לפני כמה שבועות כתבתי כאן על חשיבותם של אותם רגעים קטנים ובנאליים שבהם מתערער לרגע משהו במערכת הערכים הדומיננטית שלנו, ועל הדרכים שבהן המערכת ממהרת להחזיר לעצמה את היציבות. הדגמתי את התופעה באמצעות התבוננות בשלושה רגעים נקודתיים בתוכנית הטלוויזיה "אקזיט". אני רוצה לחזור עכשיו לאותו נושא, בעקבות צפייה בדקות הפתיחה של הסדרה הדוקומנטרית "סטיבן פריי עושה את אמריקה", שבה השחקן והקומיקאי הבריטי יוצא למסע מחוף לחוף בארצות הברית, כשהוא מתעד בדרך את האנשים והתופעות שהוא נתקל בהם בניסיון לצייר פסיפס תרבותי מקיף ועשיר של מעצמת העל האמריקנית, כמעין אלכסיס דה טוקוויל מודרני. באופן אישי הפסקתי לצפות בסדרה אחרי שש דקות, כך שלצערי אין ביכולתי לומר עליה דבר מעבר לאותם רגעים מעניינים המתרחשים במסגרת אותן שש דקות שעליהן אני רוצה לדבר, אבל שש הדקות האלה עניינו אותי עד מאוד.

פסיפס תרבותי מקיף ועשיר של מעצמת העל האמריקנית (אילוסטרציה)

אפשר לראות את פתיחת הסדרה ביו-טיוב:

(אם הקליפ לא נפתח, לחצו כאן):

(הסדרה אמורה להיות אפשרית לצפייה גם באתר של yes, עם תרגום, אם כי אני לא הצלחתי להריץ את הפרק הרלוונטי. אולי לכם יהיה יותר מזל.)

הסדרה נפתחת בעיירה איסטפורט במדינת מיין, כשפריי מצטרף למשפחה מקומית המתפרנסת מדיג לובסטרים בעת מסע הציד. דיג לובסטרים, למי שאינו יודע, הוא עניין אכזרי במיוחד, אפילו בסטנדרטים המזעזעים של תעשיית הבשר בכללותה. השיטה הנפוצה ביותר להרג לובסטרים שנתפסו היא השלכתם חיים לתוך סיר מים רותחים, שם הם נצלים למוות במשך דקות ארוכות. על אף ניסיונות נואשים מצד גורמים שונים להראות כי לובסטרים אינם סובלים מכאב בזמן המוות הנורא הזה, סדרה של מחקרים מדעיים מהשנים האחרונות מצביעה על כך שלובסטרים חשים כאב, ועל כן שיטת הרצח האכזרית שלהם אף הוכרזה כלא חוקית במקומות מסוימים בעולם, אם כי היא עדיין שכיחה מאוד ברוב העולם המערבי.

שיטת הרצח האכזרית שלהם הוכרזה כלא חוקית במקומות
מסוימים בעולם (אילוסטרציה)

אם המוסר המערבי התבסס בעבר על ההכחשה והבורות, הרי שבדור שלנו הוא עבר להתבסס על ההרחקה וההדחקה. במאה ה-17 קבע רנה דקארט כי בעלי חיים הם יצורים פיזיים, מכניסטיים, הנעדרים את היכולת לחשוב, להרגיש או לחוש כאב. לדקארט עמדה לפחות חזקת הבורות, גם אם זו דרשה אפילו אז מידה לא קטנה של התעלמות מעדויות אינטואיטיביות לגמרי ליכולתם של בעלי חיים לעשות את כל הדברים האלה. כיום איננו יכולים עוד להסיר מעצמנו אחריות באמצעות ההכחשה הזאת. כתחליף, וכדי להמשיך להרגיש מוסריים, אנו מרחיקים מעצמנו את העדויות ומדחיקים אותן; פיתחנו תעשייה מתוחכמת ומשוכללת הדואגת להביא את בעלי החיים אל שולחננו בלי שניאלץ לדעת מה הם עברו בדרך. כל המידע הזה אמנם קיים לנגד עינינו, זמין לחלוטין אם רק נחפש אותו, אבל אנחנו מעדיפים בדרך כלל לא לעשות זאת. וזה לא ייחודי, כמובן, לגישתנו לבעלי חיים. זה בדיוק ההיגיון העומד גם מאחורי המלחמה המודרנית, שבה אנו רוצחים אנשים רחוקים באמצעות עליונות טכנולוגית שאינה מצריכה מעורבות פיזית ממשית, וזה בדיוק ההיגיון העומד מאחורי הכלכלה הגלובלית, שבמסגרתה אנחנו משנעים את מנגנוני הניצול והעבדות הרחק מאיתנו, כדי שלא נצטרך לחזות בהם מקרוב ונוכל ליהנות מפירותיהם בלי לחשוב על כך יותר מדי. (וגם, ואני לוקח על עצמי פה את האשמה, זה מה שמאפשר לי לעתים לכתוב כאן כאילו אין אנשים אמיתיים שקוראים את הדברים, לפגוע בלי לחשוב על התוצאות המעשיות, שאותן אינני רואה באופן ישיר.)

יצורים פיזיים, מכניסטיים, הנעדרים את היכולת לחשוב או להרגיש (אילוסטרציה)

אלא שלעתים, הניסיון הזה להרחיק מתערער לרגע. מה שהיה רחוק מתקרב עד לטווח ראייה, והתוצאה – כפי שאבחן במדויק יובל בתגובות לפוסט המקורי שלי בנושא – היא מבוכה. זה בדיוק מה שקרה לסטיבן פריי בסצינת הפתיחה של הסדרה שלו. בסך הכל שלוש דקות וחצי, פחות או יותר, נמשכת האינטראקציה של פריי עם הדייגים במיין, אבל לפחות שלושה רגעים ברורים של מבוכה אפשר למצוא בהן, רגעים שבהם המובן מאליו ההגמוני נרעד פתאום ומוליד שניות של אי-נעימות; ואחריהם, כמובן, מגיע הניסיון הלא לגמרי משכנע להחזיר את המצב לקדמותו, כמו תמיד.

רגעים שבהם המובן מאליו ההגמוני נרעד פתאום (אילוסטרציה)

הרגע הראשון, והמינורי ביותר, מתרחש בערך 3:38 דקות לתוך התוכנית. פריי מרים את אחד הלובסטרים שהועלו אל הספינה, שובר אותו בטעות ופולט "Oh no, I’ve broken this one" בטון שמתאמץ מאוד להישמע משועשע. עצם המאמץ הזה הוא תוצאה של מבוכה – רגעית, בלתי צפויה, מעין מפגש מפתיע ומערער עם ההשלכות של מה שהוא עשה, תוך ניסיון להכחיש מיד את משמעותו של המעשה הזה. הדייג, הרגיל ברגעים מסוג זה, מחלץ אותו מיד מן המצב בבדיחה – דרך התמודדות נפוצה עם רגעים של ערעור בלתי נעים – ומודיע שה"נזק" ינוכה משכרו של פריי.

עצם המאמץ הזה הוא תוצאה של מבוכה (אילוסטרציה)

הרגע השני, המעניין יותר, מגיע בערך 4:25 דקות לתוך הפרק. הדייגים חזרו אל היבשה, ופריי מנסה לתהות על העומד לקרות ללובסטרים. "כשאתם אומרים 'להרדים אותם', למה אתם מתכוונים בדיוק?", הוא שואל. בתגובה מראה לו הדייג כיצד מרגיעים את הלובסטרים באמצעות ליטוף על הגב לפני שרוצחים אותם, על מנת שלא יתנגדו. פריי מבקש לנסות בעצמו, ומבקש להבהיר, לעצמו בעיקר: "כי הם בפירוש ערים, נכון?". הוא מניח את הלובסטר על השולחן, בעודו מפטפט ללא הפסקה – עוד ביטוי של מבוכה – ומתחיל ללטף את גבו. בזמן שהוא עושה זאת, הוא מתחיל כמעט בלי לשים לב לפזם מנגינת ערש, שילוב בלתי מודע של ההתייחסות לפעולה כאל "הרדמה" ושל ההכרה שאין בעצם מילים שאפשר לומר ברגע כזה. המוות, שבדרך כלל הוא איננו צריך לחשוב עליו, ניצב לפתע לנגד עיניו במלוא נוכחותו – הפיזית, הגשמית, המוסרית – ומתוך הניסיון להרחיק ולהדחיק הוא בורח אל ההשתעשעות הילדותית, כשהפעם הוא בעצמו מסיים בטון הומוריסטי "Look at that!".

מתוך הניסיון להרחיק ולהדחיק פריי בורח אל ההשתעשעות (לא אילוסטרציה)

מיד לאחר מכן, בערך ב-5:05, מגיע הרגע המערער מכל. פריי, שהכין את הקרקע לקראת הרצח, מצטרף אליו בעצמו, כשהוא משליך את הלובסטר החי אל הסיר הרותח, במעין עווית של חיוך על פניו וניסיון נבוך להיראות ולהישמע משועשע, באומרו "Here we go!". וזהו גם הרגע שבו הערעור מנכיח את עצמו באופן שאפילו ההומור אינו יכול עוד לכסות עליו לגמרי, ופריי, עדיין בחיוך, מודה: "I feel a bit cruel, but on the other hand" – "אני מרגיש מעט אכזרי, אבל מצד שני...". לעולם לא נדע מה בא "מצד שני", קרוב לוודאי ששום דבר. אבל האמירה הזאת של פריי מסכמת, אם תרצו, את המקום שבו התרבות המערבית נמצאת כיום ביחס לבעלי החיים: רגש של "קצת אכזריות". זו כבר איננה הבורות וההכחשה של דקארט, כבר אין לנו היכולת לחיות בוואקום מוסרי מוחלט שבו אפשר להתעלם לגמרי ממה שנעשה לבעלי החיים מתוקף איזו אמונה נאיבית בכך שהם אינם נכנסים בכלל לקטגוריות של מוסר. ההבנה בנוגע לגודל הזוועה כבר קיימת ונוכחת, ההכרה באכזריות כבר מודעת, אבל היא עדיין מורחקת, מודחקת, ממוזערת: "a bit cruel". זהו רגע פרדיגמטי של ערעור הגמוני שאנו יכולים לחזות בו מדי יום ביומו בתקופתנו. בעוד 200 שנה, צאצאינו – אם הם עדיין יהיו כאן – יביטו בנו בהשתאות ובתדהמה, מנסים להבין איך היינו מסוגלים לדעת ועדיין לנהוג כך. הם יסתכלו עלינו כפי שאנחנו מסתכלים כיום על אלה שקדמו לנו בכמה דורות ועבורם העבדות או עבודת פרך של ילדים או האמונה שנשים הן חסרות בינה נראו טבעיות לחלוטין. הם יתהו ולא יבינו, כמו שאנחנו תוהים ולא מבינים ביחס לקודמינו.

ההכרה באכזריות כבר מודעת, אבל היא עדיין מורחקת, מודחקת, ממוזערת (אילוסטרציה)

בסצינה האחרונה במקטע הזה, פריי מגיע סוף סוף לסעודה. הלובסטרים מוגשים אל שולחנו, והוא מוחא כפיים ומריע "yay!" (החל מ-5:15 בערך) " They just, they’re transformed, aren’t they? That’s so different from the little brown speckly thing you pull from the ocean, it’s amazing", הוא מכריז. זהו הניסיון – הכושל למדי, יש להודות – להשיב את הסדר על כנו. זהו פריי המתעמת עם הפער בין האופן שבו הכיר בעלי חיים עד היום לבין האופן שבו הוא מכיר אותם עכשיו; פריי המכיר בכך שיש יצור חי מאחורי מה שהוא אוכל, אבל מתאמץ לשכוח זאת כמה שיותר מהר. הוא ישכח את הערעורים הקטנים האלה זמן קצר אחרי שיחזור לחייו השגרתיים, כמו שכולנו שוכחים אותם יום אחרי יום. אבל משהו מהערעור יישאר תמיד, שריד קטן וטורדני, עצם קטנה בגרון שתמשיך להציק לנו ולאלה שיבואו אחרינו, עד שלא נוכל עוד להרחיק, עד שלא נוכל עוד להדחיק. עד שלא נוכל יותר.