בכללותה, ושלמעשה הנתונים בעיתונים אחרים חד-משמעיים עוד יותר. גם מהתבוננות שטחית מאוד בטבלה ניתן לראות שהנתונים מתחלקים באופן ברור ומובהק לשתי תקופות שונות: בין השנים 2000-1995, מספר הכתבות הממוצע ב"הארץ" שהופיעו בהן הביטויים שנבדקו היה 31.5 כתבות לשנה, ואילו בין השנים 2001 ל-2009 מספר הכתבות הממוצע היה 51.8 כתבות לשנה, כלומר יותר מ-20 כתבות נוספות בממוצע לשנה. (ההבדל נותר גדול מאוד גם אם מנפים מהנתונים את השנים שבהן נערכו ועידות דרבן הראשונה והשנייה, שהולידו סיקור רב יחסית של המתרחש במדינה, ובמיוחד בהקשר הישראלי.) למעשה, בכל אחת מן השנים בין 2001 ל-2009 הופיעו יותר כתבות כאלה בעיתון מאשר בשנה עם מספר הכתבות הרב ביותר בין 1995 ל-2000  (פרט לשנת 2000, שהופיעו בה 40 כתבות, בדיוק כמו ב-2007 וב-2008). נקודת החיתוך הזאת בשנת 2000 אינה מקרית, כמובן: בספטמבר 2000 פרצה איניפאדת אל-אקצה, והעלייה הדרמטית במספר ההשוואות בין דרום אפריקה לישראל בתקשורת – או בשלילתה של ההשוואה הזאת – התרחשה החל מאותו רגע.

אין בידיי כרגע נתונים מדויקים (אילוסטרציה)

אבל הנתונים המספריים הללו מספרים רק חלק קטן מהסיפור. נתון מעניין הרבה יותר הוא ההקשר שבו מוזכרות ישראל ודרום אפריקה בכתבות. בין השנים 1995 ל-2000, בערך 57% מהכתבות שבהן הוזכרו שתי המדינות עסקו ביחסים הדיפלומטיים, הכלכליים, הצבאיים והתרבותיים ביניהן, ואילו רק כ-39% מהכתבות השוו בדרך כזאת או אחרת בין מדיניות ישראל לבין משטר האפרטהייד הדרום אפריקני. מאז שנת 2001, הנתונים מתהפכים באופן דרמטי: רק כ-13% מהכתבות עוסקות ביחסים דיפלומטיים, כלכליים, צבאיים ותרבותיים, ואילו יותר מ-79% עוסקות בהשוואה בין משטר האפרטהייד למשטר הישראלי. במילים אחרות: דרום אפריקה, כמדינה מוחשית, טריטוריאלית, המקיימת קשרים מסוגים שונים עם ישראל, נעלמה באופן כמעט מוחלט מעולם השיח התקשורתי; ובמקביל, דרום אפריקה, כמטאפורה פוליטית-תרבותית חסרת נוכחות קונקרטית, שתפקידה המרכזי הוא לסייע לנו להבין את העולם, הפכה לדומיננטית ושכיחה הרבה יותר. השינוי הזה קשור, כמובן, גם לשינויים בפועל באופי היחסים בין ישראל לדרום אפריקה בשתי התקופות (כתבות רבות בשנות התשעים עסקו בשיתוף הפעולה המבחיל של מדינת ישראל עם משטר האפרטהייד ובהשפעות של שינוי המשטר על היחסים בין המדינות), אבל לא די בכך כדי להסביר את הפערים הדרמטיים בסוגי ההתייחסות התקשורתית לשתי המדינות בתקופות השונות.

מטאפורה תרבותית חסרת נוכחות קונקרטית, שתפקידה המרכזי הוא
לסייע לנו להבין את העולם (אילוסטרציה)

ההבדלים בין שתי התקופות אינם מסתכמים בכך. בשנים 2000-1995, כאשר כבר נעשו השוואות בין ישראל לדרום אפריקה (והדבר, כאמור, לא היה שכיח), הרי שיוזמי ההשוואות האלה היו על פי רוב העיתונאים עצמם או אנשי ציבור ופוליטיקאים ישראלים, וההשוואות הופיעו בעמודי המאמרים הפובליציסטיים ולא בעמודי החדשות. זאת ועוד, ההשוואות בין ישראל למשטר האפרטהייד התמקדו על פי רוב בעתיד אמורפי כלשהו, ולא בהווה או בעבר. כלומר, השימוש במושג האפרטהייד נועד לשמש כתמרור אזהרה מפני הדרך שישראל הולכת בה. ההשוואה אמנם נתפסה כמדויקת, אבל רק ביחס לסיטואציה פוטנציאלית שעלולה להתרחש בעתיד אם ישראל לא תיזהר. ההשוואות האלה גם התייחסו באופן כמעט בלבדי למצב בשטחים הכבושים, ולא בתוך גבולות הקו הירוק; כלומר, הפלסטינים אזרחי ישראל לא היו חלק מהמשוואה.

נועד לשמש כתמרור אזהרה מפני הדרך שישראל הולכת בה (אילוסטרציה)

בשנים 2009-2001, ובניגוד אולי למה שנראה לנו אינטואיטיבי, השימוש הרטורי ב"דרום אפריקה" כקטגוריה תרבותית עבר היפוך מעניין: ראשית, העיסוק בהשוואה בין ישראל למשטר האפרטהייד נעשה בדרך כלל בתגובה להשוואה כזאת שנעשתה בידי אחרים (ארגוני זכויות אדם, התקשורת הבינלאומית, ממשלים זרים), ולא כהשוואה שעיתונאים "יזמו" בעצמם; במילים אחרות, היו אלה מעין "השוואות יד-שנייה", שלקחו את ההשוואה שנעשתה במקום אחר והתייחסו אליה כנקודת מוצא להבעת עמדה. במתאם עם הנטייה הזאת, חלק גדול יחסית מההשוואות הופיעו בעמודי החדשות (שבהם דיווחו על ההשוואה המקורית) ולא בעמודי המאמרים, אפילו כאשר היה מדובר במאמרים פובליציסטיים לכל דבר ועניין. שנית, רוב ההשוואות עסקו אמנם בהווה ולא בעתיד אבסטרקטי או צפוי (להבדיל מהמצב השכיח בשנים 2000-1995), אבל רובן גם שללו את נכונותה של ההשוואה או אפילו את הלגיטימיות שלה, כאשר הטענה המרכזית הייתה כי השכיחות ההולכת וגדלה של השוואות בין ישראל למשטר האפרטהייד בעולם היא עדות להתחזקותן של נטיות אנטי-ישראליות או אנטישמיות. ההשוואות שעשו גורמים זרים שונים בין ישראל לדרום אפריקה הובנו כהכללות שטחיות שמתעלמות מהמציאות המורכבת בישראל, במקרה הטוב, או כתעמולת דיבה אנטישמית שנועדה לשלול את זכותה של ישראל להתקיים, במקרה הרע. ומאחר שזכותה של ישראל להתקיים היא שעמדה על הפרק, ולא רק מדיניותה בשטחים, הרי שההשוואה גלשה לעתים קרובות גם אל תוך הקו הירוק וביחס לפלסטינים אזרחי ישראל. כך, לדוגמה, דיווח בנימין נויברגר במאי 2006, בזמן שהותו באוקספורד, כי "שוב ושוב שמעתי שישראל היא מדינת אפרטהייד. נואמים שכך מתבטאים זוכים לתשואות סוערות. רק באחרונה התקיים באוקספורד 'שבוע ישראל-אפרטהייד', שבו נשמעה הקריאה לחרם כלכלי, תרבותי ואקדמי על ישראל. גם הפתרון המוצע הוא דרום אפריקאי: לא שתי מדינות לשני עמים, לא מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית, אלא מדינה אחת, שבה היהודים יהיו לבסוף למיעוט".

הכללות שטחיות שמתעלמות מהמציאות המורכבת (אילוסטרציה)

אם באוקספורד שמעו "שוב ושוב" את ההשוואות בין ישראל למשטר האפרטהייד, הרי שבתקשורת הישראלית בשנים האלה שומעים "שוב ושוב" את העלבון הנורא מכך שמישהו מעז לעשות את ההשוואה הזאת ואת התסכול מכך שלא אוהבים אותנו. "העיתון הבריטי 'גרדיאן' פרסם בשבוע שעבר שתי כתבות ארוכות שהשוו את ישראל למשטר האפרטהייד", כתב לדוגמה אלוף בן. "כתבות קשות לקריאה, המונות את חטאי ישראל היהודית כלפי אזרחיה הערבים והפלסטינים בשטחים... הבעיה המטרידה אינה בהצגת העובדות, אלא במסר הבלתי כתוב: אם הציונות שווה לאפרטהייד, דינה להתחסל כמוהו"; "ספרו החדש והמדובר של [ג'ימי] קרטר מתאר את מעשי ישראל באדמות פלסטין כמעשי דרום אפריקה בימי האפרטהייד", כתב שמואל רוזנר. "בעלעול מהיר, מרפרף, קשה למצוא בו גילויים חדשים או מסעירים מעבר לחריפות ביקורתו"; "לפני ההצבעה הכריזו הדוברים באסיפה שישראל היא 'מדינת אפרטהייד קולוניאלית, ארסית יותר מדרום אפריקה', וקראו ל'סילוק המשטר הזה'", כתב רוברט ויסטריך. "החרם בוטל, אך הקמפיין לקידומו נמשך. בשביל רוב יהודי בריטניה, חרמות מפלים לרעה מסוג זה מעלים זיכרון מצמרר של שיטות אנטישמיות". היו, כמובן, גם כתבות אחרות, שהיחס שבוטא בהן להשוואות היה שונה או מורכב יותר, אבל זו המגמה הכללית, והיא חוזרת על עצמה פעם אחר פעם ולעתים מגיעה עד סף הגיחוך. "את המלחמה הזו מנהלת נגדנו קואליציה עולמית של ארגונים, מדינות ואישים בעולם המוסלמי ובשמאל הרדיקלי", כתב לדוגמה רון בן ישי ב-Ynet זמן קצר אחרי פרסומו של דו"ח גולדסטון. "היא מתבצעת בתחכום ובנחישות באמצעים משפטיים, תקשורת ודיפלומטיה, ותכליתה: לבודד את ישראל בקהילת העמים ולהפוך אותה למדינה מצורעת, דוגמת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה (שסופו ידוע)"; כאילו שהמלחמה במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה על ידי הקהילה הבינלאומית הייתה גם היא איזו קונספירציה חובקת-עולם נגד מדינה אומללה שלא חטאה ולא פשעה.

מעלים זיכרון מצמרר של שיטות אנטישמיות (אילוסטרציה)

אין לי עניין להיכנס לשאלת הדיוק ההיסטורי והפוליטי של ההשוואות בין ישראל לדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד. יש נקודות מסוימות שבהן קיים דמיון רב, ויש נקודות אחרות – יותר, למיטב הבנתי – שבהן ההבדלים גדולים מאוד. ברוב המקרים, נדמה לי שההשוואות האלה אינן מועילות במיוחד. בגלל הרוע המוחלט המזוהה עם משטר האפרטהייד והשלילה המוחלטת שלו, כל השוואה אליו – ממש כמו שקורה בדרך כלל עם השוואות לנאצים ולשואה –  טובעת בים המטען הרגשי ומאבדת את יעילותה. יש בוודאי נקודות שבהן יש מה ללמוד מהמודל הדרום אפריקני, ויש מקומות שבהם ההשוואות אליו לגיטימיות וחשובות, אבל ברמה הפרקטית קשה מאוד לשמר את השיח בתוך המסגרות הללו, כי מרגע שהמילה "אפרטהייד" מוזכרת, יש לדיון נטייה לגלוש למחוזות אמוציונליים וטוטאליים הרבה יותר. מבחינתי, אפשר בהחלט להסתפק בקביעה כי מדיניות הכיבוש האלימה והבלתי מוסרית של ישראל בשטחים הכבושים, כמו גם מדיניות האפליה הגזענית המתמשכת כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל, הן מחרידות ומעוררות בושה מספיק גם אם נשאיר את המונח "אפרטהייד" מחוץ למשחק.

טובעת בים המטען הרגשי ומאבדת את יעילותה (אילוסטרציה)

אבל באופן קצת פרדוקסלי, הכנסתו של האפרטהייד לשדה השיח, לפחות כפי שהדבר נעשה בדרך כלל בעשור האחרון, משרתת דווקא את המטרה ההפוכה מזו שאולי נדמה לנו. דווקא משום שמשטר האפרטהייד הדרום אפריקני נחשב למגונה ולבלתי מוסרי באופן כמעט אוניברסלי, ודווקא משום שהוא מעורר מטענים רגשיים חזקים כל כך, הרי שקל מאוד לעשות בו שימוש מניפולטיבי כדי להכשיר את מדיניותה בפועל של ישראל. מרגע ש"דרום אפריקה" ו"אפרטהייד" הפכו מתיאור של מדינה ומשטר מוחשיים (בשנות התשעים) למטאפורה תרבותית-לשונית הנעדרת מסומן קונקרטי כלשהו (מאז סוף שנת 2000), הרי שהמטאפורה הזאת משמשת את התקשורת הישראלית בעיקר כדי להעניק לגיטימציה לכל מעשיה של ישראל, מתוך שלילת ההשוואה בין מדיניותה למדיניות האפרטהייד, כאשר הדיון מתמקד בלגיטימיות ובמידת הדיוק של ההשוואה, ולא במדיניותה של ישראל בפועל. ואז, אם ישראל איננה דרום אפריקה, אם ההשוואות בינה לבין משטר האפרטהייד הן שקריות וניזונות ממניעים אנטישמיים, הרי שמדיניותה בפועל נתפסת כלגיטימית לחלוטין. באופן רטורי מתוחכם, גם אם לא לגמרי מכוון, שלילתו המוחלטת של משטר האפרטהייד הדרום אפריקני, על מדיניותו המפלה והגזענית, משמשת לפיכך כדי להצדיק מדיניות מפלה וגזענית שאיננה נתפסת ככזו משום שהיא "איננה אפרטהייד"; ביקורת על משטר גזעני שעבר מן העולם משמשת כדי לבטל את הלגיטימיות של ביקורת על משטר גזעני שעדיין ממשיך ומתקיים. אם אפשר היה לחשוב שהגידול בהתייחסויות להשוואה בין ישראל לדרום אפריקה בדיון הציבורי המקומי מבטא איזושהי דאגה ממדיניותה של ישראל (כפי שאכן היה כאשר ההשוואה נעשתה בשנות התשעים), הרי שבפועל המצב הוא בדיוק הפוך: לפחות בזירה הפנים-ישראלית, ריבוי ההתייחסויות להשוואה לדרום אפריקה משמש באופן רטורי דווקא כדי להצדיק את מעשיה של ישראל בשטחים הכבושים ובתוך הקו הירוק. אם אנחנו לא דרום אפריקה, אז כל מה שאנחנו עושים הוא לגיטימי; אם זה לא אפרטהייד, אז הכל כאן בסדר.