היו לי שתי סבתות, והן לא יכלו להיות שונות יותר זו מזו. סבתא חיה היא אישה אנוכית, מרושעת ומרת נפש. סבתא מתה הייתה אישה אצילית, גדולת גוף ורחבת לב. כשהייתי חולה בילדותי, סבתא מתה הייתה באה מיד אפילו אם לא הייתי זקוק לדבר, רק כדי שלא אהיה לבד. סבתא חיה, לעומתה, הייתה סופרת ימים מרגע הגעתה של שמועת המחלה: שבעה ימים לציון הצטננות של יומיים, ועוד שבעה נקיים כדי לוודא שאף לא מיקרוב סורר אחד נותר באוויר. לעתים, כשרצינו לוודא שסבתא חיה לא תגיע לאירוע משפחתי כלשהו, היה אחד מאיתנו מתנדב לזייף מחלה על מנת להבטיח את העדרה. זו הייתה שיטה מושלמת שלא כשלה מעולם, ורק מדי פעם היינו שומעים מסבתא מתה שהיא פגשה את סבתא חיה ברחוב ושזו הייתה מלאה בדברי ביקורת על ההורים שלנו, שהטיפול הרשלני שלהם גורם לכך שהילדים חולים כל הזמן. בתקופות שבהן ההורים שלי היו בחו"ל הייתי גר אצל סבתא מתה, ובדרך כלל הרגשתי שם בבית יותר מבביתי שלי. ובניגוד להורים שלי, כשהייתי מחסל איזו חפיסת שוקולד שלא הייתה מיועדת לי היא לא הייתה אומרת דבר, אלא רק מקפידה שחפיסת שוקולד זהה תחכה לי כבר למחרת כדי שאוכל למגר גם אותה.

בשנים האחרונות לחייה לא ראיתי את סבתא כמעט בכלל. המרחק הפיזי בינינו לא אפשר אלא פגישות נדירות, ואילוצים מקצועיים ומשפחתיים הפכו גם את המפגשים הללו לקצרים הרבה יותר מדי. היא למדה להשתמש באינטרנט והיינו מחליפים בינינו לא מעט מיילים משעשעים, וגם דיברנו פה ושם בטלפון, אבל לא היה די בכך כדי לפצות על תחושת החסר. לכן חיכיתי כל כך לנסיעה האחרונה, לכן תחושת האובדן הייתה כל כך מפרקת. ולצד הרגשות האלה הייתה גם תחושת האשמה: הנסיעה הזאת הייתה אמורה לצאת אל הפועל חודש קודם לכן, ורק משיקולי נוחות דחיתי אותה. אם לא הייתי דוחה, האמנתי במגלומניה אופיינית, אולי היא עדיין הייתה בחיים, או לכל הפחות, אולי הייתי זוכה לפחות לראות אותה עוד פעם אחת.

כמה שבועות אחרי שחזרתי לכאן, מצויד בכמה אלבומי תמונות חדשים ומזכרות אחרות שהצלחתי להביא את עצמי לאסוף, ראיתי אישה בת קרוב לתשעים עומדת בחנות ספרים ומעלעלת באחד הספרים האהובים עלי ביותר מהתקופה האחרונה, "Eight White Nights" של אנדרה אסימן. היא לא הייתה דומה לסבתא שלי בכלל, אבל משהו בשילוב שבין הגיל, הריכוז המדהים בפניה והחיוך הקלוש שעל שפתיה עורר אותי בכל זאת לחרוג ממנהגי ולפתוח איתה בשיחה. התברר שהיא גרה לא רחוק ממני, עצמאית לחלוטין על אף שלל הבעיות הרפואיות שמהן היא סובלת, ומעבירה את עיקר זמנה בקריאה בחנויות ספרים ובבתי קפה. באופן בלתי סביר לחלוטין, בהתחשב בחוסר היכולת הכמעט מוחלט שלי ליצור קשרים עם אנשים אחרים, נרקמה בינינו ידידות גדולה. נפגשנו בחנות הספרים פעמיים או שלוש בשבוע, תמיד באמצע השבוע, יושבים וקוראים ומדי פעם משתפים זה את זו בדברים מעניינים שמצאנו. היא סיפרה לי על חייה – בעלה במשך יותר משישים שנה נפטר לפני כשנה, שאר קרובי משפחתה מתגוררים במקומות מרוחקים – וגם אני סיפרתי לה על עצמי, אם כי השתדלתי לדבר על סבתא כמה שפחות, כי משהו בכך צרם לי באופן שלא ידעתי להסביר אותו גם לעצמי. הייתה בה חדות אבחנה מדהימה, ויכולת מופלאה לצחוק על הכל, וכישרון נדיר לגשר על פני כל הפערים בינינו ולהשכיח ממני לחלוטין כי אנחנו מגיעים מעולמות כה שונים, ושנגזר עלינו להפציע זה אל עולמו של האחר רק להרף עין, כמה אלפי פעימות לב מתוך חיים שלמים, דגי זהב באקווריום שלא יכירו דבר מלבדו.

זמן קצר לאחר שנפגשנו היא סיפרה לי, בשלוות נפש שהדהימה אותי, שהיא יודעת לא נותר לה זמן רב לחיות. כשאמרה שלהערכתה תחזיק מעמד עד אפריל, היא נשמעה כאילו היא מדברת על תאריך התפוגה של קרטון חלב, לא על מועד סיום חייה. היא לא נראתה מוטרדת יותר מדי ונראה היה שיש בידיעה הזאת אפילו משהו שמרגיע אותה, מאפשר לה לסמן מטרות נקודתיות ובנות ביצוע במקום לעסוק בספקולציות עתידיות. באופן אבסורדי, דווקא אני עסקתי בזה ללא הפסקה, משלים בלי משים כמה משלבי האבל שהחמצתי עם סבתא, מנסה לרכוש במרמה עוד יום ועוד שבוע, עוד ספר שרציתי שתקרא ועוד סרט שקיוויתי שתספיק לראות. היא התייחסה לאובססיביות שלי בשעשוע, כדרכה, אבל כזה שהייתה מהולה בו המון חמלה, וגם – נדמה לי שמותר לומר את המילה הזאת בהקשר הזה בלי שתתפרש שלא כהלכה – אהבה.

השבועות האלה היו עמוסים בתקשורת אנושית באופן חריג, עבורי, ובכל זאת לא סיפרתי עליה כמעט לאיש, פרט למקרים שבהם נאלצתי להסביר את היעדרותי מאירוע כלשהו. נעמה לי התחושה של יקום מקביל ואוטונומי שמתנהל על פי הכללים שלו עצמו, ואני חושב שבאיזשהו מקום האמנתי, בנאיביות או בשחצנות, שאם רק אמנע מלטוות את החוטים הקושרים את היקום הזה לעולם האמיתי, אוכל להשהות גם את מגעו המקאברי של העולם האמיתי ביקום שבראתי. ומעבר לכך, הסמליות הקלישאתית הייתה כה בוטה ואינפנטילית, שהעדפתי להימנע מלהעמיד אותה לנגד עינו הבוחנת והמזלזלת של העולם. את הסמליות הזאת ביכרתי לשמור לעצמי, ובתוך תוכי הייתי משוכנע כל הזמן שזה בסך הכל תהליך שאני צריך לעבור, תיקון להחמצה הראשונית, דרך להתמודד עם האשמה על סבתא אמיתית באמצעות סבתא דמה שציירתי במכחול דק ועל פי הזמנה אישית. ומתוך הניסיון לכפר על ההחמצה המקורית, החמצתי גם את האופן שבו הציור החדש קרם עור וגידים, הפך בלי ידיעתי לאמיתי לא פחות ממה שלא הטלתי ספק באמיתיותו גם אחרי שזו כבר הייתה לכל היותר בגדר זיכרון.

השבוע גם סבתא דמה מתה. כמה שבועות לפני שתכננה, קרטון חלב שהחמיץ טרם זמנו ואין מפעל שאפשר לשגר אליו תלונה. שוב זה קרה באישון ליל, אלא שהפעם איש לא הודיע לי ונאלצתי לגלות עצמאית אחרי שלא הגיעה במשך יומיים לחנות. לפחות את הספר של אסימן היא הספיקה לסיים. יש עוד זמן עד ללוויה, כי כאן עושים דברים אחרת והמשפחה עוד צריכה להגיע, אבל אני מניח שהכל יתנהל באופן מסודר, ולכל היותר יביע מישהו מהאורחים תמיהה על נוכחותי שם, תמיהה שאין בדעתי ליישב ואין לי מושג איך הייתי יכול ליישב אפילו אם הייתי רוצה.

והיום בלילה, לראשונה מאז שסבתא נפטרה, חלמתי עליה. היא הייתה מוחשית לגמרי, ואני חושב שאמרתי לה כל מיני דברים שאינני זוכר. התעוררתי קצת אחרי ארבע לפנות בוקר עם דמעות בעיניים, מנסה לגשש במעמקים החמקמקים ולדלות כמה שיותר פרטים, ללא הצלחה יתרה. אחרי כמה דקות של בהייה שקטה ועצובה בתקרה, נתקפתי פתאום מבוכה גדולה, כי הבנתי שאני לא יודע עוד אם סבתא דמה של המציאות ייצגה עבורי את סבתא האמיתית, כפי ששכנעתי את עצמי כל הזמן, או שסבתא האמיתית של החלום ייצגה את סבתא דמה; לא יודע מה מקור ומה העתק, לא יודע על מה אני בוכה, לא מבין איך מה שדמיינתי שהוא רק צל חיוור הפך לדבר האמיתי, ואיך, לכל הרוחות, אני אפילו לא שמתי לב.