הפוסט האחרון שלי, שנכתב ב-1 באפריל, עורר, כפי שכמה קוראים הביאו לידיעתי, סערה בכוס מים, גם אם ראוי מן הסתם שאשמור על פרופורציות ואכיר בממדיה הצנועים של הכוס הזאת, כמו גם בטעמם השגרתי למדי של המים. מסיבות שונות – בעיקר קוצר זמן, וגם מעט מבוכה – לא הגבתי עדיין לתגובות בפוסט ההוא (וגם, מה שמביך עוד יותר, לחלק מהתגובות האחרונות בפוסט שקדם לו), אבל אשתדל לעשות זאת בהקדם האפשרי. אולם עוד לפני כן, אני רוצה לנצל דווקא את המבוכה ואי-הנעימות הבלתי ניתנות להכחשה שהתעוררו בי למקרא חלק מהתגובות, גם בבלוג עצמו וגם מחוץ לו, כדי לעשות משהו שאינני נוהג לעשות כאן, ובמידה מסוימת אולי אפילו חוטא למה שאני מנסה בדרך כלל לעשות כאן, והוא סוג של דיון מטא-בלוגי בנוגע לאופיו של הבלוג הספציפי הזה, לאופן שבו אני רואה את הבלוגוספירה בקווים כלליים יותר, ולכמה שאלות עקרוניות יותר ועקרוניות פחות שמעסיקות אותי בהקשרים הללו.

משהו שאינני נוהג לעשות כאן (אילוסטרציה)

התגובה הראשונית והאוטומטית שלי כאשר מישהו נופל בפח של אחד מהפוסטים הפיקטיביים שאני מפרסם כאן מדי פעם היא תדהמה. אני הרי מפרסם פוסטים כאלה בתדירות גבוהה כל כך, ושותל בהם מספר רב כל כך של רמזים שאמורים להוביל לפרשנות המתבקשת, שאני כמעט מתקשה להאמין שיש מי שמקבל אותם כפשוטם. אבל בתגובה הזאת, גם אם יש בה מידה רבה של אמת, יש גם מידה לא מעטה של היתממות. בסופו של דבר, לא הייתי כנראה טורח לפרסם שום פוסט כזה אילו לא הייתי רוצה שיהיו גם כאלה שיאמינו לו.

אני כמעט מתקשה להאמין שיש מי שמקבל אותם כפשוטם (אילוסטרציה)

חזרתי והבהרתי כמה פעמים בתגובות, כאשר הסוגייה הזאת עלתה בעבר, כי אני חושב שהגבולות המקובלים בין "אמת" ו"בדיון" מחמיצים משהו מהותי, וכי אני רואה את אחת מהמטרות העיקריות של הכתיבה, עבורי, כניסיון לעמוד על עמימותם של הגבולות האלה ולבחון את הדרכים שבהן טשטוש גבולות יכול לאתגר אופני חשיבה שנתפסים כמובנים מאליהם. אם יש חוט מקשר בין סוגי הפוסטים השונים שאני מפרסם כאן – הפוליטיים, האישיים, הספרותיים, הבדיוניים – הרי שזהו בדיוק הניסיון לאתגר את אופני החשיבה הללו, לאו דווקא מתוך אמונה שיש לי משהו טוב יותר או מדויק יותר להציע, אלא מתוך האמונה שלעצם פעולת האתגור יש חשיבות; שעצם הערעור הוא משמעותי, כי מתוך חוסר היציבות שהוא מכניס לתוך המערכות הקוגניטיביות והאמוציונליות שלנו, הוא מאלץ אותנו לחשוב על דברים שבדרך כלל אנחנו תופסים אותם כמובנים מאליהם ולכן נמנעים מלחשוב עליהם. מן הבחינה הזאת, אין בעיניי הבדל מהותי בין פוסט שקורא תיגר – גם אם באופן מוקצן ומבודח – על התפיסות המובנות מאליהן שלנו לגבי גבולות מדינת הלאום, לבין פוסט שקורא תיגר על זהותו של המחבר הספרותי או פוסט שקורא תיגר על התפיסה הרווחת של הבלוג כסוג של יומן אישי מקוון. עבורי, המשחק עם הגבולות הוא בדיוק מה שהופך את הכתיבה לבעלת פוטנציאל אידיאולוגי אמיתי.

טשטוש גבולות יכול לאתגר אופני חשיבה מובנים מאליהם (אילוסטרציה)

אני רוצה להתעכב לרגע על הסוג האחרון הזה של פוסטים, אלה המתחזים לכרוניקות עובדתיות בעלות אופי תיעודי אוטוביוגרפי ובפועל עושים משהו אחר לגמרי. זה לא מקרי שהפוסטים האלה הם המולידים את התגובות המופתעות, ולעתים המזועזעות, ביותר, כאשר הם נחשפים כלא נאמנים לחלוטין למציאות; כי אלה הם הפוסטים המערערים באופן המהותי ביותר הן על התפיסה הרווחת של הבלוג כיומן אישי, הן על הפנטזיה המציצנית כאילו יש ביכולתנו להכיר את הכותב מתוך הדברים שהוא כותב. הערעור הזה נתפס כהפרה של החוזה הבלתי חתום בין כותב הבלוג לבין קוראיו, לפיו הם מסכימים להקדיש מזמנם לקריאה בתמורה לקבלת פיסות אמיתיות מחייו. זה החוזה העומד בבסיס תוכניות ריאליטי שונות, זה החוזה העומד בבסיס חלקים גדולים מהז'אנרים הדוקומנטריים והאוטוביוגרפיים, וזה החוזה העומד בבסיס חלק גדול מהבלוגוספירה. אני לא עיוור לחוזה הזה, ולעתים קרובות – בעיקר כקורא – אני שותף מלא לו. אני גם לא כופר בחשיבותו או בנחיצותו, לעתים. אם אני כופר במשהו, הרי שזה במוחלטותו, מצד אחד, ובחוסר גמישותו, מצד שני. "מציאות", כפי שלימד אותנו נבוקוב, היא המילה היחידה שאין לה כל משמעות מחוץ למרכאות. יותר מדי בקלות אנחנו שוכחים את חשיבותן של המרכאות הללו כשאנחנו עוסקים בבלוגים.

קבלת פיסות אמיתיות מחייו (אילוסטרציה)

הבה נביט לרגע בפוסט האחרון שאותו כתבתי, זה שבו הכרזתי לכאורה על פרידתי מבת זוגי ועל כוונותיי לחפש לעצמי בת זוג חדשה דרך הבלוג. ככל שהפוסט הזה נוגע למציאות, בלי מרכאות, הרי שהוא בדיוני לחלוטין: לא נפרדתי מבת זוגי, אינני מחפש בת זוג חדשה, ואילו הייתי מחפש כזו, לא הייתי עושה זאת דרך הבלוג. לכאורה, מדובר אפוא בשקר גמור, שרק נסיבות פרסומו – 1 באפריל – מספקות לו אולי הצדקה מינימלית. ואכן, חלק מן התגובות ביטאו זעזוע ממשמעותו הפוטנציאלית של הפוסט אם אכן הוא אינו אמיתי: הובע חשש מפגיעה אפשרית בקוראות שיולכו שולל ויפנו אלי, רק על מנת להתאכזב (אני יכול להרגיע את המודאגים: לא קיבלתי אפילו פנייה אחת בתגובה, ואני שוקל ברצינות להיעלב), וכמה פעמים אף נטען שמדובר בפוסט אכזרי של ממש. התגובות האלה לא הותירו אותי אדיש. עד כמה שקשה אולי להאמין, אין לי עניין מיוחד לפגוע באף אחד – בין אם הוא או היא קוראים את הבלוג ובין אם לאו – ואני גם משתדל, על פי רוב, להיות כמה שפחות אכזרי כלפי האנשים בסביבתי הקרובה וגם הרחוקה, גם אם לא תמיד בהצלחה יתרה. לצערי, אינני יכול אפילו לטעון לחפות-מתוך-בורות: אותם חששות שהובעו על ידי חלק מהמגיבים היו גם מנת חלקי לפני פרסום הפוסט, והתלבטתי ארוכות בטרם העליתי אותו לשרת. ובכל זאת, בחרתי לפרסם אותו. מדוע?

אני משתדל להיות כמה שפחות אכזרי כלפי האנשים בסביבתי הקרובה (אילוסטרציה)

אני רוצה לחלק את התשובה לשאלה הזאת לכמה חלקים, הנעים – גם אם לא באופן נקי לגמרי – בין האידיאלוגי לאישי. אתחיל ברובד האידיאולוגי. כפי שכבר כתבתי, אני מאמין שאתגור וערעור של דפוסי חשיבה דומיננטיים הוא חשוב והכרחי לעתים, גם במחיר של פגיעה אפשרית בבודדים. זו אינה אמירה מוחלטת וכוללנית, והיא תמיד תלויית הקשר. האתגור והערעור צריכים לקחת בחשבון גם את חשיבותם היחסית של דפוסי החשיבה שעליהם אנחנו מתבקשים להרהר באופן ביקורתי יותר מהרגיל, וגם את עוצמתה היחסית של הפגיעה. במקרה הנוכחי, הייתי סבור – וייתכן כמובן שאני טועה – כי הפגיעה הפוטנציאלית בקוראים היא מינימלית, ביחס לחשיבות הערעור. הכנתי מראש תשובה מנומקת ומפורטת המסבירה את העיקרון שמאחורי פרסום הפוסט לכל אדם שיפנה אלי בעקבותיו, כולל התנצלות על כך שייתכן והולך שולל, והאמנתי כי יהיה די בכך כדי למזער את הפגיעה עד למינימום האפשרי (וכאמור, לא נדרשתי לעשות שימוש בתגובה הזאת אפילו פעם אחת). בהשוואה לחשיבותם (בעיניי) של הנושאים שאליהם ביקשתי להפנות זכוכית מגדלת – התפיסה הבסיסית שלנו של מהותו של הבלוג, התפיסה הבסיסית שלנו של מערכות יחסים רומנטיות ומה שמקובל ולא מקובל בהן, התפיסה הבסיסית שלנו של מה אמיתי ומה לא – הייתי סבור שהפגיעה האפשרית סבירה לנוכח המטרה האידיאולוגית המרכזית. זו כמובן טענה שאפשר להתווכח איתה, אבל הוויכוח צריך להתנהל בעיניי במישור הזה, ותוך לקיחה בחשבון גם של המטרות וגם של הפגיעה, ולא של הפגיעה (הפוטנציאלית) בלבד. נדמה לי שיותר מדי בקלות אנחנו נוטים לחשוב על הולכות שולל כאלה כעל בעלות מטרה קומית בלבד, תוך התעלמות מהיסוד החתרני העומד בבסיס האלמנט הקומי. אין דין יהודה ברקן כדין סשה ברון כהן. לפחות מהבחינה הזאת, אני יכול להבטיח כי מעולם לא פרסמתי פוסט "לא מציאותי" רק על מנת להוליך מישהו שולל. ייתכן שהיו מקרים שבהם המטרה לא הובנה, ייתכן שהיו מקרים שבהם המטרה לא הושגה, וייתכן שהיו מקרים שבהם שגיתי בהערכת המידה שבה המטרה מצדיקה את האמצעים; אבל מטרה – ועל כך אני מתחייב – הייתה תמיד, ותמיד תהיה.

ייתכן שהיו מקרים שבהם המטרה לא הושגה (אילוסטרציה)

ועדיין ברמה האידיאולוגית: מדוע, בעצם, דווקא הפוסט הזה זעזע כל כך הרבה קוראים (ובעיקר, יש להודות, קוראות)? במה הוא שונה, מהותית, מפוסט שבו אני מכריז על התחזותי לשורה של סופרים ומתרגמים מפורסמים, או מפוסט שבו אני מכריז שאני בעצמי סופר מפורסם שכזה? אני מודה שלשאלה הזאת אין לי תשובה מניחה את הדעת. ועם זאת, היה לי ברור שיש בו משהו מתריס במיוחד, והרגשתי זאת גם בזמן הכתיבה. והתגובות שקיבלתי, בעיקר במייל, ומספר הפעמים שהופיע בהן השורש זעז"ע, על הטיותיו השונות, שכנעו אותי יותר מכל דווקא בחשיבות של העניין. כי אתגור וערעור של דפוסי חשיבה צריך לפעמים לזעזע, לגרום לנו אי-נחת ואי-שקט – לפחות לרגע, לפחות עד שאנחנו מצליחים להחזיר את היציבות למערכת. ומהבחינה הזאת, אין דבר מסקרן יותר בעיניי מן הזעזוע שאיננו מבינים את המקור שלו. קשה לי להשיב על השאלה מה בדיוק יש בפוסט הזה שהפך אותו למעורר אי-נוחות כזו (יש לי כמה השערות, אבל כולן ברמת פיתוח נמוכה מאוד), וזה בדיוק מה שהופך אותו לראוי לפרסום בעיניי; התקווה כי אי-הנחת הזו תגרום לנו לחשוב, להרהר, להתחבט: על הפער בין אמת ובדיה, על המתח בין האמיתי והלא אמיתי, על הכלכלה הפילוסופית והאפיסטמולוגיה של מערכות יחסים רומנטיות. קיוויתי, אני מודה, שמישהו יציע בתגובות זווית הסתכלות חדשה שתסביר לי את אי-הנוחות באופן ברור יותר משהצלחתי לנסח אותה בעצמי; זה לא קרה, לפחות בינתיים, אבל דווקא משום כך, אני חושב שהועלתה כאן – ועלי להודות, לא לגמרי במכוון – סוגייה מעניינת במיוחד.

יש בו משהו מתריס במיוחד (אילוסטרציה)

כסוג של תחנת מעבר בדרך לממד האישי יותר, אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד קטן: בי עצמי מתקיימת התנגשות בלתי נגמרת בין האני האידיאולוגי לאני הפרטי. אידיאולוגית ופוליטית, אני מאמין בחשיבותם של אותם ערעורים ואתגורים שדיברתי עליהם, חושב שוויכוחים ומאבקים רעיוניים הם חיוניים לקיומה של ספרה ציבורית מתפקדת, ותומך על פי רוב בקריאות תיגר חד-משמעיות ואפילו אגרסיביות על אופני החשיבה הדומיננטיים של בעלי הכוח והשררה (ולא רק שלהם). ברמה האישית, לעומת זאת, אני מנסה להימנע ככל האפשר מעימותים (פרט לכאלה המתנהלים עם אנשים קרובים מאוד ומתוך היכרות עמוקה), נרתע ממאבקי כוח ומוויכוחים, ובאופן כללי משתדל להתנהל באופן האנונימי ביותר האפשרי. זו אחת הסיבות לכך שהבלוג הוא כמעט הזירה הפוליטית היחידה שבה אני מפגין אקטיביזם כלשהו בשנים האחרונות; האופי שלי אינו מאפשר לי לעשות זאת בזירות אחרות ומשמעותיות יותר. לעתים אני מתייסר על כך, ולעתים אני דווקא שמח על כך שאינני שש אלי קרב. זכורות לי שנים רבות מדי של פעילות פוליטית שבהן היה נדמה לי כי חלק לא קטן מהעימותים האידיאולוגיים לכאורה הם בעצם לא יותר מאשר תירוץ קביל-חברתית על מנת לשחרר אגרסיות וזעם, וגם אם אינני מאמין בכך כיום בנוגע לרובם המוחלט של הפעילים, אני עדיין מתקשה ליטול חלק מעשי בפעילויות המעוררות בי קושי אישי רב כל כך. מן הבחינה הזאת, ייתכן שניסיונות האתגור השכיחים יחסית בבלוג הם גם דרך להתמודד עם חוסר שביעות הרצון שלי מההימנעות הכמעט חולנית שלי מקונפליקטים בעולם האמיתי.

תירוץ קביל-חברתית על מנת לשחרר אגרסיות וזעם (אילוסטרציה)

וכעת לרמה האישית לגמרי. ז'ורז' בראק הגדיר פעם את מטרתו האמנותית כ"להגיע הכי קרוב למציאות שאני יכול". כל מי שראה פעם ציור של בראק יוכל להעיד על כך שהקירוב הזה היה מבוסס תמיד על מידה לא מועטה של דמיוּן ומטאפוריקה. וזה לא ייחודי לבראק, כמובן. גם כל קיומו של הרומן המודרני נשען כל היומרה שלו להוות תיאור נאמן של המציאות; בהקדמה לספרו על המלחמה הפלופונסית, כתב תוקידידס – הנחשב להיסטוריון הפוליטי הריאליסטי הראשון – כי לא הייתה לו היכולת לזכור במדויק את ניסוחם של הנאומים שאותם הוא מצטט, ועל כן הוא הכניס לפיהם של הנואמים את המילים שלדעתו היה מתאים להם לעשות בהן שימוש באותן נסיבות; ובהקדמה לספרו המופלא ביותר, "פצפונת ואנטון", כותב אריך קסטנר על כל אותם קוראים – ילדים, בעיקר – ששואלים אותו תמיד אם המאורעות שאותם הוא מתאר בספריו התרחשו באמת, כי אם הם לא התרחשו כך, הרי שאין להם עניין בהם. "בתשובה, הייתי רוצה לומר כך", אומר קסטנר. "השאלה אם הדברים קרו או לא אינה מעניינת. הנקודה המרכזית היא שהסיפור הוא אמיתי! סיפור הוא אמיתי כאשר הוא עשוי היה להתרחש בדיוק כפי שהוא נכתב. האם אתם מבינים? אם כן, הבנתם חוק חשוב של האמנות. ואם לא, לא נגרם כל נזק רציני". אנחנו מקבלים את האבחנה של קסטנר כמעט ללא סימני שאלה כשמדובר בספרות בדיונית, ומשום מה, כשמדובר בבלוגים, אנו חוזרים להיות ילדים ועסוקים כל הזמן בשאלה "האם הדברים התרחשו באמת", במקום לעסוק בשאלה החשובה באמת: האם הסיפור אמיתי?

השאלה אם הדברים קרו או לא אינה מעניינת (אילוסטרציה)

קוראת חביבה עלי עד מאוד, וחדת אבחנה לא פחות, העלתה בתגובה לפוסט האחרון את מה שהיא כינתה "מחשבה עצובה במקצת": "ואם פעם בכל זאת יבוא לך לכתוב את האמת? כבר לא יאמינו לך". אני מעריך מאוד את האמפתיה העומדת בבסיס השאלה הזאת, ומעריך עוד יותר את העובדה שהיא הועלתה על הכתב. והתשובה הכנה היחידה שאני יכול לתת עליה היא גם הפשוטה ביותר: כל מילה הנכתבת בבלוג הזה היא אמת. כל סיפור המסופר כאן הוא אמיתי, כל חוויה המתוארת כאן נצרבה בי באופן המדויק ביותר, כל רגש המועבר כאן משקף בחדות של אזמל את רגשותיי האמיתיים ביותר. השאלה אם הדברים התרחשו בדיוק כפי שהם מתוארים היא, בעיניי, שאלה לא מעניינת. הדברים הללו עוברים ליטוש, ועיבוד, ומיסוך, ולעתים אני מסנן אותם דרך שלושה או ארבעה פילטרים עד שהם מגיעים למצבם הסופי, אבל המצב הזה מדויק ומוקפד לא פחות, ובדרך כלל אף יותר, משהיה אילו הם היו מסופרים באופן ישיר ונאמן לכאורה ל"מציאות".

ואם פעם בכל זאת יבוא לך לכתוב את האמת? (אילוסטרציה)

מדוע הם צריכים לעבור את התהליך הזה? בדיוק משום שמדובר בי, ומשום שכך אני חווה את העולם – כשאני נאלץ לתווך אותו עבור אנשים אחרים, ולעתים קרובות גם עבור עצמי. באופן פרדוקסלי, דווקא כל ניסיון לתאר את הדברים "כהווייתם" – בהנחה שיש בכלל מצב כזה – היה יוצא מזויף יותר ומדויק פחות. אחד האנשים היקרים ביותר בעולמי – גם אם הוא עצמו מתקשה להאמין בכך, לצערי – אמר לי ממש לאחרונה כי רק אחרי שהכיר אותי במציאות, הבין עד כמה הפוסטים שלי תמיד אמיתיים. ואני הייתי מוסיף אפילו שככל שהפרטים ה"עובדתיים" הספציפיים של פוסט נתון רחוקים יותר לכאורה מן ה"מציאות", הרי שכך הפוסט עצמו אמיתי יותר.

אחד האנשים היקרים ביותר בעולמי (אילוסטרציה)

ואולי, דווקא מתוך הכנות הזאת, צריך לשים את הדברים על השולחן באופן ישיר עוד יותר, נדיר עוד יותר. הפוסט האחרון, זה שזעזע כל כך בגלל שקריותו, כולל מעט מאוד "עובדות" "אמיתיות". ועם זאת, יש בו תוכן מסוים. מה הוא מבטא במקום אותן "עובדות"? הנה רשימה חלקית שהרכבתי כמעט בלי לחשוב: פחד, מצוקה, חרדה, בדידות, מוגבלות חברתית, נרקיסיזם, רצון נואש להיות נאהב, רצון להיות מובן. האם כל זה "אמיתי" או לא? האם זוהי מציאות או "מציאות"? האם זה משנה בכלל אם הדברים המתוארים שם התרחשו או לא?

זעזע כל כך בגלל שקריותו (אילוסטרציה)

ואולי, כמובן, גם כל הפוסט הזה הוא שקר גמור. כמו שכתבה אותה קוראת חדת עין, החיסרון של אופי הכתיבה שלי הוא שגם אם אכתוב דברים אמיתיים לגמרי, אף אחד לא יאמין להם, כמו הילד שצעק "זאב, זאב". וכמו שכתב לי לא מזמן אותו אדם יקר שכבר הזכרתי, זה בדיוק גם היתרון של אופי הכתיבה שלי: שגם אם אכתוב דברים אמיתיים לגמרי, אף אחד לא יאמין להם. ורק האמת, כהרגלה, נמצאת כנראה אי שם באמצע.