אַהֲבָתִי  הֵעִיפָה אוֹתָךְ מִמַּחְשְׁבוֹתַי

עוֹרֵךְ מִשְיִי מִכְּדֵי לִרְאוֹת

קוֹלֵךְ חוֹמֵק דֶּרֶךְ מֹחִי

תְּנוּעוֹתַיִךְ מִתְנַפְנְּפוֹת מִבִּפְנִים.

אֲבָל עַכְשָׁו. כֵּן, אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹתָךְ עַכְשָׁו,

טִפְּשָׁה מִדַּי, שְפוּפָה בְּעֵינַי,

מֻרְעֶלֶת כִּפְנִינָה בִּגְּסִיסָתָה,

נִקְמָתוֹ שֶׁל רוֹצֵחַ – מְעֻוֶּתֶת.

השיר המחריד הזה, בתרגומי המחריד לא פחות, נכתב בגיל 17 על ידי ניק קלג, מנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית בבריטניה ומועמדה לראשות הממשלה בבחירות הנערכות היום. הוא פורסם בפברואר 1984 ב"The Elizabethan", העיתון של תיכון ווסטמינסטר שבו למד קלג, ואותר בימים אלה לאחר שקלג הזכיר אותו בתשובה לשאלה על הדבר המביך שעשה בחייו. השיר, גרוע ככל שיהיה, מעורר בי אמפתיה לא מעטה, כי זכור לי שיר איום באותה מידה שכתבתי ופרסמתי בעצמי בעיתון בית הספר שלי בגיל 16, ושכולי תקווה שאיש לא יעלה בדעתו לשלוף אותו מתהומות הנשייה ביום שבו ארוץ לראשות הממשלה הבריטית, אם וכאשר. אבל השיר הזה מבטא גם תופעה רחבה יותר, ביחס לניק קלג ובכלל. קלג נהנה בימים אלה מפופולריות יוצאת דופן בקרב האליטה הליברלית הבריטית לא (רק) בשל משנתו הפוליטית, אלא יותר מכך בשל יכולתו לשווק את מגניבותו הכללית, הבאה לידי ביטוי בשילוב של אינטליגנציה מרשימה עם חולשות אנושיות נסלחות. הוא מעריץ את בקט וקוטזי האולטרה-מודרניים, ולא את וורדסוורת' וטניסון הארכאיים כמו ראש הממשלה המכהן; הוא למד עם הלנה בונהם קרטר ולואי ת'רו (שתפקד בפועל כמשרת שלו והיה צריך לוודא שהפוליטיקאי לעתיד הישנוני מצליח להתעורר מדי בוקר); למסיבה האידיאלית שלו הוא יזמין את קייט בלאנשט וג'וני קאש; הוא בוכה כשהוא שומע מוזיקה שמרגשת אותו, אפילו השבוע, בעיצומה של מערכת הבחירות; והוא שכב עם "לא יותר מ-30 נשים", כדבריו – ניסוח שמצליח במקביל להישמע גם כמו "המון" וגם כמו "נראה לי שזה מעט מאוד", ובכך לגרום לשומעים לקנא ולצחקק בו בזמן. התקשורת הבריטית הליברלית, שמאסה בריח הנפטלין העולה מהמפלגות הגדולות, נשטפה בשבועות האחרונים ב"קלג-מאניה": חלקה מוצדקת לחלוטין – קשה להאשים מישהו שמסרב להצביע לניו לייבור אחרי השנים האחרונות, כשם שקשה להאשים מישהו שהיה מסרב להצביע לשמרנים אפילו היו אלה מתמודדים נגד שמואל הספרי ואלדד יניב – וחלקה תגובת ייאוש הניזונה בעיקר מתקווה עמומה לשינוי. לתוך החלל המיואש הזה הסתנן קלג, ובכישרון רב הצליח למתג את עצמו כאלטרנטיבה מהז'אנר האובמאי, גם אם במקרים מסוימים נראה כי הפער בין עמדותיו האידיאולוגיות לבין העמדות של חלק מאלה שתומכים בו לא קטן. הוא חכם, הוא רגיש, הוא מודה בכתיבת שירים מביכים בגיל 17 והוא אוהב את ריח הים ומתגעגע לסבא וסבתא שלו. באקלים הציבורי הנוכחי, זה מספיק כדי להפוך למי שבכוחו, אולי, לשנות לעד את שיטת הבחירות ולפיכך את הזירה הפרלמנטרית הבריטית כולה (וזאת אם השמרנים או הלייבור לא יקבלו מספיק מושבים ויצטרכו את תמיכתו של קלג כדי להשיג רוב מתפקד בבית הנבחרים; דובי מסביר מצוין כמה מנפלאות שיטת הבחירות הבריטית, כדאי לקרוא).

כולי תקווה שאיש לא יעלה בדעתו לשלוף אותו מתהומות הנשייה (אילוסטרציה)

הדיבור על הפרסונליזציה של הפוליטיקה כבר הפך לקלישאה, אבל הקלישאה הזאת נעשתה צרה מדי, כי הפרסונליזציה – או, אם תעדיפו, הפסיכולוגיזציה – כבר מזמן חרגה מהזירה הפוליטית-במובהק אל טריטוריות נרחבות הרבה יותר. במקביל, הטענה המקובלת ביותר נגד הפרסונליזציה הזאת – שהיא פשטנית בהכרח משום שהיא מתמקדת באדם ולא באידיאולוגיה – הפכה לפחות מובנת מאליה, מאחר שהפסיכולוגיזציה באותן טריטוריות לא פוליטיות-במובהק הפכה לסממן המזוהה דווקא עם מורכבות ועומק, ולא עם פשטנות. כך, לדוגמה, הנטייה ההולכת וגוברת בקולנוע ההוליוודי של השנים האחרונות לעסוק במורכבות הפסיכולוגית של גיבורי-על שונים, מבאטמן ועד ספיידרמן, מג'יימס בונד ועד איירון מן, נתפסת כעדות ל"התבגרותו" של הז'אנר, לנכונותו להתעמת ולעמת את צופיו לא רק עם מעשיהם של הגיבורים, אלא גם עם הפגמים האנושיים והטראומות הרגשיות שהפכו אותם למי שהם. בהשלכה, גם הפרסונליזציה של הזירה הפוליטית, שזוהתה עם פשטנות ועם החשש שאיננו יכולים עוד לתת אמון במנהיגים שלנו מאחר שנעשינו חשופים למגבלותיהם האנושיות, הפכה עם הזמן לסממן של "מורכבות"; כיום אנו אמורים לעתים קרובות להעריך את מנהיגינו בגלל הדרכים שבהן הם מתמודדים עם השדים הפנימיים שלהם, ולא מפני שאנו רואים בהם אנשים מורמים מעם שאין להם פגמים בכלל. (וכמו תמיד, התהליך הזה הוא בעצמו מורכב ורווי סתירות פנימיות; כחלק מהרגרסיה של החברה הישראלית לשלב אינפנטילי יותר אחרי פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, התחזקה בנו דווקא הכמיהה לאותו מנהיג "חזק" שנעדר תכונות אנושיות במובהק. ימים יגידו אם מדובר בסימפטום זמני.)

היא פשטנית בהכרח משום שהיא מתמקדת באדם ולא באידיאולוגיה (אילוסטרציה) 

אלא שבתוך התהליך הזה, שיש לו בהחלט גם צדדים חיוביים, דומה שהתחלנו לבלבל בין הפרסונליזציה לבין המורכבות, בעוד שבפועל הוא מבטא לעתים את ההפך הגמור. כי עצם העובדה שלאדם יש מנגנונים פסיכולוגיים מורכבים, פגמים אנושיים מובנים וצדדים חיוביים ושליליים במקביל אינה מעקרת את מעשיו מתוכן אידיאולוגי. מוטיבציות פסיכולוגיות מסבירות חלק מהמציאות, אבל הן מסבירות רק חלק ממנה, והמוטיבציות האלה מתקיימות תמיד בתוך מבנים חברתיים גדולים יותר שגם להם יש השפעה ומשמעות. העובדה שמומלץ לנו, כבני אדם בעצמנו, לנסות להבין את המניעים להתנהגויות שונות ולא לחטוא בדמוניזציה שלהן אינה צריכה להוביל למסקנה כי אין אנו אמורים במקביל לשקול גם את ההיבטים החברתיים והאידיאולוגיים של ההתנהגויות הללו. ומעבר לכך, כדאי לנו גם לשים לב מיהם אותם אנשים שלהם אנו מעניקים את הגנת האנושיות, ומי אינם זוכים לפריווילגיה הזאת. כי החלוקה לגמרי איננה מקרית: יש מקרים שבהם האנושיות נראית לנו מובנת מאליה ומעוררת אמפתיה, ויש מקרים שבהם היא מעוררת בנו אי נוחות גדולה.

מי אינם זוכים לפריווילגיה הזאת? (אילוסטרציה)

מתי, אפוא, האנושיות מובנת מאליה? מתי הפסיכולוגיזציה כתחליף לאידיאולוגיה עובדת? בדרך כלל, כשמדובר באנשים ובמצבים שקרובים לנו, וכאשר הפסיכולוגיזציה הזאת משרתת את הלגיטימציה המוסרית שלנו. מה הם "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, "לבנון" של שמוליק מעוז, או "אם יש גן עדן" של רון לשם (וקצת פחות מכך גירסתו הקולנועית, "בופור") אם לא התחמקות כמעט מוחלטת מהעיסוק באידיאולוגי ובסוציולוגי עבור הדגשת הממד האנושי והפסיכולוגי של החיילוּת הישראלית? והממד האנושי הזה הרי קיים, הוא לא מומצא והוא לא שקרי; יש חיילים ישראלים שאכן מרגישים דילמות קשות במשימות שאותן הם נדרשים לבצע, וההגנה הפסיכולוגית וההתייסרות העצמית הן בדיוק מה שמאפשר לחלקם לבצע את המשימות הללו בלי לקחת אחריות על ההיבטים האידיאולוגיים הרחבים שלהן. (באופן כללי, קל הרבה יותר לייסר את עצמך על הדברים האיומים שאתה עושה ולהמשיך לעשות אותם מאשר לקחת אחריות אמיתית ולהפסיק; אין כמו ההלקאה העצמית כדי למרק את המצפון.)

לכן אנו תמיד שמחים כל כך לשמוע גם על אותם חיילים מדהימים, שנקטו בפעולות נדירות באנושיותן בתוך תנאים בלתי אפשריים, כמו אלה שהשאירו מכתב בביתה של משפחה פלסטינית שעליו השתלטו, שבו הם מתנצלים "על שהשארנו בלגן. אנחנו מצטערים על כל הנזק שנגרם לכם. אנחנו מקווים שיום אחד השלום יושג. ישמור אתכם האלוהים". כי באמת הרבה יותר נוח, הרבה פחות תובעני, להטיל על אלוהים את האחריות לשמור על חיי הפלסטינים, ולא לקחת אחריות בעצמך.

אין כמו ההלקאה העצמית כדי למרק את המצפון (אילוסטרציה)

לכן אנחנו גם מזדעזעים כל כך לקרוא את סיפורה של רובי דמלין, אמו של דיוויד, קצין מילואים שנהרג מירי צלף פלסטיני בשנת 2002. דמלין כתבה למשפחתו של הצלף שהרג את בנה מכתב אנושי ומרגש, מדהים בפתיחותו ובפייסנותו, שבו היא מסבירה כי בנה היה חלק מתנועת השלום ולא רצה לשרת בשטחים הכבושים, וכי למרות הכאב הנורא, היא רוצה למצוא דרך לסגור את המעגל באופן מפויס. בתגובה, פרסם הצלף, ת'אאר חמאד, מכתב תגובה פוליטי חריף שבו הוא דוחה את היד המושטת ומסביר כי "אני לא יכול לקיים דיאלוג עם מי שמתעקש להשוות בין הפושע לבין הקורבן ולהשוות בין הכיבוש לבין קורבנותיו. זוהי תגובתי למכתבה של הגברת רובי, בה אני מותח ביקורת על הסגנון הסרקסטי שלה כשהיא חושבת שבמילים אמוציונליות אפשר לפתור את הסכסוך הקיים זה עשרות שנים... גברת רובי לא נימקה מה הביא את החייל דיוויד להתגייס. היא לא יודעת את עובדת הברזל, שבנה לא רק נטל חלק בעינוי בני עמי, אלא עמד בראש מבצעי ההרג והרצח. ממכתבה עולה כאילו היא חיה בכוכב אחר... את הפעולה ביצעתי כחלק מהמאבק לחופש, צדק והקמת מדינה עצמאית, לא מתוך תאווה ואהבה לרצח. מעשי אלימות הם הכרח שכפה אותו הכיבוש ואני לא אסטה מדרך זו כל עוד הכיבוש קיים". רובי דמלין, בתגובה, ציינה כי "אני מודה שלא ציפיתי שהמכתב שלו יהיה כל כך אכזרי ופוליטי. חיפשתי משהו אישי, כי אולי רציתי שזה יהיה תהליך אישי. אבל אין שום דבר אישי במכתב התשובה שלו. זה סוג של הצהרה. זו גם אמירה, אבל בסופו של דבר המכתב שלו מלא קלישאות פוליטיות".

עמד בראש מבצעי ההרג והטבח (אילוסטרציה)

בפער הזה, שבין האישי לפוליטי, בין הפסיכולוגי לאידיאולוגי, אנחנו מחפשים את הלגיטימציה שלנו כשהדבר נוח לנו ודוחים אותה כשהיא מנוגדת להשקפת עולמנו. אנו מבקשים לכפות סדר יום פסיכולוגי על מציאות שהיא בראש ובראשונה אידיאולוגית, ונפגעים והמומים כאשר הצד השני מסרב לשתף פעולה עם כללי המשחק שלנו. אנחנו מודעים לטענות על "הבנאליות של הרוע" ועל כך שמעשים נוראים מבוצעים על ידי אנשים נורמטיביים לחלוטין בתוך סיטואציות פוליטיות וחברתיות מסוימות, ואנחנו אפילו מבינים את נכונותן העקרונית של הטענות הללו, אבל אנחנו בורחים אל הלגיטימציה הפסיכולוגית רק כשהיא משרתת אותנו. במקרים אחרים, אנחנו מעדיפים דווקא את הדה-לגיטימציה הפסיכו-פתולוגית, ואנחנו מתקשים להתמודד עם מקרים שקוראים תיגר על ההבחנה הזאת. זו הסיבה שתמונות כמו אלה שנחשפו לפני כשלוש שנים באלבום התמונות שצילם קרל הקר באושוויץ בשנת 1944 מעוררות בנו אי נוחות גדולה כל כך. הנה תצלום אחד מתוך כמה המתעדים טיול של מספר אנשי אס-אס וסייעות קשר שעבדו עבורם מ-22 ביולי של אותה שנה:

האנשים בתמונה משתטים, מחייכים, בתמונות אחדות אפשר לראות את סייעות הקשר אוכלות אוכמניות. אקורדיוניסט חביב מלווה את המטיילים בנגינתו. באותו יום ממש הגיעו לאושוויץ 150 אסירים חדשים. 33 מתוכם שרדו את הסלקציה; 117 הוצאו להורג בתאי הגזים כבר באותו יום.

אקורדיוניסט חביב (אילוסטרציה)

אי הנוחות הזאת היא, כנראה, הסוד מאחורי התגובות שלהן זכה "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, שמעמת אותנו עם פניו האנושיות להחריד של קצין אס-אס רצחני. אנחנו לא רוצים לראות את הפנים האלה, לא רוצים רגישות פסיכולוגית ואנושית במקרים שבהם לא אנחנו אלה שבוחרים לחפש אותה. אי הנוחות הזאת היא גם המובילה לשטף הבלתי נגמר של פארודיות על סצינת הבונקר מ"הנפילה", שבהן היטלר מאבד את עשתונותיו כשהוא מחפש חנייה בתל אביב, מתעצבן על הפופולריות של פייסבוק או מתלונן על ריבוי הפארודיות עליו ביו-טיוב (דומני כי הסרט הורד על פי דרישת מפיקי "הנפילה"). התגובה האוטומטית לניסיון של "הנפילה" לעשות פסיכולוגיזציה לזה שראוי בעינינו רק לפתולוגיזציה היא הקצנה גרוטסקית, קרנבלית, של הפרסונליזציה וגרירתה אל המחוזות האנושיים הבנאליים ביותר: היטלר מקבל כרטיסים לשלמה ארצי, היטלר מסמס ליוסי בובליל. האיסור להשוות שום דבר להיטלר או לנאציזם, הבא לידי ביטוי בחוק גודווין, הוא הרי בסופו של דבר סוג של קריאת מצוקה: תאנישו הכל, תראו לנו את ה"מורכבות" וה"עמימות" וה"אמביוולנטיות" של כולם, רק אל תיקחו לנו את היטלר, שהדמוניזציה והפתולוגיזציה שלו הן כל מה שנותר לנו בניסיוננו לשמר את הגבולות בין האנושי ללא אנושי, בין מה שניתן להבין אותו למה שאסור אפילו לנסות. והניסיון הזה ניצב כל העת מול ההכרה בכך שדווקא היטלר, מכולם, הוא סתמי ובנאלי במיוחד, היעד הקל ביותר לפסיכולוגיזציה: אדם נלעג, מלא רגשי נחיתות וחסר כישורים מיוחדים שלמרות זאת (או בגלל זאת?) הצליח להנהיג את המדיניות הנוראה מכל. ההישג הגדול ביותר של הביוגרפיה המצוינת של איאן קרשו על היטלר טמון בדיוק בהיותה אנטי-ביוגרפיה, בסירובו של קרשו לעשות רדוקציה פסיכולוגית או פסיכו-פתולוגית לתופעה שכדי להסבירה נדרש בדיוק השילוב בין הפסיכולוגיה לבין הסוציולוגיה, בין הבנת האדם להבנת החברה והתקופה. 

ניסיוננו לשמר את הגבולות בין האנושי ללא אנושי (אילוסטרציה)

בשירה "תצלומו הראשון של היטלר" כתבה ויסלבה שימבורסקה (תרגום: רפי וייכרט):

וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶבַּמָּתְנִיָּה?

זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶל מִשְפַּחַת הִיטְלֶר!

אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְפָּטִים כְּשֶיִגְדַּל?

אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶל וִינָה?

שֶל מִי הַיָּד הַקְּטַנְטַנָּה הַזּׂאת, שֶל מִי הָאׂזֶן, הָעַיִן, הָאַף הַזְּעִירִים?

שֶל מִי הַבֶּטֶן הַקְּטַנְטַנָּה הַמְּלֵאָה חָלָב, עֲדַיִן לׂא יָדוּעַ:

שֶל דַּפָּס, רוֹפֵא, סוֹחֵר, כּׂמֶר?

לְאָן יַגִּיעוּ הָרַגְלַיִם הַקְּטַנְטַנּוֹת, הַמּצְחִיקוֹת הַלָּלוּ, לְאָן?

לַגַּנּוֹן, לְבֵית הַסֵּפֶר, לַמִּשְרָד, לַחֲתֻנָּה

אוּלַי עִם בִּתּוֹ שֶל רׂאש-הָעִיר?

בתו של ראש העיר (אילוסטרציה)

שירה של שימבורסקה הוא, כמובן, סוג של פרסונליזציה, בהדגישו את החיפוש אחר תכונותיהם האנושיות גם של הנבלים הגדולים ביותר בהיסטוריה. אבל זו גם התכתבות שאינה מרדדת את ההאנשה הזאת, משום שהיא משמרת את ההבחנה בין הממד הפסיכולוגי לממד האידיאולוגי. היטלר של שימבורסקה הוא אדם ככל אדם אחר; הפוטנציאל האנושי שלו קיים, והוא לא יאבד אותו יהיו מעשיו אשר יהיו; אבל כבן אנוש, הוא יוכל להיות דוקטור למשפטים, או טנור באופרה, או דפס, או רופא, או סוחר, או כומר, או מנהיג הרייך השלישי שיביא למותם של עשרות מיליוני בני אדם אחרים, ויש הבדל בין כל הראשונים לבין האחרון. הפסיכולוגיה של היטלר לעולם תהיה כרוכה גם בתפקידו החברתי. זו ההבחנה שאבדה לנו בנטייה התרבותית לפסיכולוגיזציה: אנו מזהים בין אופיו של האדם לבין האידיאולוגיה שלו, מחפשים את המורכבות האנושית ולא את התוכן האידיאולוגי. ובהיותנו אנשים הנוטים לחשיבה בשחור-לבן, אם אדם הוא אנושי ומורכב אנו מכשירים גם את מעשיו, ולהפך (ולכן בדיוק אסור להאניש את היטלר). זו הנטייה שמפניה הזהירה הסופרת האוסטרית זוכת פרס נובל אלפרידה ילינק, כשהסבירה את התנגדותה לפסיכולוגיזציית יתר בספרות: "ריאליזם פסיכולוגי הוא דוחה, כי הוא מאפשר לנו לברוח מהמציאות שאינה ערבה לחכנו ולמצוא מקלט ב'לוקסוס' של האישיות, לאבד את עצמנו בעומק של הדמות הפרטית". ילינק ממליצה לפיכך על בניית דמויות שטוחות ופלקטיות, שאיתן what you see is what you get, כדי שלא נאבד את היכולת לשפוט את המציאות באופן ביקורתי. אין אולי צורך להרחיק לכת עד כדי כך, אבל כדאי לפחות לזכור שמורכבות אנושית היא חשובה רק אם היא מאפשרת לנו להעריך באופן מעניין יותר את התנהגותם של בני אנוש. במורכבות אין הרבה טעם אם לא עומד מאחוריה דבר זולת אותה מורכבות עצמה.

דמויות שטוחות ופלקטיות, שאיתן what you see is what you get (אילוסטרציה)

באחת הסצינות האחרונות ב"צא וראה" של אלם קלימוב (ספוילר, כמובן) נתקל הגיבור, פלוריה, נער בלרוסי צעיר שעבר את המלחמה על זוועותיה מהצד הסובייטי, בתצלום של היטלר מונח על האדמה. זמן קצר קודם לכן, פלוריה צפה בחיילים גרמנים שורפים כפר מקומי על יושביו. כשהוא רואה את תמונתו של היטלר, הוא יורה בו ומנפץ אותו לרסיסים. התצלום מתחלף, ובמקומו מופיעה תמונתו של היטלר כשהוא צעיר יותר, מברך חבר בהיטלר יוגנד. פלוריה יורה גם בתמונה הזאת. התצלומים ממשיכים להתחלף, כשבכל פעם מופיעה תמונתו של היטלר כשהוא צעיר יותר, ופלוריה יורה בכל התמונות, עד לאחרונה: בזו, היטלר הוא תינוק בזרועותיה של אמו. בתמונה הזאת פלוריה מסרב לירות. היטלר התינוק איננו אחראי למעשיו; בכל גיל אחר, הוא אחראי להם. אפשר ורצוי לנתח אותו, אפשר וכדאי לשאוף להבין אותו, אפשר וצריך לבחון את התנהגותו כבן אנוש, ולא כמי שהוציא את עצמו מכלל המין האנושי. אבל המורכבות הפסיכולוגית הזאת אינה מהווה תחליף לבחינה אידיאולוגית ומוסרית של מעשיו ואינה מכשירה אותם מתוקף היותו אנושי. וזה נכון, כמובן, לא רק – ואפילו לא בעיקר – להיטלר.