לפעמים אני מסתכלת עליך כשאתה לא שם לב וחושבת איך מישהו יכול להיות כל כך לבד. אני רוצה לצעוק, לחלץ אותך מתוך העולם שאתה שוקע לתוכו ולכפות עליך להציב אותו מול העולם האמיתי, להוכיח לי שיש מתאם בין החוויה לבין המציאות. ואתה רק מביט בי מתוך הבועה השקופה שלך, ואני ממשיכה לשתוק.

אתה אומר שאני לא יכולה להבין אותך, ואתה צודק, כמובן, ומתוך הצדק הגמור והנצחי והבלתי מתפשר אני לא מוצאת את העוז לספר לך על הצד השני. על איך זה לחיות עם הידיעה שאין דבר שאפשר לעשות כדי שתהיה מאושר, על איך מרגישה האשמה, על איך זה לפגוש כל יום את חוסר האונים שלי, כמו ארוחת ערב עם חברים לא רצויים מהעבר שנותרו בסביבה רק כי איש לא סיפר להם אחרת.

אתה גורר אותי למצולות ואני הולכת אחריך ברצון, אורידיקה הרודפת אחרי אורפיאוס, מביטה לאחור פעם אחר פעם רק מהפחד, יודעת שאאבד אותך שוב, יודעת שלעולם תעדיף את מנגינת האבל שאתה מכיר על פני אור היום המסנוור. אולי גם אני כבר מעדיפה אותה. ולפעמים אני פּירַה השטה בתיבה עם דאוקליון, אבל אין אבנים באמתחתי, ואפילו היו, אני יודעת שלא היית עושה איתן דבר, אולי רק מגלגל אותן במעלה הפרנסוס ומתבונן בהן מתגלגלות למטה בחזירתן.

נדמה לי שלפני שהכרתי אותך הייתי שמחה, אבל אני כבר לא בטוחה, והיום, כשעצוב לי, אין בי עוד היכולת לדעת אם אני עצובה באמת או רק מנסה לבנות לי גשר רעוע אליך, כדי שלא תהיה לבד. כדי שלא אהיה אני.