הפסקול של השבועות האחרונים הוא "Strict Joy" של The Swell Season, כנראה השם האירוני ביותר שניתן אי פעם לאלבום. אולי גם ללהקה. הלוואי והייתי מצליח להבין מה בדיוק בדיסק הזה נכון כל כך לרגע הזה; מה בתמלול ובתזמור המדויקים כל כך של בדידות ושברון לב ומה שנשאר מרגשותיהם של שני אנשים כשאחד עדיין אוהב והשני לא, או אולי שניהם עדיין אוהבים אבל לא באותו אופן, ומנסים לנתח ולפענח ולהבין, להציל את מה שאפשר – מה מכל זה, שכה רחוק לכאורה מהחיים שלי, מצליח במקביל גם להיות כה קרוב אליהם. הלוואי והייתי מצליח להבין מדוע האזמל החד הוא הכלי היחיד שאפשר להחזיק ביד, מדוע פציעתו מפתה כל כך, עד שאי אפשר להניחו.

ומכל הניסיון הנואל הזה להבין אני מצליח לבודד רק שורה אחת. היא מגיעה בסוף השיר התשיעי, "I Have Loved You Wrong". זה לא השיר הכי טוב באלבום, אבל תקשיבו לו, הוא מצורף כאן. זה שיר איטי, נוגה, כואב, על החרטה המכה בנו זמן רב לאחר מעשה, כשהמחירים כבר שולמו ומאוחר מכדי לשנות. לקראת סוף השיר, השורה האחרונה בו, המתחילה כהצהרה הפשוטה לכאורה, "But you’ve been every now and then on my mind, yeah" (בערך ב-3:32 בקליפ המצורף) הופכת לקריאה קצובה ומהפנטת החוזרת על עצמה: שמונה פעמים "every now and then on my mind, yeah", ועוד חמש עשרה פעמים "on my mind" בלבד, ובסוף, ללא כל ליווי מוזיקלי. ואיזה ניגוד מופלא יש בין הניסוח המאופק והזהיר הזה – מדי פעם, רק לפעמים, את/ה נמצא/ת במחשבתי – לבין הרפטיטיביות המצמררת של האמירה. איך, אך ורק מתוקף החזרה, אנחנו יודעים לתרגם את "מדי פעם" ל"כל הזמן", את "את/ה נמצא/ת במחשבתי" ל"אני לא יכול/ה להפסיק לחשוב עליך".

ואולי לכן אני כל כך אוהב את האלבום הזה, כי הוא מזכיר לי ששקול אינו חייב להיות כבוי, שהעולם יכול לבעור גם מתחת למילים המנומסות ביותר, שמה שנצרב בתוכנו חזק וזכיר יותר מכל הניסיונות שלנו להשכיח אותו. ואולי אני אוהב אותו כל כך כי השבוע, כשסידרתי את הבית (מה לא עושים כדי לא ללמוד), מצאתי פתאום מכתב שכתבתי פעם, מזמן, ומעולם לא שלחתי. וסיומו היה דומה כל כך למילים שאני שומע שאני מרשה לעצמי לשלוח אותו כאן, עכשיו, גם אם היעד שאליו הוא נועד במקור כבר מזמן אינו רלוונטי:

אין תחושה שאסור לנו לחוש, אבל אסור לנו להמשיך ולחוש את אותה תחושה ללא הפוגה. האובססיה, לא התחושה עצמה, היא האסורה. אנחנו מצופים להתגבר, לשכוח, להמשיך הלאה; לחייך ולא להרוס את המסיבה. אני מתקומם בכל לבי על הציפייה הזאת, אבל גם מקבל אותה בהכנעה. אני לא אמחה, לא אחריב, לא אהרוס. אבל מדי פעם, לא כל יום ולא בכל דקה, בלי שתדעי ובלי שאומר, את תהיי במחשבותיי. אני מקווה שזה בסדר.