לכל מערכת יש רגעים שבהם משבר גדול מחייב אותה להתארגן ולהתייצב מחדש, לעתים תוך הכרה בשינויים יסודיים שעל המערכת יש לעבור, ולעתים מתוך התכנסות אידיאולוגית שמחזקת דווקא את הערכים הראשוניים. רצח רבין ואינתיפאדת אל אקצה היו רגעים מכוננים כאלה עבור החברה הישראלית; פרשת הרב מוטי אלון היא בימים אלה משבר כזה עבור החברה הדתית-לאומית. המשברים הללו מולידים התבוננות אינטרוספקטיבית-חברתית מעמיקה ומובנת: הם חריגים, הם מעניינים, הם מספקים את הצורך שלנו בריגושים גדולים, בדרמות מרתקות. אבל בהתמקדות דווקא ברגעים המיוחדים ובמשברים הגדולים, אנחנו מחמיצים לעתים קרובות את היומיומי, את הבנאלי, את הזרמים התת-קרקעיים החלשים המשפיעים על המערכת לא פחות. הסייסמוגרף שלנו רגיש מאוד לרעידות אדמה גדולות; הוא אדיש כמעט לחלוטין לתנודות הקטנות שמתרחשות עשרות פעמים בכל יום ואינן נקלטות בשום מכשיר. אני רוצה להגיד כמה מילים דווקא על רעידות האדמה הקטנות והבלתי מורגשות האלה.

הם מספקים את הצורך שלנו בריגושים גדולים (אילוסטרציה)

אנחנו נוטים לראות את המוסדות החברתיים המרכזיים שלנו כגופים גדולים וחד-ממדיים: את "התקשורת", לדוגמה – ועצם השימוש בביטוי הכוללני והמיודע מצביע על כך – אנחנו רואים כגוף קוהרנטי שיש לו "תפקיד" ברור ובעל כיוון מוגדר (ולצורך העניין, זה לגמרי לא משנה אם הכיוון הזה "שמאלני" או "שמרני"). אבל התפקיד הזה מושתת בפועל לא על יציבות אלא דווקא על יכולת התאמה יוצאת דופן ועל התמודדות יעילה עם מציאות דינמית. "התקשורת" פועלת, בדרך כלל, כגורם שמצליח לסמן את גבולות מה שנתפס כנורמטיבי ולדכא כל אפשרות למחאה מהותית ואמיתית, אבל הצלחתה בכך טמונה דווקא ביכולתה להכיל אינספור רגעים נקודתיים של ערעור על הסדר הקיים וביכולתה להשיב אותו במהירות על כנו. זהו גם ההבדל העיקרי, בעיניי, בין תפקוד "התקשורת" במדינות שבהן באמת אפשר לדבר על "תקשורת" אחת ומונוליתית לבין תפקוד "התקשורת" במדינות שבהן מדובר באוסף מגוון למדי של ארגונים ואנשים. זו גם הסיבה לכך שבעוד שהפונקציה התעמולתית של התקשורת במדינות הראשונות ידועה וגלויה לחלוטין לכל האזרחים, הרי שהפונקציה המנרמלת ומעודדת הסטטוס קוו שלה במדינות האחרונות סמויה הרבה יותר, ולעתים אף עוברת היפוך מוחלט בתודעה הציבורית, עד כי נדמה ש"התקשורת" עושה את ההפך הגמור ממה שהיא עושה בפועל.

הפונקציה המנרמלת ומעודדת הסטטוס קוו שלה סמויה הרבה יותר (אילוסטרציה)

אנטוניו גרמשי הגדיר בזמנו את ההגמוניה ככל אותם מנגנונים אידיאולוגיים סמויים מן העין שדרכם נשמרות הגדרות המציאות הדומיננטיות דווקא במדינות המערב החופשי, ללא שימוש בכפייה או בכוח, אלא מתוך הפנמה של הסדר הקיים כדבר שהוא טבעי, מובן מאליו ומשרת את כלל החברה (כולל אלה הסובלים ממנו בפועל). בשיח היומיומי, אנחנו משתמשים ב"הגמוניה" כדי לתאר מצב של שליטה מוחלטת ובלתי מעורערת, של מצב עניינים יציב וחד-משמעי, אבל מה שיפה בהמשגה של גרמשי הוא דווקא ההבנה כי ההגמוניה היא תמיד תהליך ולא מצב, מוקד של מאבק מתמיד המצריך התחדשות ושינוי לנוכח תהליכים חברתיים שונים ולא ביטוי של סטגנציה חברתית מוחלטת. ולעתים קרובות, המערכת מתאימה את עצמה לשינויים דווקא מתוך קבלה חלקית של הערעורים והאיומים עליה, אימוצם כחלק מהסדר הטבעי הקיים תוך ניסיון לוודא שהם לא יובילו לשינויים גדולים ומהותיים מדי. כך הופכת המוזיקה ה"אלטרנטיבית" מביטוי של מחאה לז'אנר ממוסחר ככל ז'אנר אחר, כך הופך הקולנוע ה"עצמאי" לשם קוד לקולנוע מבוית וחסר ייחוד, כך הופכים קרל מרקס וצ'ה גווארה לדמויות על חולצות הנמכרות לפסאודו-רדיקלים עם הרבה כוונות טובות ומעט מאוד יכולת ליישם את הכוונות האלה בפועל.

פסאודו-רדיקלים עם הרבה כוונות טובות ומעט מאוד יכולת ליישם אותן (אילוסטרציה)

אנחנו ערים לתהליכים האלה באופן כללי אבל פחות שמים לב לאופן שבו הם נוכחים בחיי היומיום שלנו. והתהליכים האלה מתרחשים כל הזמן, כמעט בכל מקום בחיינו. כמעט בכל אירוע חדשותי, בכל תוכנית בידור טלוויזיונית, בכל ראיון שאנחנו קוראים בעיתון יש פוטנציאל מסוים לערער את המערכת, ומרגע שהפוטנציאל הזה מתממש, מתרחשת אותה תגובת רפלקס המשיבה את הסדר על כנו במהירות האפשרית. זה לא אומר שהפוטנציאל נגוז לעולם: הוא עדיין שם, ולאורך זמן, ההדהוד התרבותי המתמשך שלו נשמע גם במקומות אחרים. הוא מחלחל כל הזמן מבעד לסדקים, ובמקביל מתקיימות פעולות סתימה יומיומיות של הסדקים הללו כדי למנוע מהמים לחדור. ולעתים, יש מקומות שבהם לא די עוד בסתימות, והכתם שנשאר על הקיר כבר גלוי לעיני כל ומאלץ את המערכת כולה להסתגל אליו מחדש, להציג אותו כיצירה אמנותית לגיטימית ורצויה, כגרפיטי חדש וחתרני שכולנו שמחים לאמץ כעדות לפתיחות התרבותית שלנו.

גרפיטי חדש וחתרני שכולנו שמחים לאמץ כעדות לפתיחות שלנו (אילוסטרציה)

אפשר להראות את התהליך הזה במקומות רבים. בחרתי להרחיק את העדויות כמה שאפשר, גם מסיבות פרקטיות וגם כי נדמה לי שלפעמים קל יותר לראות איך הדברים עובדים ממרחק מסוים. אז אף שאפשר היה להתמקד, נניח, במה שקורה בימים אלה במהדורות החדשות או ב"ארץ נהדרת", אני חוזר כמה שנים אחורה לתוכנית שעשתה המון רעש בזמנו: תוכנית הנוער "אקזיט", עוד בימים שבהם שודרה בערוץ 10 ועוררה שערוריות ציבוריות על בסיס יומיומי דווקא בשל מה שנתפס כנטיותיה האנטי-ממסדיות והבלתי-חינוכיות. בזמנו יצא לי לצפות בתוכנית לא מעט בגלל עבודת מחקר כלשהי, והשבוע, כשניסיתי להיפטר מערימה של קלטות וידאו ישנות, נתקלתי בכמה תוכניות מוקלטות וצפיתי בהן שוב. אני מביא כאן שלוש דוגמאות משלושה עולמות תוכן שונים, שנדמה לי שיש בהן כדי להאיר את האופן שבו ניתן לאתר בשיח היומיומי שלנו רגעים של אי-יציבות, שבהם מומחשת באופן מעשי ההתנגשות בין האידיאולוגיה הדומיננטית לקריאות התיגר עליה. ברגעים האלה אנו נחשפים הן לסדקים במערכת ההגמונית, הן לאופן שבו המערכת מתמודדת עם הסדקים הללו וממהרת לסתום אותם בשפכטל גס ולהחזיר את היציבות למערכת. במילים אחרות, הרגעים הללו מספקים חלון הצצה אל מחלקת התחזוקה המוחשית והיומיומית של המערכת ההגמונית הנאבקת על שימורה.

המערכת מתמודדת עם הסדקים וממהרת לסתום
אותם בשפכטל גס (אילוסטרציה)

הרגע הראשון עוסק בעולם התוכן המגדרי. בתחילתה של אחת מתוכניות "אקזיט", אחד ממנחי התוכנית ניסה למקם את עצמו בין שאר המנחים ותהה "אם אני משוגע כמו עפר [שכטר] או יפה כמו מלי [לוי-גרשון]". לוי-גרשון, שהנחתה איתו את התוכנית, הביעה מורת רוח מהתהייה. "סליחה, אני רק יפה?", שאלה בכעס. "כאילו, זה מה שאתה בא להגיד לי פה?".

מאחורי הרגע הטריוויאלי לכאורה הזה מסתתר ערעור מהותי וחשוב: זהו רגע שבו מנחה,שהיא גם דוגמנית, מביעה חוסר שביעות רצון מהדומיננטיות של אידיאל היופי בהתייחסות החברתית לנשים. זה אולי נראה מובן מאליו, אבל בעולם של "אקזיט" זה לגמרי לא; כל אורחת בתוכנית, כל צופה שהתקשרה להשתתף באחד החידונים, כל כוכבת שהוזכרה בידי מי מבין המנחים נשפטה תמיד במונחים של יופיה החיצוני.

אלא ששנייה לאחר הערעור הזה, לוי-גרשון מיהרה לחזור בה מעמדתה התקיפה הראשונית ושבה לתפקידה המקורי. "אוקיי, זה היה... סליחה... זה לא קשור אלי... זה לא קשור אלי...", היא מלמלה במבוכה. "אני לא נעלבתי. זה לא יפה. הוא נתן לי מחמאה וזה לא יפה". בן רגע עוקרה התגובה הראשונית (וכנראה הטבעית יותר) ממשמעויותיה הביקורתיות, וסווגה (עצמאית) באופן מגדרי סטריאוטיפי כתגובה אמוציונלית שטחית, תוך אימוץ של דפוסי התנהגות "נשיים" לגיטימיים: כניעות, התבטלות ופסיביות. השנייה שבה התערערה לרגע ההגמוניה המגדרית התמוססה כלא הייתה, והסדר הושב מיד על כנו תוך אישור מחודש של עולם הערכים הדומיננטי.

זה אולי נראה מובן מאליו, אבל זה לגמרי לא (אילוסטרציה)

הרגע השני עוסק בעולם התוכן הפוליטי, במובנו הרחב ביותר, ובאופן ספציפי בלגיטימיות של המחאה והביקורת. בעולם של "אקזיט", כמו בעולם תוכניות האירוח בכלל, אסור להעביר ביקורת; האורחים מגיעים כדי לקדם את מרכולתם, ושיתוף פעולה מלא מצד המנחים נתפס כחלק מכללי המשחק. כשהאחיות פיק התארחו באולפן, שאלו אותם המנחים (מיכאל הנגבי ושירי מימון) כמה שירים יש בדיסק שהוציאו. האחיות השיבו שיש בו שבעה שירים. תגובתה המיידית והמופתעת של מימון הייתה "שבעה?". על קריאה זו הגיב הנגבי בהערת תיקון מהירה: "שבעה זה טוב". מימון, עדיין מעט מסויגת, ניסתה לגשר על הפער בין תגובתה הראשונית לצורך להחמיא: "זה יחסית, כאילו, זה כאילו בטח ממצה, כי בדרך כלל יש עשרה, שנים-עשר שירים". האחיות ניסו להסביר, "כן, אנחנו...", אך נקטעו מיד על ידי מימון, שהגיעה סוף סוף לפתרון משביע רצון: "הלכתן על להיטים!".

בעולם תוכניות האירוח אסור להעביר ביקורת (אילוסטרציה)

השבת הסדר התקין כרוכה בדחייתה של ביקורת ובדה-לגיטימציה של הזכות לבטאה (כאשר אחד המנחים סירב להתרגש מצופה שידע לדבר בשפת ה-ג', נזפה בו מנחה אחרת: "אתה מה זה מעצבן שאתה לא מתלהב מזה!"). הדה-לגיטימציה הזאת אינה קשורה בדרך כלל באופן ישיר לזירה הפוליטית, אבל היא משליכה גם עליה, משום שהיא מעודדת דפוס התנהגות לא ביקורתי ולא מעורב. זכות המחאה מובנית כ"מעצבנת", ועל כן מובן כי עדיף לא לבטא אותה. לא קשה להבין את מי משרתת ההבניה הזאת. תחשבו על התפקיד שמילאה עדנה קנטי ב"האח הגדול", על הבחירה לזהות את מי שהתעקשה להתריע על עוולות ופשעים כאישה מעצבנת וטרחנית – וגם, ואסור להתעלם מכך, על המורכבות של הזיהוי הזה, על החלקים המערערים שבכל זאת חדרו לשיח כשהתגלה שמדובר בדמות יותר מורכבת, יותר רב-ממדית משניסו לגרום לנו לחשוב תחילה. כי לא תמיד אפשר להסתיר את כל הסדקים, וגם בין צופי "אקזיט" היו ודאי כאלה שאימצו דווקא את תגובתה הראשונית של שירי מימון, לפני שניסתה לחזור בה.

היא מעודדת דפוס התנהגות לא ביקורתי ולא מעורב (אילוסטרציה)

רגע שלישי, עולם תוכן שלישי, גם אם קשור: זה הצרכני. במסגרת הסדר הצרכני הקיים, אנחנו אמורים להאמין שאנחנו זקוקים להמון מוצרים שבפועל אין לנו מה לעשות איתם. והנה, באחת מתוכניות "אקזיט" הודיע המנחה מושיק גלאמין לצופה שזכתה בפרס כי "היא קיבלה את המגנטים ההורסים האלה, מתנת 'מאנקי ביזנס', חבל על הזמן". אחרי זה הוא סיפר לשותפו להנחיה, עפר שכטר, כי לו עצמו יש מגנט כזה בבית. שכטר המופתע תהה: "מה אתה עושה איתו?", וערער כמעט בלי דעת על חשיבותו של המוצר. גלאמין הנבוך, שמן הסתם לא חשב ששכטר ייקח אותו ברצינות, הסתבך: "אממ... כלום, אבל יש לי כזה". בשלב זה מיהר שכטר לחזור למוטב ולהסביר כי "זה אחלה דבר, באמת... אתה יכול להדביק את זה על המקרר"; שלא במפתיע, גלאמין אישר מיד כי אכן "אני מדביק את זה עליו", ועל ידי כך הביא לסיומו את רגע הערעור ואישש מחדש את נחיצותו של המוצר.

אנחנו זקוקים להמון מוצרים שבפועל אין לנו מה לעשות איתם (אילוסטרציה)

אין כמובן שום ייחוד ברגעים האלה. בחרתי אותם במידה רבה לא רק כי הם היו זמינים לי, אלא גם כי הם כה בנאליים, כה חסרי משמעות, שלא קשה לדמיין כמה פעמים הם מתרחשים בחיי היומיום שלנו בלי שנשים לב בכלל. אבל הרגעים האלה, דווקא משום שכיחותם ואי-נראותם, חשובים לא פחות מכל אותם רגעים "גדולים" שאליהם אנחנו כן שמים לב. אלה הרגעים שבהם המובן מאליו שלנו מתעצב, ואלה גם הרגעים שבהם האתגורים הקטנים והיומיומיים שלו צפים לרגע מעל פני השטח ואז נמוגים שוב: בלי כוונת מכוון, בלי יד נעלמה קונספירטיבית, אלא סתם, כי אלה הם חיינו וכך אנחנו חיים אותם. שימו לב אליהם, כי הם שם, כל הזמן.