טום לרר טען פעם שהסאטירה הפוליטית מתה ביום שבו הנרי קיסינג'ר זכה בפרס נובל לשלום, כי מאותו רגע לא ניתן היה עוד לכתוב משהו שיהיה מצחיק ומזוויע יותר מהמציאות. מן הבחינה הזאת, הביקורת הרווחת על העדרה של סאטירה פוליטית אמיתית במדינת ישראל מחמיצה את העובדה שאין צורך בסאטירה כזאת, כי המציאות עצמה מספקת לנו את כל ההומור המקאברי שלו אנו נזקקים. כמעט מדי יום אנו נתקלים בחומרים שלו כתב אותם תסריטאי כלשהו, הם היו נפסלים על רקע חוסר אמינות. דוגמה עכשווית לכך היא קבוצת הפייסבוק שקמה לאחרונה תחת הכותרת "גם אני רוצה לשרוף את ח"כ (עאלק) טאלב א-סנע". לצד תמונת פוטושופ של ח"כ (עאלק) א-סאנע עם (עאלק) קרני שטן, מביאים חברי הקבוצה כמה ציטוטים נבחרים של חבר הכנסת שאמורים, ככל הנראה, להסביר מדוע הוא ראוי למוות בשריפה. ריצ'רד סילברסטין כבר כתב בהרחבה על הקבוצה כאן, ועסק בכמה מההתבטאויות של חבריה, כמו גם בתגובותיהם של כמה מהמתנגדים לצלייתו של א-סאנע מעל דפי פייסבוק (הם מתנגדים לצלייתו גם במציאות, אבל מבטאים זאת מעל דפי פייסבוק), אבל אפילו הוא לא הצליח לחזות את ההתפתחות האחרונה והמלהיבה מכל.

המציאות עצמה מספקת לנו את כל ההומור המקאברי שלו אנו נזקקים (אילוסטרציה)

ביום חמישי האחרון הצטרף לקבוצה, המונה בעת כתיבת דברים אלה 166 חברים, חבר חדש: ח"כ טלב א-סאנע. מאחר שא-סאנע התבטא ב"דה מרקר" והביע את כוונתו להגיש תלונה נגד מייסדי הקבוצה על הסתה לרצח, אני מרשה לעצמי להניח שלא מדובר באמת בא-סאנע, אלא במתחזה (אשמח לגלות שאני טועה), אבל זה כמובן הגיוני לגמרי: מאחר שהקבוצה קוראת לרצוח את ח"כ (עאלק) טאלב א-סנע, אך מתבקש שגם המצטרף לקבוצה יהיה רק (עאלק) טלב א-סאנע, ולא טלב א-סאנע בכבודו ובעצמו. תהיה זהותו של החבר החדש אשר תהיה, הדיאלוג שהתפתח בינו לבין חברי הקבוצה מהווה חלון יוצא דופן אל הפוטנציאל הסאטירי המופלא של המציאות, כמו גם לכוחו של הדיאלוג להביא להבנה, לפתיחות אל השונה, ולקירוב לבבות.

הפוטנציאל הסאטירי המופלא של המציאות (אילוסטרציה)

"לפני כמה ימים שמעתי על היווצרות הקבוצה הזאת", כותב עאלק א-סאנע. "בתחילה, זעמתי על כך ולאחר שהתגובה הראשונית שלי עברה, חשבתי על כך והגעתי למסקנה שאני הייתי שמח לפתוח בדיאלוג איתכם. איני מאמין שאנשים פועלים מתוך רוע – אלא ממקום של אמונה בצדקת דרכם. לכן החלטתי להצטרף לפייסבוק ולבוא לדבר איתכם. אז, שאלה פשוטה – האם אתם באמת רוצים לשרוף אותי?".

החלטתי להצטרף לפייסבוק ולבוא לדבר איתכם (אילוסטרציה)

לשאלתו הישירה של א-סאנע הגיב תחילה עקיבא עקיבאייב, החבר בין השאר בקבוצה הקוראת להכריז על עיתון "הארץ" כארגון טרור (314 חברים, 1,381 חתימות בעצומה), בקבוצה הקרויה "ברק אובמה היקר! צא לנו מהתחת! ישראל זאת המדינה שלנו" (2,659 חברים), ובתנועת "אם תרצו". "יש רצוי ויש מצוי", הסביר עקיבאייב לא-סאנע. "בטוח יש מעטים שירצו. אבל זה לעולם לא יוכל לצאת לפועל כי אנחנו חיים במדינה יהודית דמוקרטית בעלת הערכים המוסריים הכי גבוהים הקיימים לפי אמות המידה האנושיות, ובעלת ערך עליון לחיי כל אדם. ורק בגלל שאנחנו חיים במדינה יהודית דמוקרטית אתה יכול להשתלח במדינה שאתה חי בה, מחזיק בתעודת זהות שלה, ונהנה מהזכויות שהיא כאזרח שלה, כמו נחש ארסי שרק רוצה לפגוע, מעניקה לך להרוס ולקלקל... ואם היית חי במדינה ערבית, ומנבל את שמה של המדינה, וזאת עוד כנציג של המדינה, היו מוציאים אותך להורג מבלי להסס".

בעלת הערכים המוסריים הכי גבוהים לפי אמות המידה האנושיות (אילוסטרציה)

עאלק א-סאנע מיהר להשיב לתגובתו של עקיבאייב, וכתב כך: "תודה שבחרת לענות לי, אני יודע שקשה לפתוח בדיאלוג עם אדם שאתה תופס אותו כאויב שלך. רציתי לומר לך, שאני אינני האויב. נולדתי כאן, בישראל. גדלתי והתחנכתי כאן ואני, בדיוק כמוך מעוניין במדינה שיהיו בה ערכים מוסריים גבוהים ובעלת ערך עליון לחיי אדם. אני מבין שיש לך ולקבוצה ביקורת על פעילותי הפוליטית – וזה לגיטימי. אבל לקרוא לשריפה של אדם... זה קצת יותר מדי רחוק ולעבור את גבול חופש הביטוי. האם אתם יכולים להבין כמה נורא זה? (...) רשמת, שלו הייתי חי במדינה ערבית, הייתי מוצא להורג. אבל עקיבא, אני חי כאן. לו אתה, היית חי על הירח, היית מת כתוצאה מחוסר חמצן. המציאות היא, שאתה ואני כאן. ומה היה עשוי לקרות לי במדינה אחרת, אינו רלוונטי. אין לי אזרחות במדינה ערבית אחרת, מעולם לא התגוררתי במדינה אחרת – זו מולדתי, בדיוק כפי שהיא שלך". את דבריו חותם א-סאנע בבקשה המנומסת: "אני מבקש, שתשנו את שם הקבוצה ותסירו את האזכור לרצח שלי בשריפה".

מעולם לא התגוררתי במדינה אחרת – זו מולדתי (אילוסטרציה)

דבריו של א-סנע נחתו על לבבות רכים, וזמן קצר לאחר פרסומם הגיב לו עמיחי שמחה, החבר בין השאר בקבוצת Religious Liberty TV, העוסקת בשאלות של חופש דת ומצפון. "עכשיו עוד דבר קטן טאלב יודע למה בחיים אבל בחיים לא יהיה איתכם שלום??", שואל שמחה וממהר להשיב בעצמו: "התשובה היא כי אתם חיות!!! אנשים שרוצחים בידיים שני חיילי מילואים (לינץ' ברמאללה זוכר) והמון משולהב תומך בהם בחוץ הם חיות". אחרי עוד כמה הסברים על מהותם החייתית של הערבים, מסיים שמחה במסר של סובלנות: "ועוד דבר קטן טאלב אין לי שום כוונה לשרוף אותך אני בחיים לא ישרוף אדם לא משנה מה הוא יעשה. פשוט אני מתוסכל שנותנים לאחד כמוך במה. לילה טוב".

המון משולהב שתומך בהם בחוץ (אילוסטרציה)

א-סאנע השיב גם לדברי שמחה, ולאחר שהתייחס בהרחבה לסוגיית האפליה שממנה סובלים אזרחי ישראל הפלסטינים, כתב כי "אתה חושב שערבים הם חיות. כאשר יהודי מבצע מעשה נורא – מבחינתי, זה לא משליך על כל היהודים. כשיהודי רוצח את הבת שלו ומשליך אותה במזוודה לנהר, לא תמצא אותי טוען ש'כל היהודים הם רוצחי ילדיהם!' – אבל כשערבי מבצע פשע זה אומר מבחינתך משהו על הגנטיקה שלו, על כל הערבים. זו גזענות בסיסית שבתור יהודי אתה אמור להכיר ולהישמר ממנה".

כל היהודים הם רוצחי ילדיהם (אילוסטרציה)

הדיאלוג עם שמחה נמשך, ובתגובה לדברי א-סאנע הוא הסביר כי "עכשיו עוד דבר קטן וחשוב הרמב"ם שהיה קצת אבל קצת יותר חכם ממני וממך טען שתמיד אבל תמיד עשו שונא ליעקב, תמיד!!!! לא משנה מאיפה ניסוג, לא משנה איזה מחוות ניתן לפלסטינים הם תמיד אבל תמיד ישנאו אותנו גם כשלא היינו בארץ הם שחטו אותנו במאורעות תרפ"ט, המופטי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני שאני מקווה שממש עכשיו הוא נשרף בגיהנום הגדיל לעשות ונפגש עם היטלר כשלא היה שום כיבוש ב-67' לא היה שום כיבוש וגם אז פתחתם במלחמה. בעזה כל המואזינים קוראים לאזרחים להפוך לשהידים הם מחנכים את הילדים שלהם לשנוא יהודים לכן טאלב אין לי שום בעיה לשנוא אותכם שנאה של ממש כי מבחינתי זה או אנחנו או אתם והבא להורגך השכם להורגו וכן אני מעדיף שעזה תהיה עם נחלים של דם מאשר שתיפול שערה אחת מהראש של איזשהו חייל בצה"ל".

ב-67' לא היה שום כיבוש וגם שם פתחתם במלחמה (אילוסטרציה)

לאחר התדיינויות ארוכות בסוגיות שונות בין מגיבים נוספים, חזר שמחה על מנת להתנצל. "אני מתבייש שקראתי לכל הערבים חיות", הסביר. "היות ודבריי נאמרו בלהט הרגע ובלי לחשוב באמת לעומקם של דברים. יש ביניהם אנשים שרוצים לחיות איתנו בשלום ודו-קיום אנשים שרוצים להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק אינטגרלי ממנה ולהפך אנשים כאלו אין לי בעיה לארח כל יום בסלון ולכן שוב אני מצטער כי דבריי היו מכוונים לחמאס בעזה". מיד לאחר מכן הפגין את הפנמתם של הערכים הסובלניים הללו כאשר קרא "לכל השמאלנים יפי הנפש שמגיבים פה הייתי מציע לכם לקחת שיעור פרטי אצל עיסאם מחול... לקראת המלחמה שכולם יודעים שתקרה או בקיץ הקרוב או הבא, אבל מה זה משנה גם ככה באותה שנייה אתם תעופו מפה עם הדרכון הזר שלכם כמו סמרטוטים".

אנשים כאלו אין לי בעיה לארח כל יום בסלון (אילוסטרציה)

יופיו של הדיאלוג הזה אינו בא לידי ביטוי בפואטיקה שלו, שאינה שונה מהותית מזו המאפיינת את הטוקבקייה של כל כתבה ממוצעת בתקשורת הישראלית האינטרנטית, אלא בכך שכולו מתקיים תחת אכסנייה הקוראת לשרוף את ח"כ (עאלק) טלב א-סאנע. הדיסוננס בין המצג של דו-שיח וויכוח פוליטי חריף לבין הצהרות היסוד של הבמה שעליה מתנהל הוויכוח מהווה גרוטסקה סאטירית, קפקאית, של החברה הישראלית בכללותה: זו שמציגה כלפי חוץ פאסאדה של דמוקרטיה ליברלית בזמן שבפועל אין בה לא תרבות דמוקרטית ולא תנאי יסוד דמוקרטיים, ועם זאת היא חוזרת על המנטרה ה"דמוקרטית" כמו תוכי שיכור. "דמוקרטיה" היא כבר מזמן לא מושג תוכני אלא רק מושג רטורי המיועד לדקלום קצוב, כמו בתפילה דתית של שעת בוקר מוקדמת המתבצעת מתוך שגרה אוטומטית ולא מתוך מחשבה על תוכן המילים. "אנחנו חיים במדינה יהודית דמוקרטית בעלת הערכים המוסריים הכי גבוהים הקיימים לפי אמות המידה האנושיות, ובעלת ערך עליון לחיי כל אדם", כותב עקיבא עקיבאייב לעאלק א-סאנע, מעל במה הקוראת לשריפתו של אותו א-סאנע, ורגע אחרי שהסביר שאף ששריפתו של א-סאנע היא רצויה, הרי שלצערו היא אינה אפשרית כרגע בגלל אותה דמוקרטיה עצמה. בדרך פלא כלשהי, מצליחים כך בישראל לאמץ את ה(עאלק) דמוקרטיה בלי לאמץ כמעט דבר מערכי הדמוקרטיה עצמם. נהוג להזכיר שמדינות קומוניסטיות בתקופת המלחמה הקרה היו מציגות את עצמן כ"דמוקרטיות עממיות" על מנת לבטא את נלעגותו של המושג הזה, אבל האמת היא שישראל של היום היא המקום שבו הביטוי הזה מקבל משמעות אמיתית: היא דמוקרטיה עממית, במובן הראשוני והעצוב ביותר של המושג.

גרוטסקה סאטירית, קפקאית, של החברה הישראלית בכללותה (אילוסטרציה)

ה"דמוקרטיה" אינה המילה היחידה שאיבדה את משמעותה התוכנית בישראל של היום. כפי שאורוול היטיב לאבחן, אובדן הקשר בין מילים לבין משמעותן הוא מסימניה המרכזיים ביותר של המדינה הגולשת לעבר הטוטליטריות, או זו שכבר נמצאת שם. זו מדינה שבה מניפסט ה"שמאל הלאומי" קשור לשמאל כמו שמוני פנאן קשור למינהל תקין; זו מדינה שבה הביטוי "מדינת כל אזרחיה" נתפס כביטוי שמאלי רדיקלי, כאילו בהצעה שמדינה תהיה שייכת לכל אזרחיה יש משהו קיצוני; זו מדינה שבה "המלחמה בטרור" היא טרור מדינתי, ושבה "יפה נפש" הוא ביטוי גנאי. יותר ויותר אנו נדמים לקורא שבוהה יותר מדי זמן במילה שלפניו עד שהיא מתערפלת לנגד עיניו ומאבדת את הקשר שלה לשדה סמנטי כלשהו. מן הבחינה הזאת, המאבק על דמותה של מדינת ישראל הוא כבר מזמן לא מאבק על משמעותם של ביטויים ומילים, אלא מאבק סביב השאלה אם יש להם בכלל עוד משמעות. עאלק א-סאנע ניסה לברר זאת כששאל את חברי הקבוצה הקוראת לשריפתו אם הם רוצים באמת לשרוף אותו, אבל עבור רובם השאלה הזאת אינה רלוונטית, כי המחשבה שצריך להיות קשר כלשהו בין המילים שהם מבטאים לבין העולם האמיתי היא אבסורדית. קשר כזה אינו מתקיים בשום מקום אחר במדינת ישראל; מדוע שיתקיים דווקא אצלם?