לפני שבועיים פרסם מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" תחקיר ארוך ונוקב שחשף את עברו של ריצ'רד גולדסטון, מי שעמד בראש צוות הבדיקה של האו"ם למבצע עופרת יצוקה, כשופט בדרום אפריקה של משטר האפרטהייד. גולדסטון הוצג בתחקיר כמי ששיתף פעולה עם המשטר, ובין השאר אישר או השתתף באישורם של כ-30 גזרי דין מוות של שחורים שהורשעו בעבירות אלימות ורצח. מקרה אחד גם הסתיים בהוצאה להורג. הביקורת על גולדסטון, כשלעצמה, לגיטימית: שיתוף פעולה עם משטר האפרטהייד, גם אם כפונקציונר קטן וכמעט חסר משמעות, ראוי לגנאי. בתקופת האפרטהייד, כדאי לזכור, היו אנשים אמיצים שמחו נגד המשטר וניסו להביא לסיומו, תוך תשלום מחיר כבד על כך: מהוקעה כבוגדים וכגיס חמישי על ידי רוב הציבור הלבן, ועד להתנכלויות, למעקבים, למעצרים ולגילויי אלימות כלפיהם מצד השלטון. ריצ'רד גולדסטון כנראה לא היה אחד מהם. הוא בחר לשתף פעולה; בקטן, כנראה לא מתוך התלהבות גדולה, כמו שעשה הרוב. כמו שעושה הרוב תמיד, בכל מקום ובכל זמן.

פונקציונר קטן וכמעט חסר משמעות (אילוסטרציה)

הביקורת על גולדסטון, כאמור, לגיטימית. כל שאר מה שעשה "ידיעות": ההתלהמות, הצביעות, הצדקנות, האטימות, ההעדר המוחלט של היכולת לשים לב לכך שכל מה שעשה גולדסטון עושה כיום כל מי ששותף למשטר הכיבוש הישראלי – מדהים, מקומם, מביך. גם העובדה שאין במידע שנחשף כדי לקעקע ולו בדל אחד של עובדה מדו"ח גולדסטון, וההתעלמות המוחלטת משיתוף הפעולה המביש של מדינת ישראל עם דרום אפריקה באותה תקופה, מדהימים, מקוממים ומביכים לא פחות. יוסי גורביץ כבר כתב על כך דברים חדים, נוקבים וראויים מיד עם פרסום התחקיר, ועל כן לא ארחיב יותר בעניין כאן. לכו תקראו אותו, אם בטעות לא עשיתם זאת קודם לכן.

כל זה לא הפריע, כמובן, למקהלה הצדקנית והצבועה הרגילה לקום ולזעוק על צביעותו של גולדסטון ועל חוסר אמינותו של הדו"ח של ועדת הבדיקה בראשותו. "מישהו עוד מאמין לגולדסטון?", תהה לדוגמה איתי לנדסברג במאמר אומלל במיוחד ב-Ynet. "רמת המוסר של השופט (היהודי יש להזכיר) מעמידה בספק את יכולתו להבין את שהתרחש בגבול עזה במשך שמונה שנים ובמבצע עופרת יצוקה בפרט". לנוכח רמת המוסר שמפגין לנדסברג (היהודי יש להזכיר) במאמר הזה, אפשר בהחלט להעמיד בספק גם את יכולתו להבין את שמתרחש בשטחים הכבושים במשך 43 שנים ובכל מבצע שהוא שהתנהל במשך השנים האלה בפרט. "הפוסל במומו פוסל", נהוג לומר בעברית, אבל במקרה הזה דומה שהגירסה הקוריאנית לאותו פתגם מתאימה יותר: "הכלב שדבוק לו חרא לתחת מטיף מוסר לכלב שדבוק לו מוץ".

רמת המוסר של השופט (היהודי יש להזכיר)
מעמידה בספק את יכולתו להבין (אילוסטרציה)

והנה, אם להמשיך עם עולם הדימויים הקוריאני הציורי, השבוע נוכחנו לדעת שוב שחרא, כהרגלו, ממשיך להידבק לחרא. על פי הפרסום ב"גארדיאן" בסוף השבוע, מדינת ישראל הציעה למכור ראשי נפץ גרעיניים לדרום אפריקה של משטר האפרטהייד כבר בשנות השבעים. זה כמובן לא מהווה אפילו את קצה קצהו של שיתוף הפעולה הביטחוני והפוליטי בין שתי המדינות לאורך שנים ארוכות, אבל בכל זאת, יש בכך כדי להעלות כמה סימני שאלה. אם כל סמכותו המוסרית של ריצ'רד גולסטון מתפוגגת מתוך כך ששיתף פעולה עם האפרטהייד כשופט בדרום אפריקה, מה יהיה על סמכותה המוסרית של מדינת ישראל, שלא חתמה על כ-30 גזרי דין מוות (היא חותמת בשנים האחרונות על הרבה יותר, אגב, ובלי משפט), אלא הציעה לספק נשק גרעיני שישמש את משטר האפרטהייד במלחמתו במתנגדיו? האם ניתן, על פי ההיגיון של עורכי "ידיעות אחרונות" עצמם, לקחת ברצינות אפילו מילה אחת מפי מדינת ישראל או נציגיה הרשמיים והלא רשמיים בענייני מוסר לחימה, או מוסר בכלל?

האם ניתן לקחת ברצינות מילה אחת שלהם בענייני
מוסר לחימה, או מוסר בכלל? (אילוסטרציה)

זאת ועוד, לא מדובר במצב שבו מדינת ישראל הרשמית מתנערת היום מהתנהלותה באותה תקופה ומוקיעה את אותם אנשים שניהלו את היחסים האפלים עם משטר האפרטהייד. לא במקרה, ישראל ניסתה גם עכשיו למנוע את חשיפת המסמכים, בטענה שמדובר ב"מידע רגיש". את הממשל הנוכחי בדרום אפריקה, איזה מזל, הרגישות שלנו לחשיפת ערוותנו ברבים לא עניינה יותר מדי. וראו זה פלא, מיהו האיש החתום על המסמך המציע את מכירת הנשק הגרעיני לדרום אפריקנים? זהו לא אחר משר הביטחון דאז, נשיא המדינה כיום, חתן פרס נובל לשלום, שמעון פרס בכבודו ובעצמו. כן, כן, אותו שמעון פרס, מנהיג השלום הדגול, המטיף מוסר לשאר העולם מעל כל במה אפשרית; אותו שמעון פרס שבביקורו בבית משפחות גולדווסר ורגב לפני פחות משנתיים הצהיר כי "אני שמח להיות חלק מעם שיש לו ערכים עליונים... אנחנו עם של ערכים, לא עם של מחירים. בצד השני ישנם אנשים שאלוהיהם הוא אלוהי הטרור. לא זה האלוהים שלנו, לא אלו ערכינו"; אותו שמעון פרס שתקף לפני כשלושה חודשים את איראן באומרו כי "השלטון האיראני הוא שיא השחיתות המוסרית בעולם... עלינו לגייס את העולם וערכיו להילחם [בו] – מאבק מוסרי עם סנקציות כלכליות". אותו שמעון פרס של העסק הביש, של כפר קאנא, של הניסיון להשתיק את פרשת קו 300. ופרס, כמובן, הוא רק דוגמה מקרית. הוא לגמרי לא היה לבד שם, והוא אפילו לא היה גרוע יותר מהרבה אחרים.

 

אנשים שאלוהיהם הוא אלוהי הטרור (אילוסטרציה)

אבל התקשורת הישראלית לא מתעניינת יותר מדי בכל זה. סמכותה המוסרית של מדינת ישראל היא עניין נתון שאינו דורש הוכחה משום סוג. בחלק מאותם מקומות שבהם מוזכר הפרסום ב"גארדיאן", הדגש הוא על כך שמדובר, בעצם, במסמך הרשמי הראשון המאשר שבידי ישראל מצוי נשק גרעיני, אם במקרה שהיתם בבונקר אטומי ב-50 השנים האחרונות וחשבתם שהמבנה הכדורי ההוא בדימונה הוא בעצם אפקוט סנטר. כי זו התקשורת הישראלית המיינסטרימית: ביד שמאל היא חוגגת את מחויבותה הדמוקרטית לחשוף בפני הציבור את האמת על סודות הגרעין של ישראל, וביד ימין היא חוגגת את המשך ההתעללות הממסדית באיש שניסה לחשוף את הסודות האלה, מרדכי ואנונו, על כך שהעז לקיים יחסי מין עם אישה ממוצא נורווגי (הסקנדינבים האלה, אנטישמים כולם. שכחתם את דונלד בוסטרום? ואת זה שנורווגיה העזה לציין 150 שנה להולדתו של קנוט המסון?). ביד שמאל היא מנפנפת בדגל חופש הביטוי, וביד ימין היא מעקרת אותו מכל משמעות אמיתית.

העז לקיים יחסי מין עם אישה ממוצא נורווגי (אילוסטרציה)

גם היום, הדאגה בישראל איננה, חס ושלום, מרמתה המוסרית של המדינה. "אם המסמכים אותנטיים", נכתב ב-Ynet ביחס לפרסום ב"גארדיאן", "הדבר עלול לפגוע גם בניסיונותיה של ישראל לשכנע שגם אם כבר יש לה נשק גרעיני, היא אחראית דיה כדי לא להשתמש בו לרעה, בעוד שבמדינות כמו איראן אי אפשר לבטוח". המשפט הזה מועתק מילה במילה מהכתבה ב"גארדיאן" (גם במוסריות של הפלגיאט אנחנו – היהודים יש להזכיר – די מצטיינים), פרט לשינוי אחד קטן: המילה "אחראית" מופיעה בעברית כפשוטה, ובגירסה האנגלית בתוך מרכאות (it is a “responsible” power that would not misuse them). בשאר העולם, יכולתה של ישראל לנהוג באופן "אחראי" ו"מוסרי" היא כבר עניין למרכאות אירוניות; בארץ זו עדיין אקסיומה.

היא אחראית דיה כדי לא להשתמש בו לרעה (אילוסטרציה)

ועוד מחשבה קטנה: אי שם בעתיד, בסביבות 2045 או אולי קצת לפני, יהיו כאן שתי מדינות, או אולי רק אחת דו-לאומית (כן, אני מרשה לעצמי להיות קצת אופטימי). אי שם בעולם, אולי אפילו ממש כאן, אצל שכנינו במדינת פלסטין, תנהג מדינה כלשהי באופן נפשע ופסול: היא תפלה אזרחים על בסיס אתני, או תפציץ אזרחים חפים מפשע, או תכבוש אדמה שאינה שלה ותמיט עליה שלטון דיכוי אכזרי. לישראל אין מונופול על ההתנהגויות האלה, ואין שום סיבה להניח שהעולם יהיה מקום טוב יותר עד אז. בשלב כלשהו, האו"ם – אם עדיין יהיה קיים – יקרא לחקור את הנעשה במדינה הזאת, בגלל מבצע צבאי מסוים או מדיניות ארוכת שנים. בראש צוות הבדיקה יעמוד משפטן ישראלי בכיר, בעל שם בינלאומי וניסיון רב בתחום זכויות האדם. הוא יגיש דו"ח, שמסקנותיו לא ימצאו חן בעיני המדינה המפלה, או המפציצה, או הכובשת. מערכת ה-hasbara של המדינה הזאת תנסה לקעקע את אמינותו, לכפור בסמכותו, לפסול את הלגיטימיות שלו לחקור את הפשעים. מישהו מעיתונאיה העשויים ללא חת יתגייס למשימה ויתחיל לפשפש בעברו הרחוק של האיש. והאיש הזה לא יהיה אהרן ברק או מאיר שמגר, הם כבר לא יהיו איתנו. הוא יהיה מישהו שעושה בימים אלה את צעדיו המשפטיים הראשונים, או אולי היום הוא עדיין תלמיד, או חייל, או פועל. הבחירה הקלה שלו היום היא לשתף פעולה, באלפי דרכים קטנות וחסרות משמעות: לא מרצון, לא בהנאה, לא בלי הסתייגויות והתלבטויות והרהורי חרטה. אבל זו הבחירה הקלה, ועל בחירות אחרות משלמים היום מחיר כבד. קשה להאשים את מי שבוחר בבחירה הקלה, זו ההתנהגות האנושית השגרתית והצפויה ביותר. כמעט כולנו בוחרים בה במידה כזאת או אחרת. הבחירה הזאת לא תפסול את האיש הזה מתפקידים חשובים, והיא לא תפסול את הלגיטימיות של הדברים שיחשוף ויגלה. אבל לעתים, כדאי אולי לחשוב גם על איך הדברים ייראו בעתיד: למי יבואו ויזכירו את הבחירות שלו היום, ולמי לא. את מי ההיסטוריה תשפוט לחומרה, ממי היא סתם תתעלם כי הוא בנאלי כל כך, ומי ייזכר כמי שעשה את הבחירות האמיצות והיה נכון לשלם עליהן את המחיר. את ההווה תמיד קל מאוד לראות, את העתיד קצת יותר קשה. ובכל זאת כדאי, לפחות לפעמים, לנסות.