הקליפ הזה אמור לשכנע אתכם להיאבק נגד גירושם של כ-1,200 ילדי אזיזרים שמעמדם נידון בימים אלה על ידי ועדה בין-משרדית מיוחדת:

השיר, "הבית שלי הבית שלך", הולחן בידי גיא מרוז, ומילותיו חוברו בידי יובל אלבשן. על ההפקה המוזיקלית אחראי עברי לידר, והוא מבוצע בידי שורה ארוכה של פוליטיקאים, אנשי תקשורת ופעילים חברתיים. ההתמקדות בסוגיית הילדים, ולא במעמדם של האזיזרים כולם, היא כמובן פופוליסטית ונועדה לנצל את העובדה שילדים, לפחות עד שהם מתבגרים והופכים לבן-דרור ימיני, נוטים להיות חמודים. אבל קשה להאשים את מובילי המאבק בכך. במדינה שבה קרוב לוודאי שהצעת חוק שתקרא לתלייתם במרכז העיר של חברי כנסת ערבים הייתה זוכה לרוב מיוחס, אי אפשר להתאונן על מי שמנסה לנצל את חמידותם של הילדים כדי להציל את מי שאפשר. גם המאבק למען זכויות בעלי חיים מתמקד בפנדות ובארנבים ולא במקקים ובגמלי שלמה, ועל כן לא מפתיע שגם כשמדובר בבני אדם, ההעדפה היא להתמקד בזכויותיהם של אלה שהם פרוותיים יותר, ולו במובן המטאפורי.

בבני אדם, ההעדפה היא להתמקד בזכויותיהם של הפרוותיים יותר (אילוסטרציה)

אבל השיר לא מתמקד סתם בילדים, הוא מספר לנו גם למה אנו צריכים להיאבק כדי להשאיר אותם פה. ולצד שלל תיאורים ריקים מתוכן על "סיני קטן", "ילדה טורקייה", "ניגרי סמוק" ו"מולדבית יפה", חוזרת פעם אחר פעם דמות המפתח המניעה את העלילה: "נפאלית רזה, שחולמת רק איך תשרת בצבא". שימו לב: לא סתם נפאלית שתשרת בצבא כי זה החוק, לא סתם נפאלית שתשרת בצבא כי מדובר בכורח המציאות, אלא נפאלית שחולמת – לא פחות – על שירות בצבא, ולא רק זאת, אלא שזה כל מה שהיא חולמת עליו. גם בהמשך השיר, כשהיא מוזכרת בפעם השלישית, היא "רוצה רק צבא". הנפאלית הזאת לא חולמת להיות רופאה, או מורה, או נשיאת המדינה (וחיים הרצוג היה אומר: אפילו לא אשת נשיא המדינה!), או בעלת קונדיטוריה, או שחקנית כדורעף. היא לא רוצה חברים, או ספרים, או בגדים, או לזכות ב"כוכב נולד". היא חולמת רק על שירות בצבא, ורוצה רק צבא. זה מדהים במיוחד לנוכח מוצאה הנפאלי, כי אפשר היה לחשוב שמה שהתרחש במדינה האסייתית המסוכסכת בעשורים האחרונים היה גורם לה לרצות לעשות כל דבר אחר חוץ מלשרת בצבא. אבל לא, היא רוצה רק צבא.

היא חולמת רק על שירות בצבא (אילוסטרציה)

והמילים לא פועלות לבד. לצדן, אנו זוכים לראות בקליפ את אותה ילדה, נפאלית אולי, בת שש אולי, כשהיא מסתובבת במדים בתחנה המרכזית ומתיישבת על ספסל, פעם לצד חייל ופעם לצד חיילת, מחכה כבר עכשיו לצאת לבסיס. או אולי לקייטנת החמאס.

מחכה כבר עכשיו לצאת לבסיס (אילוסטרציה)

בשימוש הזה בילדה החיילת, בילדי האזיזרים שכל חלומם הוא להתגייס לצה"ל, יש כמובן היבט טקטי – ניסיון לפזול לעבר הקונסנזוס הישראלי המיליטריסטי ו"להוכיח" שהילדים הללו רוצים "לתרום" למדינה. אבל חוסר היכולת אפילו לדמיין או לחשוב על דרך אחרת להיות שותף לחברה הישראלית פרט ללקיחת חלק בריטואל הפטישיסטי הצבאי משקף את העוני הנורא של השיח האזרחי שלנו. מדוע עלינו להיאבק נגד גירוש ילדי האזיזרים? כי הם מוכנים להיות רדודים, שטופי מוח וחסרי מעוף בדיוק כמונו. הם מוכנים להצטרף לאורגיית ההקרבה ולתעשיית הנקרופיליה הלאומית בלי לשאול שאלות, כי רק כך – הם יודעים – יוכלו להוכיח את חברותם בקהילה שאיננה מסוגלת לחשוב על שום אופציה אחרת.

הם מוכנים להצטרף לאורגיית ההקרבה בלי לשאול שאלות (אילוסטרציה)

וכל זה, צריך לזכור, בא מהאגף בחברה שתומך בילדי האזיזרים – לא מזה שנלחם למען גירושם; מהאגף שנלחם למען זכויות האדם, ולא למען שלילתן; מהאגף שלחברים בו – ובהם חלק גדול מאלה המשתתפים בקליפ – יש רקורד עשיר וראוי להערכה בכל הנוגע לעשייה חברתית ולמאבקים למען זכויות המגזרים המקופחים והחלשים. הראייה הזאת של הצבא כחזות הכל לא נובעת מכוונות רעות, אלא רק מהגבולות המצומצמים להחריד של השיח האזרחי במדינת ישראל ומחוסר היכולת לדמיין משהו אחר.

לשיח הזה יש בארץ שתי גירסאות רווחות: האחת מדגישה את השייכות האתנו-לאומית, ועל פיה אזרחות נקבעת על פי השייכות לעם היהודי, כאשר כל אדם אחר הוא, לכל היותר, אזרח דרג ב', ולעתים גם לא זה. זו הגישה ששותפים לה מרבית התומכים בגירוש האזיזרים וילדיהם. הגירסה השנייה מדגישה את מה שמכונה "האתוס הרפובליקני", לפיו זכויות אזרחיות בסיסיות ניתנות רק בתמורה לנכונות לתרום למה שהסקטורים הדומיננטיים בחברה תופסים כצרכיה הדומיננטיים, ברוח אמירתו של בנימין נתניהו לפלסטינים, "ייתנו – יקבלו; לא ייתנו – לא יקבלו". זו הגישה המודגשת על ידי יוצרי הקליפ, כמו גם על ידי הקמפיינים השונים נגד "משתמטים", תעשיית השנאה נגד החרדים, וכדומה. אזרחי ישראל הפלסטינים, כמובן, מודרים לחלוטין על בסיס שני סוגי השיח האלה, ולא במקרה.

מה שנעדר בארץ באופן כמעט מוחלט, וביתר שאת בשנות האלפיים (לפני כן היה נדמה כי יש תזוזה דווקא בכיוון הזה), הוא קיומו של שיח אזרחי ליברלי, המבטיח זכויות שוות לכל אדם על בסיס חברותו בקהילה האנושית והאזרחית, במנותק מ"תרומתו" לחברה כפי שהיא מתפרשת על ידי בעלי הכוח, ומתוך הכרה בכך ש"תרומה" כזאת אינה ניתנת למדידה פשטנית באמצעות קריטריונים שנקבעים על ידי קבוצת הרוב.

הראייה הזאת של הצבא כחזות הכל לא נובעת מכוונות רעות (אילוסטרציה)

אפשר להסתכל על האימוץ של יוזמי המאבק נגד גירוש ילדי האזיזרים את האתוס הרפובליקני ואת הדגש המושם על רצונם לשרת בצבא כאמצעי טקטי שנועד להתמודד עם המציאות בישראל של היום. אבל הרטוריקה הזאת מחמיצה את הקשר הישיר בין האובססיה המיליטריסטית הכללית בחברה הישראלית לבין הקסנופוביה המופנית כלפי האזיזרים, שכן שתיהן מהוות ביטוי של הדרה מן הקולקטיב על בסיס תפיסת אזרחות אנטי-ליברלית. אם הזכות לחברות בקהילה הישראלית תלויה אך ורק ברצון לשרת בצבא, אפשר בקלות להביא לכאן גייסות בלתי נגמרים של שכירי חרב שיסכימו לעשות זאת בתמורה לזכויות שאינן ניתנות להם בארצות המוצא שלהם. אבל חברוּת בקהילה, ראוי שתהיה הרבה יותר מכך: יש לה רכיבים תרבותיים, חברתיים, לשוניים, אנושיים, ואחרים. את חלק מאלה, אגב, בהחלט מדגישים במסגרת המאבק, ובזירות אחרות שלו, אבל משום מה, אלה לעתים קרובות מדי מוכפפים לביטוי המזוקק ביותר של הישראליות ה"נורמטיבית", הרצון לשרת בצבא. 

אם זכותם של ילדי האזיזרים להישאר בארץ נשענת על כך שכל חלומם הוא לשרת בצבא, אגב, הרי שאפשר להגשים כבר עכשיו את רעיון הטרנספר ביחס לכמה אוכלוסיות אחרות. מעטים מאוד מהפלסטינים אזרחי ישראל חולמים לשרת בצבא; גם לא הרבה חרדים חולמים לשרת בצה"ל; ולמען האמת, גם הרבה מאוד אזרחים ישראלים יהודים חילונים, מסורתיים ודתיים-לאומיים חולמים על הרבה מאוד דברים פרט לשירות בצבא. את כל אלה אפשר, על פי ההיגיון המועבר בקליפ למען ילדי האזיזרים, לגרש מכאן כבר מחר, או להפוך לאזרחים סוג ז' (את הערבים לא יהיה צורך, הם כאלה כבר עכשיו).

הביטוי המזוקק ביותר של הישראליות ה"נורמטיבית" (אילוסטרציה)

יש לא מעטים, אגב, שישמחו לחתום על הדיל הזה. זו בדיוק הלוגיקה העומדת בבסיס המניפסט המחליא של מה שמכונה "השמאל הלאומי": "מי שישתמט משירות של שלוש שנים למען העם והארץ – יאבד את זכויותיו וגם יישלח לכלא", מוסבר שם. "עם קלון חובה בחוק. ככה מקימים חברת מופת". ואילו זכויות יאבד כל מי שהחוזה של חברת המופת הזאת נראה לו מטורף? הנה רשימה חלקית: "הזכות לחינוך חינם, לבריאות ציבורית, למשכנתא, לביטוח לאומי, לביטחון אישי, לקצבת אבטלה, להצביע בבחירות, לדרכון – בקיצור אזרח סוג ב'". וזו באמת רק תחילת הרשימה. את הפרודיה הזאת על זכויות אדם ואזרח מציגים יוצריה כ"שמאל", וגם כ"דמוקרטיה מיוחדת, סוג של דמוקרטיה, שצריכה לגונן על עצמה לעולם ובמיוחד כזו שצריכים להשקות מידי (כך במקור) יום, כדי שתישאר בחיים". העיקר שהדמוקרטיה תישאר בחיים, כי את ה"משתמטים" – אלה שלא יהיו זכאים אפילו לביטחון אישי – כנראה מותר יהיה להרוג. כאשר אלה הנאבקים נגד גירוש ילדי האזיזרים מאמצים את השיח הזה – אפילו אם לא באופן מוקצן כל כך, אפילו אם לא תמיד מרצון, אפילו אם כבחירה טקטית נקודתית – כדאי שישימו לב לאילו כיוונים הבחירה הזאת מובילה, והאם אלה הכיוונים שבהם הם רוצים ללכת.

דמוקרטיה מיוחדת, סוג של דמוקרטיה (אילוסטרציה)

אז מה הפתרון? אין פתרון, כמובן. אבל הנה הצעה ראשונית, פרובוקטיבית במכוון: כן, לגרש. לגרש את כולם. לא את הילדים. לחלקם, לפחות לקטנים שבהם, עוד יש סיכוי לפתח שיח אחר, חברה אזרחית אחרת, אם נותיר אותם לבדם. אבל זה לא יקרה אם מי שיופקד על חינוכם הוא הדור שהערכים שלנו כבר הוטמעו בו במידה כזאת שאפילו היכולת לדמיין שיח אחר אבדה לו לחלוטין. אז כן, לגרש. לגרש את כל הדור הזה, לגרש את כל מי ששר בגרון ניחר על "נפאלית רזה שרוצה רק צבא" כלגיטימציה לקבלת זכויות ולבו לא מחסיר פעימה, והוא אינו חושב על המשמעויות של השורה הזאת. לגרש. לא מכוונות רעות, לא מתוך אמונה שהם אינם רוצים באמת ובתמים את הטוב ביותר האפשרי, לא מתוך חוסר הערכה או כבוד, אלא להפך, מאהבה, ומתוך תקווה שזה יאלץ אותם לחשוב על מה שהם שרים. אחרת אולי נרוויח משהו בטווח הקצר, אבל נפסיד הרבה יותר בטווח הארוך; כי הילדים האלה יגדלו וילמדו שזכויות אינן ניתנות לבני אדם מעצם היותם בני אדם, משום הצדק, אלא רק כצדקה, על בסיס תפיסות עניות ורדודות של "תרומה" לחברה. הילדים האלה ילמדו לדכא ולהדיר את כל מי ששונה: לשנוא ערבים, לתעב חרדים, לנדות "משתמטים" ולרמוס חלשים.

תפיסות עניות ורדודות של "תרומה" לחברה (אילוסטרציה)

אז כן, לגרש: לגרש את עברי לידר, ולגרש את גיא מרוז, ולגרש את יובל אלבשן, ולגרש את אבישי ברוורמן, ולגרש את יעל דיין, ולגרש את ניצן הורביץ, ולגרש את אורלי וילנאי, ולגרש את גדעון לוי, ולגרש את איתן כבל, ולגרש את קארן טל, ולגרש את מיה בנגל, ולגרש את אילן גילאון, ולגרש את יוסי שריד, ולגרש את יולי תמיר, ולגרש את מוטי קירשנבאום, ולגרש את עמנואל רוזן, ולגרש את כרמל שאמה, ולגרש את דרור פויר, ולגרש את שלמה מולה, ולגרש את בילי מוסקונה לרמן, ולגרש את אורית נוקד, ולגרש את אלון גל, ולגרש את מירב בטיטו, ולגרש את רותם אילן, ולגרש את תמי גורדון. את דב חנין אפשר להשאיר, הוא מקפיד מאוד לא לאזכר את שירותם הצבאי העתידי של האזיזרים. ולגרש, כמובן, גם את כל אותם בעלי לב אבן שאפילו כוונות טובות אין להם, אלא רק גזענות וצרות אופקים ושנאת זרים.

ואחרי שיגורשו כל אלה, יישבו להם ילדי האזיזרים שיישארו ויחליטו ביניהם את מי להחזיר, ואת מי להשאיר שם, למען יראו כולם איך זה מרגיש כשאחרים גוזרים את גורלך לחיים או למוות, לחיים ראויים או לחיי עוני ומחסור. ואולי, אם הם עדיין לא זקנים מדי, אם החינוך שלנו עדיין לא עבד עליהם יותר מדי טוב, הם יידעו לבחור להחזיר את כולם, ואז לנסות להתחיל מחדש.