הדואליות הזו, שכתיירים אנו חווים אותה באופן מוגבל ובלתי מזיק, מייצגת נאמנה את גורלה של קמבודיה כולה. מים הם, במקביל, הברכה הגדולה ביותר והקללה הגדולה ביותר שהמדינה זכתה בהן. הקמבודים תלויים במים באופן אבסולוטי למען עצם קיומם: מעבר לצרכים הבסיסיים של מים לשתייה ולרחצה, כבכל מקום אחר, ההתבססות הכמעט מוחלטת של קמבודיה על חקלאות יוצרת תלות עצומה במים לצורך גידול היבולים השונים והשקייתם. הקמבודים תלויים במים גם לדיג: 75 אחוזים מתצרוכת הדגים המקומית מגיעים מאגם הטונליי סאפ, אגם המים המתוקים הגדול ביותר בכל דרום מזרח אסיה, ודגים אלה מספקים 60 אחוז מתצרוכת החלבונים של האוכלוסייה הקמבודית כולה. בלי מים בכמות מספקת, הקמבודים נידונו למות מצמא ומרעב.

אלא שהמים אינם רק סם החיים של המדינה, הם גם סם המוות. ל-60 עד 70 אחוזים מהאוכלוסייה הקמבודית אין גישה למים נקיים: לא לשתייה, לא לרחצה, לא להשקיה. והנתון הזה למעשה מטעה, משום שבפועל המצב גרוע עוד יותר: כמעט כל תושבי הבירה פנום פן, כשני מיליון תושבים, נהנים מתשתית מים מתפקדת, ששוקמה בהצלחה מאז שנות התשעים. התושבים האלה מהווים את הרוב המוחלט מבין 30 עד 40 האחוזים מן התושבים שיש להם גישה למים מטוהרים. בשאר המדינה, ובעיקר באזורים הכפריים – המאכלסים רוב מוחלט של תושבי המדינה – רק לאחוז אפסי יש גישה למים מטוהרים. מים מזוהמים הם האחראים לרוב המחלות ומקרי המוות במדינה, ועל פי הערכות שונות, בין 74 ל-80 אחוזים מן המיתות במדינה הן תוצאה של מחלות הנגרמות במישרין או בעקיפין ממים מזוהמים. גם התושבים שמצליחים לשרוד סובלים באופן קבוע משלשולים, מזיהומים, מדלקות, מפריחות וממחלות שונות כתוצאה מהעדר מים נקיים.

המצב של תשתית הביוב איננו טוב יותר, והדברים כרוכים כמובן זה בזה. רק לשמונה אחוזים מן האוכלוסייה הכפרית יש תשתית ביוב מתפקדת. בהעדרה, התושבים שופכים ו/או עושים את צרכיהם באותם מקורות מים שמהם הם שותים, שבהם הם מתרחצים, ושאיתם הם משקים את היבולים. קל לדבר על חינוך להרגלי היגיינה בריאים יותר, ובמידה מסוימת הדברים אפילו נכונים – האמונה המקומית הרווחת שאותה משמיעים רוב התושבים הכפריים, לפיה "אם זה רטוב, זה נקי", בוודאי אינה מועילה. גם המנהג המקומי שבו חזינו, לדלות מים מתוך האגם המזוהם, לחכות כמה דקות כדי ש"יתנקו", ואז לשתות אותם, אינו אדפטיבי במיוחד. אבל כרגיל, ההתייחסות ל"חינוך" במנותק ממצב התשתיות הבסיסי הוא בבחינת לעג לרש, פשוטו כמשמעו.  כשאין מערכת ביוב, האופציות לעשיית צרכים וההיפטרות מהם מוגבלות מטבען. התושבים הביישנים יותר מחפשים מקום מסתור בין מטעי הבננה או בקצוות שדות האורז. המחזה הנפוץ יותר הוא של גברים ונשים העושים את צרכיהם בעמידה או בכריעה לעיני כל, במקום הראשון המזדמן בדרכם. לפחות באזורים הכפריים, שבחלקם זרועים עדיין מיליוני מוקשים, קשה להאשים אותם על כך שאין להם רצון להתרחק יותר מדי מהשבילים המרכזיים. גם ברוב בתי הספר אין שירותים מתפקדים, והדבר פוגע בתנאי הלימוד באופן מחריד. מחקר של האו"ם שנערך לא מזמן וניסה לבדוק מהי הדרך היעילה ביותר להעלאת רמת החינוך במדינה הגיע למסקנה כי הקמת חדרי שירותים בכל בתי הספר תשפר את המצב יותר מכל אמצעי אחר.

בכפרים מסוימים אפשר לראות, לעתים נדירות למדי, באר מתפקדת בחצר אחת הבקתות, שאליה נוהרים התושבים. בשנים האחרונות נעשים ניסיונות לשפר את מצב הבארות כדי לסייע לכפריים לקבל מים נקיים גם בהעדר תשתית מסודרת, אבל ההצלחה בינתיים חלקית מאוד. ברוב המקרים, המשאבות המפעילות את הבארות מתקלקלות מהר מאוד, והתושבים עוברים להשתמש בדליים כדי לשאוב את המים, ואלה מזהמים אותם בעצמם. במקרים עגומים עוד יותר, הצורך לפתוח את מכסה הבאר על מנת לאפשר מעבר לדלי מוביל לנפילתם של ילדים פנימה.

וכאילו לקמבודיה אין מספיק צרות, הרי שמסיבה לא ידועה, מתברר שאחוז הרעלים הטבעיים במי הבאר הקמבודיים גבוה בהרבה מהמקובל במדינות אחרות בעולם, ועל כן אפילו מים "נקיים" לכאורה מעבירים בפועל מחלות מסוכנות. התיירים המערביים יכולים להרשות לעצמם לקנות מים מטוהרים בבקבוקים, המצויים בשפע בכל מקום. למעשה, קשה לדמיין מקום אחר בעולם שבו יש מגוון רחב כל כך של חברות לטיהור מים; גם אחרי שפיתחנו הייררכיה אישית משלנו בכל הנוגע לאיכות הטעם של החברות השונות, עדיין מובטח כי ניתקל בחברה חדשה לחלוטין בכל עיר וכפר שאליהם נגיע. לתושבים המקומיים, על פי רוב, אין אפשרות לשלם עבור בקבוקי המים המטוהרים, שלא לדבר על לבחור מביניהם.

האקלים הקמבודי, כמו זה של רוב מדינות האזור, נחלק לשתי עונות מובחנות היטב. בעונה היבשה, הנמשכת בערך מאוקטובר עד אפריל, לא יורד כמעט גשם, ובאזורים רבים של המדינה אין מים כלל. על מנת להשיג מים, התושבים צריכים ללכת או לנסוע מרחקים גדולים ולסחוב את המים בחזרה, או לחלופין להתבסס על המים שאגרו במשך עונת הגשמים. בעונה זו, ובמיוחד בחודשים הקרירים ביותר שלה (נובמבר עד ינואר), מגיעים רוב התיירים לקמבודיה. אנחנו הגענו דווקא בעונת הגשמים (מאי עד אוקטובר), המאופיינת בגשמי מונסון קבועים כמעט מדי יום ביומו. כתיירים, לעונה הזאת יש לא מעט חסרונות: הגשמים עזים ומכבידים, ותשתית התחבורה הבעייתית מלכתחילה מגיעה למצב עגום עוד יותר מהרגיל. לאזורים מסוימים של המדינה קשה מאוד להגיע (אם אפשר בכלל), עקב הצפת הכבישים ודרכי העפר, ובאזורים שבהם אנחנו מסתובבים אנחנו מסיימים ימים רבים כשאנו ספוגים בכמויות שוות של מים ובוץ, במידה הגורמת לנו לאי נעימות לא קטנה כשאנו מגיעים למקומות הלינה שלנו ומטנפים אותם ללא רחם. לעונה הזאת יש גם יתרון משמעותי: קמבודיה של החודשים הללו יפה יותר מבכל עונה אחרת: הצבעים עזים יותר, האבק אינו מכסה כל חלקה טובה, והסביבה פורחת ומלאת חיים. הבדל נוסף בין העונות: בעונה הזאת מספר התיירים קטן בהרבה. באזורים הפחות מרכזיים אין כמעט תיירים בכלל, מה שמאפשר מגע ישיר יותר עם התושבים וניסיון – גם אם מוגבל מטבעו – להתמזג באופן "טבעי" יותר בעונה החשובה ביותר עבור החקלאות, והחיים, המקומיים.

אגם הטונליי סאפ, המהווה את אחד מעורקי החיים המרכזיים של המדינה, גדל בתקופה הזאת פי חמישה עד עשרה מגודלו בעונה היבשה. או לפחות, כך אומרים המקומיים. זה היה נכון עד לא מזמן, אבל בשנים האחרונות האגם גדל פחות מבעבר בעונת הגשמים. לתופעה הזאת יש שתי סיבות עיקריות. אחת מהן היא שינויי האקלים הגלובליים, המשפיעים באופן קטלני על הכלכלה הקמבודית. כשהאגם גדל פחות, מגיעים פחות דגים, והדייגים המקומיים מתקשים להתפרנס. פחות מים משמעם גם מעט מדי מים עבור שדות האורז הגדלים מסביב לאגם, שעליהם מבוססת התשתית החקלאית של המדינה. יבולי האורז של השנים האחרונות נמוכים בהרבה מהממוצע. שינויי האקלים מובילים גם למזג אוויר פחות יציב באופן כללי, המאופיין ביותר שיטפונות והצפות, יותר שנות בצורת, ופחות יכולת לתכנן מראש את עבודת השדה.

סיבה נוספת להתכווצותו של הטונליי סאפ היא רצף של סכרים שסין החלה להקים בשנים האחרונות על נהר המקונג. מי הטונליי סאפ מתחדשים מדי שנה מהמים הזורמים מהמקונג בעונת המונסונים, כאשר המקונג עולה על גדותיו ומימיו זורמים לעבר הטונליי סאפ. הסכרים שנבנים על ידי הסינים מונעים את זרימת המים לעבר הטונליי סאפ, והתוצאות עבור קמבודיה הרות אסון. האימפריה האנגקורית הגדולה שהייתה המעצמה האזורית הגדולה מן המאה התשיעית ועד למאה ה-13 קרסה בין השאר בגלל מחסור במים כתוצאה משינויים אקלימיים שחלו במאה ה-14. השילוב של שינויי האקלים העכשוויים מעשה ידי האדם, עם הסכרים החדשים על המקונג – גם הם מעשה ידי אדם – עלול להוביל להתמוטטות קמבודיה הנוכחית כתוצאה ממחסור במים ורעב. לא בפעם הראשונה, הקמבודים – כמו תושבי מדינות רבות אחרות – משלמים מחיר כבד על האטימות והעיוורון של מדינות עשירות יותר ובעלות יותר כוח ומשאבים.

את השפעותיהם של השינויים האקלימיים על החיים המקומיים ניתן לראות גם בעין בלתי מקצועית ובלתי מזוינת כשלנו. בשתי הזדמנויות שונות הגענו לכפרים מקומיים שבקתותיהם בנויות באופן ייחודי. הבקתות מצויות בגובה רב מאוד מעל פני האדמה, והן מוחזקות על ידי תשתית מסועפת של כלונסאות עץ ארוכים ועבים, חלקם אנכיים וחלקם אלכסוניים. הכלונסאות האנכיים נטועים עמוק בתוך האדמה הבוצית, וכדי להגיע לבקתה, יש לטפס על סולמות עץ המובילים למעין "רציף" בפתח הבית. הארכיטקטורה המשונה הזאת נועדה להתמודד עם שינויי מזג האוויר. בעונה היבשה, הבקתות אכן גבוהות מאוד, ואז יש לעשות שימוש בסולמות, אולם בעונת הגשמים, כאשר המים מציפים את כל הסביבה, הרי שהם מגיעים ממש עד לגובה הבקתה, ורק בזכות הכלונסאות הארוכים הבקתה אינה מוצפת כולה. אלא שבעונות הגשמים האחרונות, המים לא עולים לגובה המצופה, וגם בעונת הגשמים הבקתות נותרות הרבה מעל פני המים, כאשר כל התשתית האדריכלית שמתחת גלויה לעיני כל. אין בזה נזק גדול כשלעצמו, אך יש בכך כדי להעיד על מה שמתרחש בכפרים הללו ולעורר מחשבות לגבי הנזקים שנגרמים כתוצאה מכך.

אטרקציה תיירותית מקובלת בקמבודיה היא הכפרים הצפים שעל גדות הטונליי סאפ. הכפר הצף הפופולרי ביותר, על שום גודלו ובשל קרבתו היחסית למקדשי אנגקור, הוא צ'ונג קניאס, אבל אנחנו לא הגענו אליו, והגענו במקומו לכפר קטן יותר, קומפונג לואונג, לא רחוק מהעיירה הקטנה פורסאט במערב המדינה. מקורם של רוב הכפרים הצפים (הם אינם רבים) בתקופת הקמר רוז', כאשר תושבים שאדמתם נגזלה מהם על ידי השלטון הקימו במקומם כפרים קטנים על האגם עצמו, מקום שאין בו "אדמה" שאפשר לקחת מהם (אולי חבל שאין מספיק בדווים דייגים שהיו יכולים ליישם את השיטה בארץ). הכפרים הללו הם מקומות יישוב לכל דבר – יש בהם בקתות למגורים, חנויות (אחוז מדהים מתוכן, כמו בחלקים גדולים מהמדינה, לטלפונים סלולריים), בתי ספר וכדומה – אלא שכל ה"מבנים" הם סירות הקשורות בדרכים שונות לקרקעית האגם. התושבים שטים ממבנה למבנה באמצעות סירות, ובהעדר תשתיות מסודרות, המים משמשים גם לכל מטרה אחרת: לשתייה, למשחק, לרחצה, לעשיית צרכים. התוצאה היא כמובן ציורית ואקזוטית להדהים, וכדרכן של כאלה היא מסתירה תחתיה מציאות פסטורלית הרבה פחות: המים מזוהמים (אנו התפעלנו במיוחד מעכברוש מת מפלצתי בגודלו שצף לצדנו), המחלות והזיהומים רווחים, ושינויי האקלים המשפיעים כל כל המדינה מקשים גם על חיי התושבים כאן. אפילו בשנים שגרתיות, התושבים נאלצים "להזיז" את "בתיהם" כמה פעמים בשנה כדי להתמודד עם השינויים במפלס המים; בשנים האחרונות, כשמזג האוויר צפוי פחות, הם צריכים לעשות זאת הרבה יותר, והדבר פוגע בפרנסתם באופן דרמטי: כ-20 אחוזים מההכנסות של כל משק בית אובדות בשל ההוצאות על שינוי "מקום המגורים". על המציאות הזאת לא מספרים בדרך כלל לתיירים, כי היא עלולה להרוס להם את החוויה.

ויש עוד סודות אפלים שהמים מסתירים לעתים. "אויבי העם" הוא סרט דוקומנטרי מהפנט על אנשי הקמר רוז' שהוצג לראשונה בקמבודיה בסוף יולי, באותו שבוע שבו ניתן גזר הדין של קאנג קק איו, המכונה דואיק, ראש השירות החשאי של הקמר רוז' ומנהל כלא טואול סלנג הנוגע לשמצה בפנום פן. (מדובר בפעם הראשונה שבה אחד מאנשי הקמר רוז' הועמד למשפט על מעשיו.) עוד אעסוק בסרט הזה בפרט ובקמר רוז' בכלל בהרחבה בכמה מן הפוסטים הקרובים, אבל בשלב זה אני מזכיר אותו בגלל ההקשר הספציפי למים. שניים מן המרואיינים בסרט, חברי קמר רוז' זוטרים, מפרטים בסרט בדיוק מצמרר כיצד היו רוצחים את אלה שנגזר דינם למות, ולאחר מכן קוברים אותם בשדות מוצפי המים בסביבת מגוריהם. המים היו מבעבעים בזמן שהגופות היו נרקבות, ממש כאילו מדובר היה במים רותחים. מרואיינת אחרת, המתגוררת כיום באזור, אומרת שסיפרו לה על מאות האנשים הקבורים שם. זהו מקור המים היחיד שיש בסביבתה, והיא אינה רוצה לשתות מהם. "אני מתרחצת בהם", היא מודה, כי אין לה ברירה. אבל לשתות מהמים שבהם קבורים הנרצחים היא מסרבת, פוחדת שהם מזוהמים.