קאקה ממשיך לנסוע, ובעודנו מביטים על הפרה האומללה הוא שואל אותנו כמה עולה פרה בישראל. שנינו מביטים בו במבוכה ומודים שאין לנו מושג. (בלילה, כשאני מצליח למצוא חיבור לאינטרנט, אני מברר.) הבורות שלנו מפתיעה אותו, והוא שותק. "כמה עולה פרה כאן?", אני מנסה להחיות את השיחה, והוא נוקב בסכום ממוצע של 300 דולר, בתלות בגילה של הפרה, במצבה הבריאותי, וכדומה. במדינה שבה המשכורת החודשית הממוצעת היא קצת יותר מ-50 דולר, ושבה רוב רובה של האוכלוסייה החקלאית לא מתקרב אפילו לסכום הזה, לא קשה להבין שהפרה, כשהיא קיימת, מהווה את הנכס היקר ביותר בידי המשפחה. אובדן של פרה – בגין מחלה, גניבה, פגיעה ממוקש או סתם קריסה כתוצאה מעבודת יתר – הוא מכה קשה מנשוא.

פלוטו, הכלבלב המפורסם מקיבוץ מגידו המככב בספרה של לאה גולדברג, פוגש פרה לקראת סוף מסעו החקלאי המטריד. וכך כותבת גולדברג:

"חזר למשק, נכנס לרפת.

'שלום לך פרה. את עושה קצפת?'.

'טיפש קטן', הפרה עונה.

'אני מייצרת חלב לגבינה'".

הפרות בקמבודיה לא רק שאינן מייצרות חלב, ולבטח לא לגבינה, הן גם לא מתגוררת ברפת. במשך רוב היום אפשר לראות אותן בשדות האורז, כשנעשה בהן שימוש לחרישה, או מלחכות עשב באיטיות, כשהן קשורות בחבלים ליתדות באדמה, כך שנמנע מהן לנוע יותר מכמה מטרים בכל כיוון. מי שמעוניין בפרופיל סוציו-אקונומי של קמבודיה שיהיה מדויק יותר מזה שניתן להשיג ממקורות המידע השגרתיים, די לו במסע ארוך בין הכפרים במדינה שבו תתחוור לו ההיררכיה הכלכלית המקומית באופן בהיר וחד-משמעי: גם בנוגע ליחסים שבין כפרים שונים, וגם בנוגע להיררכיה הפנימית בתוך כל כפר וכפר. המשפחות האמידות יותר – עד כמה שאפשר בכלל להשתמש במילה הזאת ברצינות בתנאים הללו – מחזיקות את הפרות בחצר הבקתה שלהן, ולעתים קרובות אף ניתן לראות לצדן מצבור של מספוא. בקרב משפחות עניות יותר, הפרות משתכנות לעתים קרובות עם המשפחה ממש בתוך אותה בקתה. ואילו למשפחות העניות ביותר אין פרה בכלל.

העדרה של פרה, ממש כמו אובדנה, מקשה מאוד על היכולת לקיים תנאי חיים מינימליים. גם לאחר העלייה היחסית במספר העובדים בתעשיות הטקסטיל ובשירותי התיירות בשנים האחרונות, כ-60 אחוזים מהאוכלוסייה הקמבודית עוסקים בחקלאות, ורובם ככולם מתפרנסים – שוב, כמה מגוחכות נשמעות פתאום המילים האלה – מגידול אורז. משפחה שאין בבעלותה פרה נאלצת לשכור פרה ממשפחה אחרת, אמידה יותר, על מנת לחרוש את השדות. מחיר השכרת פרה שווה בערך למחצית מההכנסות שניתן להגיע אליהן מהאורז עצמו – כלומר, משפחה נטולת פרה מפסידה מראש חצי מהכנסותיה, וזאת בשנה שבה אין הצפות הפוגעות במידה ניכרת ביבולים (ומאחר שהכלכלה המקומית תלויה כל כך באורז ונעדרת כמעט לגמרי יבולים אחרים, שכיחותן של שנים קשות גבוהה במיוחד). התלות הכמעט מוחלטת באורז והחשש מפני הצפות מעודדים כמובן שימוש יתר בפרות כל עוד ניתן לעשות זאת, מה שמגדיל את הסיכוי שהן יקרסו תחת העומס ויותירו עוד משפחה ללא פרה. הביטוי הסתמי החביב על בארט סימפסון, "Don’t have a cow, man", מקבל פתאום משמעות חדשה ועצובה למדי.

העובדות והנתונים המספריים הם ניסיון ליצוק סדר לתוך עולם שנדמה לנו לכאוטי, ניסיון למצוא היגיון במה שכל קשר בינו לבין ההיגיון המוכר לנו בחיי היומיום הרגילים שלנו מקרי בהחלט. בימים הראשונים שלנו בקמבודיה, ניסינו בכוח להשליט את דפוסי החשיבה השגרתיים שלנו על המציאות שחווינו. הזדעזענו כשראינו את הפרות הקשורות ליתדות והתעצבנו על גורלן האכזר; כאב לנו על הפרות הנאלצות לסייע בעבודת החרישה תוך מאמץ פיזי כביר; הודאגנו ממראן המצומק של הפרות בשדות, בעיקר בצפון המדינה, וניסינו לברר אם מדובר בזן של פרות רזות במיוחד או שהן סובלות מתזונה לקויה. הכאב והצער הללו מוצדקים, כמובן, אך באותה מידה הם מהווים גם אקט של קולוניאליזם מנטלי שמתעלם לחלוטין מחוסר היכולת שלנו לייצר קטגוריות קונספטואליות רלוונטיות עבור מציאות שאין לנו היכולת לתפוס אותה. לפרות, כמובן, הפער הקונספטואלי הזה אינו משנה דבר; הן סובלות בכל מקרה (אם כי סבלן בקמבודיה קטן לאין שיעור מסבלה של הפרה הממוצעת במערב). לנו, בניסיון שלנו להבין את מה שאנו רואים, ובשאיפה שלנו לתקשר עם התושבים המקומיים, הפער הזה נותר עצום, ואין בעצם ההכרה בו כדי להפחית ממנו כהוא זה.

באחד הימים הסיע אותנו סינה, נהג הטוקטוק החביב שליווה אותנו בשלושת הימים הראשונים, בדרכים כפריות צדדיות בדרך חזרה מהמקדשים שבהם ביקרנו במהלך היום. מאחר שהוא הרבה להביט בשעון, ומאחר שבכמה צמתים (שוב, המילים האלה; "בכמה נקודות שבהן שביל בוצי מדומיין אחד נפגש, ככל הנראה, עם שביל בוצי מדומיין אחר" יהיה תיאור מדויק יותר) הוא שאל עוברי אורח משהו שלא הבנו, היינו משוכנעים שהוא הלך לאיבוד. בסופו של דבר הוא הגיע לכפר קטן ונידח (הפרות, כשהיו כאלה, הסתובבו ברובן באופן חופשי בתוך הבקתות), ירד מהשביל הראשי ונעצר בצד הדרך, בין כמה בקתות. "אחותי גרה כאן", הוא הסביר בחצי חיוך של מבוכה, כשהוא מצביע בכיוון מורד הדרך. "אתם רוצים להיכנס?". מתוך ההלם והתדהמה, סירבנו בנימוס ואמרנו שלא נרצה להפריע. עד אותו רגע, קל היה לנו לדמיין את סינה כמישהו שמנותק, לכאורה, מהאוכלוסייה המקומית. האינטראקציה שלו איתנו, והסביבה התיירותית יחסית שבה שהינו, יצרה את האשליה כאילו יש בינינו קרבה שרק מחסום השפה מונע מאיתנו לממשה. לכן, כנראה, החלנו עליו גם את חוסר ההתמצאות המרחבי שהיה בעצם שלנו בלבד; הוא ידע היטב לאן הוא נוסע, ורק רצה להגיע לשם כמה שיותר מהר כדי להספיק לראות את אחותו. במבוכתנו לנוכח הפערים שהונכחו פתאום, לא העזנו אפילו להיכנס לביקור. עד עתה איננו יודעים איך חיה אחותו של סינה: עם פרה בחצר, עם פרה בתוך הבקתה, או בלי פרה בכלל.

הפרות בקמבודיה אינן נהנות מהילה של קדושה. חשיבותן העיקרית כיום היא כלכלית וחברתית, לא דתית. היצורים הדומים ביותר לפרות קדושות בקמבודיה העכשווית (ובהתעלמות מהמיתולוגיה המקומית) הם השוורים המלכותיים, האמורים לנבא את מידת ההצלחה של היבולים מדי שנה. בטקס מפואר הנערך עם תחילת עונת החריש, במאי, מונחות לפני שני שוורים המשתייכים לבית המלוכה שבע קערות שונות המכילות אורז, תירס, שעועית, שומשום, עשב, מים ויין אורז. ההעדפות הקולינריות של המקבילים הקמבודיים לפול התמנון אמורות לחזות את העתיד החקלאי והפוליטי למשך השנה הקרובה. אכילת אורז נחשבת לסימן החיובי ביותר, מאחר שהיא מסמלת שנה פורייה ליבול החשוב ביותר. העדפה של אחד מהמאכלים האחרים מהווה אמנם תחזית אופטימית ביחס ליבולים הללו, אך מדאיגה משום שהיא מצביעה על שנה דלה באורז. (על הפסימיות האינהרנטית – והמובנת – המאפיינת את תושבי המדינה ניתן ללמוד מכך שסטטיסטית, היצע המאכלים הניתן לשוורים מקטין מראש את הסיכוי שהם יבחרו דווקא באורז.) הימנעות משתיית מים מלמדת על שנת בצורת, ואילו העדפה של יין אורז מצביעה על שנת מלחמה עקובה מדם או שנה רוויית סכסוכים פנימיים. אכילת עשב מהווה תחזית לפגיעה קשה של חרקים ביבולים. בטקס שנערך השנה הסתפקו השוורים בכמויות מכובדות של תירס ושעועית, ולחקלאים המקומיים נותר רק לקוות שכמו בשנה שעברה, התחזית העגומה בנוגע לאורז לא תתממש.

תצלום: סומונגקול טנג

גם אם יטעו שוב, קשה מאוד להאשים את השוורים המלכותיים. אפילו לבני אדם קשה לעקוב אחר השינויים המתרחשים בסביבה הכפרית הקמבודית של היום. תהליכי הגלובליזציה המואצים יצרו תלות הולכת וגוברת של המדינה בכספים מן המערב, ואלה כרוכים, כדרכם, ברמות הולכות ומתגברות של עושק וניצול של התושבים המקומיים. הביטויים הבולטים והבוטים ביותר לכך הם בתעשיית הטקסטיל ובתיירות המין, אבל ההשפעות מורגשות גם בזירה החקלאית. יותר ויותר אדמות חקלאיות נגזלות מהתושבים העניים ביותר ועוברות לידיהם של תאגידים וחברות רודפי בצע, ללא כל פיצוי לתושבים. תחת שלטון הטרור של הקמר רוז' בשנות השבעים הושמדו או אבדו כמעט כל מסמכי הבעלות על הקרקעות, וכיום למעטים מאוד מן החקלאים יש היכולת להוכיח כי האדמה שהם מעבדים שייכת להם בדין. המצב הפוליטי כיום בקמבודיה אמנם טוב בהרבה מזה שהיה קיים במדינה בעבר, והדמוקרטיה הפורמלית מתפקדת ברמה מינימלית, אבל אפילו מבט חטוף בצדי הדרכים אינו מותיר יותר מדי ספק בנוגע ליחסי הכוחות בפועל. בעוד שניתן לראות שלטי חוצות של כל המפלגות המיוצגות בפרלמנט, הרי ש"מפלגת העם הקמבודי", השולטת במדינה ללא עוררין, מנצחת בהפרש גדול גם בקרב על המרחב הציבורי. כדרכן של מפלגות הנושאות את שם "העם" לשווא, גם "מפלגת העם הקמבודי" מצהירה על מדיניות סוציאליסטית בעודה מאמצת קו אידיאולוגי קפיטליסטי ומושחת, שזיכה אותה לאחרונה בציון 9.1 מתוך 10 (המציין שחיתות מוחלטת) בסקר שבו קמבודיה זכתה בכבוד להירשם כמדינה השנייה הכי מושחתת באסיה (אחרי אינדונזיה). כמו במקרים רבים אחרים, גם רוב הסיוע ממדינות המערב מותנה, בפועל, בכך שישרת את האינטרסים המערביים וירחיב את מעגל הניצול, והמפלגה השלטת מסייעת לכך כל העת, אם על ידי הפקעת אדמות החקלאים והעברתן לידי התאגידים ובעלי בריתם המקומיים, ואם על ידי העברת הכספים ישירות לידי נציגי השלטון ועושי דברו. (סיוע אמיתי לעם הקמבודי מועבר, על פי רוב, על ידי עמותות וארגונים המצליחים להימנע מידו המתווכת של השלטון.)

אפילו הפרות אינן שורדות לעתים את השילוב הקטלני של ניצול מערבי עם שחיתות ורדיפת בצע מקומיות. (כמו בכל העולם, אגב, הכוח הוא הגורם המשחית העיקרי; השחיתות ורדיפת הבצע מאפיינות את הדרגים הגבוהים בשלטון ובצבא, לא את רובם המוחלט של האיכרים והעירוניים הפשוטים.) עם העלייה הדרמטית בתיירות המערבית לקמבודיה אחרי שהשקט (היחסי) הגיע סוף סוף למדינה, ניצלו חיילים מקומיים את העובדה שנותרו בידיהם מצבורי נשק עצומים והזמינו את התיירים לירות להנאתם במטווחים בבסיסים צבאיים תמורת תשלום. (ברוב מדינות העולם, ירי בנשק חי איננו עניין טריוויאלי כמו בישראל, ועל כן מדובר באטרקציה תיירותית.) כשהם מגיעים למטווח (אנו ויתרנו על התענוג, למרות הצעתו המעט מבוישת של סינה), התיירים מקבלים לידיהם "תפריט" שממנו הם יכולים לבחור את כלי הנשק שבו הם מעוניינים לעשות שימוש. התעריפים משתנים בהתאם לכלי הנשק הרצוי ולמספר היריות המבוקש. החסכנים יותר מסתפקים מן הסתם באקדח, בעוזי או באם-16 (בערך דולר לכדור), אך אלה שהפרוטה מצויה בכיסם יכולים לעשות שימוש בכל נשק אפשרי, כולל רובי סער שונים, טילי נ"מ ומטולי רקטות נגד טנקים (כ-200 דולר). ברירת המחדל היא ירי במטרות נייחות, אבל אם תרצו – ומספיק תיירים רוצים – תוכלו לירות גם בתרנגולות או בברווזים חיים (5 עד 20 דולר, פתוח למשא ומתן), או לחלופין בעזים, בתאואים וכמובן בפרות (בין 100 ל-300 דולר). כן, 300 דולר – ממש כמחירה של פרה חיה שבזכותה שורדת המשפחה הקמבודית הממוצעת. 300 דולר כדי לקנות פרה חיה, 300 דולר כדי לירות רקטה נגד טנקים על פרה שתפסיק לחיות בעוד שנייה. קשה לחשוב על שוויון מצמרר מזה.

תצלום: סאלי דה פינה

סמוך לעיירה בטאמבנג אנחנו מגיעים ל"באר הצלליות", אתר הנצחה צנוע ומרשים לקורבנות הקמר רוז' באזור. קצת יותר מעשרת אלפים אזרחים הוצאו להורג בכלא שהוקם באתר הזה בשנות השבעים, והמצבה לזכרם מתעדת בדיוק מזוויע את כל אמצעי העינוי וההרג: עקירת ציפורניים, אונס, הטבעה במים רותחים, שיפוד בברזל מלובן, ועוד ועוד ועוד. במרכזה של המצבה ניצב כלוב זכוכית ובו גולגלות ועצמות של חלק מהנרצחים. "שרידיהם של חלק מהקורבנות של רצח העם הזה לעולם לא יימצאו", נכתב שם, "ורוצחיהם לא יזוהו. אבל העם הקְמֵרִי העדין והסלחן, עם אנרגטי ואופטימי, ילך מעתה דרך באר הצלליות על מנת להשיב לעצמו את תרבותו העתיקה ולשקם אדמה יפהפייה זו כך שתהפוך שוב לגן עדן אגדי של נימפות שמימיות".

במרחק מטרים ספורים מן המצבה עומדת פרה לצד הגדר המפרידה בין האתר לבית הסמוך, קשורה ליתד התקועה באדמה, מלחכת עשב בדממה. לא יודעת מה קבור תחתיה, לא יודעת מה ניצב לידה, לא יודעת מה גורלה.