זהו הפוסט הראשון מתוך שלושה העוסקים בעבודתה של ועדת טירקל. החלק השני נמצא כאן, והחלק השלישי נמצא כאן.

בעוד זמן מה, איש לא יודע מתי בדיוק, תפרסם ועדת טירקל, הבוחנת את פרשת השתלטות צה"ל על המשט לעזה, את מסקנותיה. למעשה, אם להאמין לפרסומים שונים בעיתונות (ולא בטוח שכדאי להאמין), ייתכן שכבר בתקופה הקרובה יפורסם דו"ח ביניים המסכם את מסקנות הוועדה עד כה, וזאת בתגובה לפרסום מסקנות הוועדה שמינתה מועצת זכויות האדם של האו"ם, שקבעו כי ישראל הפרה את החוק הבינלאומי כאשר השתלטה על הספינות בלב ים בפעולה "ברוטלית וחסרת פרופורציות", כהגדרת הוועדה, פעולה שבה נהרגו תשעה פעילים.

ברוטלית וחסרת פרופורציות (אילוסטרציה)

לפני פרסום הדו"חות, אפוא, צריך להסביר כבר עכשיו מהי בדיוק ועדת טירקל, כדי שנדע בדיוק איך להתייחס למסקנותיה; לא על סמך דעות קדומות, לא על סמך גישה אידיאולוגית כזאת או אחרת, אלא על בסיס בחינה דקדקנית ומפורטת של עבודת הוועדה עצמה, כפי שהיא מתבצעת בפועל, ולא כפי שהיינו רוצים להאמין שהיא מבוצעת או כפי שהיא מתווכת לנו על ידי אמצעי התקשורת. הדיון שלהלן נסמך על בחינה דקדקנית כזאת של הפרוטוקולים של ועדת טירקל שפורסמו עד כה, כמו גם על התייחסות לעבודתה של הוועדה כפי שהיא מתוארת ומפורטת באתר האינטרנט שלה עצמה. המסמכים הללו גלויים וחשופים לעיני הציבור; העובדה שהדיווחים שאנחנו מקבלים על עבודת הוועדה שונים כל כך מן המציאות הבאה לידי ביטוי במסמכים הללו צריכה להדאיג כל מי שעדיין מאמין שיש טעם להסתמך על אמצעי התקשורת שלנו כדי לקבל מידע אמין על המציאות. כי ועדת טירקל מסוקרת כוועדה רצינית, סוג של ניגוד מובהק לוועדות המוטות מטעם האו"ם וגורמים דומים. החלק הראשון של הדיון מובא בפוסט הזה ומתמקד בעיקר בהיבטים טכניים שונים. החלק השני יעסוק בהיבטים רטוריים ספציפיים יותר של עבודת הוועדה. במשולב, אני מקווה שתעלה מהן תמונה מלאה יחסית של עבודת הוועדה.

המסמכים הללו גלויים וחשופים לעיני הציבור (אילוסטרציה)

חשוב גם להדגיש כבר בפתיחה: לא צריך להאמין כי עצירת המשט בדרך שבה בוצעה הייתה מיותרת, רשלנית, מטופשת או פושעת כדי להביע דאגה (או בעתה) מעבודתה של ועדת טירקל. ההפך הוא הנכון: אדם יכול להאמין כי עצירת המשט הייתה חיונית ונחוצה, וכי כוחות צה"ל פעלו בריסון יוצא דופן במהלך הפעולה, ועדיין לקוות כי ועדת טירקל עושה את עבודתה כהלכה. אדם כזה, אם הנו אדם הגון, עדיין היה מעדיף ודאי כי ועדת החקירה, אם כבר הוקמה, תחקור את האירועים ברצינות וביסודיות, ולא מתוך קביעת מסקנות על בסיס הנחות יסוד ידועות מראש. ועדות חקירה נועדו לחקור; מטרתן לבדוק אם פעולות מסוימות בוצעו באופן מחושב, יעיל ומוסרי, לא לקבוע מראש כי כך בדיוק הן בוצעו ו"לבסס" זאת באמצעות מראית עין של חקירה.

מיותרת, רשלנית, מטופשת (אילוסטרציה)

דווקא משום שהפוסט הזה ארוך כל כך, ומאחר שהוא נחלק לשניים, אסכם את מסקנותיו כבר בפתיחה, כי צריך לומר את הדברים במפורש: ועדת טירקל איננה ועדת חקירה; היא פארודיה על ועדת חקירה. היא מופע של ועדת חקירה, וכל תפקידו של המופע הוא לייצר את המופע עצמו – פאסאדה חלולה של ועדת חקירה שמאחוריה לא מסתתר דבר. כמו כפרי פוטיומקין – קונסטרוקציות דו-ממדיות של כפרים שמאחוריהן לא הסתתר דבר ונבנו, על פי האגדה, כדי להרשים את הצאר; כמו הסיורים שהמשטר הסובייטי היה מעביר לאידיוטים מועילים מהמערב, סיורים ב"כפרים לדוגמה" שכל קשר ביניהם לבין מציאות חייו של העם הרוסי בפועל היה מקרי בהחלט – כך גם ועדת טירקל היא אילוזיה של ועדת חקירה ותו לא. כל תפקידה הוא לשכנע את הקהילה הבינלאומית ולנסות ליצור את האשליה כאילו ישראל מנהלת חקירה אמיתית על אודות ההשתלטות הצבאית על המשט. ועדת טירקל איננה ועדת חקירה, היא בסך הכל הצגה.

קונסטרוקציות דו-ממדיות שמאחוריהן לא הסתתר דבר (אילוסטרציה)

כל זה עוד היה נסלח, אולי, אלמלא הייתה זו הצגה שמשוחקת רע כל כך: כזו שמכוונת לכאורה אל הקהילה הבינלאומית אבל בפועל נטועה כל כולה כאן, עסוקה בהצגה שלנו בפני עצמנו כאנושיים ומוסריים, במין תהליך ביזארי של שכנוע עצמי שדווקא הטוטאליות שלו מעידה על חוסר היכולת שלנו להאמין עוד בסיפורים שאנחנו מספרים, ובמקביל על ההתעקשות להמשיך להאמין, למרות הכל: לא בגלל העובדות אלא למרות העובדות; לא באופן רציונלי אלא כמין ריטואל דתי שכל כוחו נובע מהרפטיטיביות השלו. ועדת טירקל לא נועדה לחקור ולא נועדה לרדת לחקר האמת; היא לא נועדה אפילו לשכנע אותנו שאנחנו בסדר. היא נועדה רק להדהד את הידיעה הוודאית שאנחנו בסדר, מתוך שאיפה או אמונה שאם רק נחזור על הדברים מספיק פעמים, הם יהפכו לנכונים. ועדת טירקל תמצא, כמובן, כמה עניינים אינסטרומנטליים שבהם נעשו טעויות, אבל אלה יהיו חלק בלתי נפרד מההצגה, שהפואנטה המהותית שלה נכתבה כבר מזמן, גם אם לא באופן רשמי.  

ריטואל דתי שכל כוחו נובע מהרפטיטיביות שלו (אילוסטרציה)

אבל נשאיר את הפסיכולוגיה האבנורמלית לשלב מאוחר יותר. נתחיל את הבדיקה של עבודת הוועדה בכמה נתונים מספריים יבשים. שאלה מכרעת בכל דיון משפטי היא שאלת זכות הביטוי הניתנת לצדדים השונים. גורמים שעמדתם זוכה לכבוד רב יותר, ושלדבריהם מתייחסים ברצינות רבה יותר ומקבלים אותם כאמינים יותר, מקבלים יותר זמן לדבר באופן חופשי. להבדיל, גורמים שלדבריהם מתייחסים בספקנות רבה יותר מקבלים פחות זמן דיבור, והגוף בעל הסמכות – במקרה הזה, חברי ועדת החקירה – מפריע להם הרבה יותר לבטא את עמדתם. נבחן, אפוא, באופן פשוט ביותר, את התפלגות זמן הדיבור בדיוני ועדת טירקל, תוך התבססות על הפרוטוקולים הרשמיים של הוועדה והתייחסות לסטטוס הספציפי של העדים השונים שנקראו להעיד. הטבלה הבאה מסכמת את הנתונים לגבי כל אחד מהעדים שהופיעו בפני הוועדה עד כה (לא כולל עדויות שניתנו בדלתיים סגורות), על פי השתייכותם הארגונית:

רופאים לזכויות אדם (אילוסטרציה)

בשביל לשים את הדברים האלה בפרספקטיבה, צריך לחשוב עוד יותר לעומק על המשמעות של הנתונים. כי בסופו של דבר, אנשי הדרג המדיני והדרג הצבאי הם העומדים במוקד ועדת החקירה: החלטותיהם הן שנחקרות, פעולותיהם הן שנבדקות. נציגי ארגוני זכויות האדם הוזמנו לוועדה כדי לתת רקע כללי על המצב ההומניטרי ברצועת עזה; הם לא שם כנחקרים, ולא פעולותיהם הן שאמורות להיחקר. כלומר, על פי כל קנה מידה הגיוני, מצב העניינים בפועל צריך היה להיות בדיוק הפוך: נציגי ועדת טירקל היו אמורים להתערב הרבה יותר בזמן עדויותיהם של אנשי הדרג הצבאי והמדיני: לבקש מהם להבהיר, להסביר, לפרט. עדויותיהם של נציגי ארגוני זכויות האדם היו אמורות לשמש כרקע כללי בלבד, לא כבסיס לחקירת שתי וערב. בפועל, המצב הפוך לגמרי.

זכויות האדם היו אמורות לשמש כרקע כללי בלבד (אילוסטרציה) 

המצב הזה מבטא במקביל שתי הטיות שיטתיות ביחס לעדים השונים: הראשונה, והחשובה יותר, היא ההטיה האידיאולוגית: דבריהם של אנשי הדרג הצבאי והפוליטי מתקבלים כאמת; אין צורך לחקור אותם, כי הנחת היסוד היא כי דבריהם מדויקים. נציגי ארגוני זכויות האדם, לעומת זאת, נחשבים מראש למוטים, עוינים, לעתים פשוט שקרנים. הדבר הראשון שאומר יו"ר הוועדה, יעקב טירקל, למנכ"ל בצלם, ג'סיקה מונטל, במהלך עדותה (אחרי דברי הפתיחה השגרתיים שלו) הוא: "אולי כדאי כבר לשאול בשלב הזה: מה בעצם מקורות המידע שלכם? על מה זה בעצם מבוסס? האם יש איזושהי בקרה מצדכם על טיב המקורות? אני קורא לא מעט פרסומים שלכם מזה שנים. אם להתבטא בעדינות, אני לא מרגיש מספיק בטוח לגבי מהימנות המידע הזה. אם בא מישהו מספר סיפור ואתם מביאים את הסיפור הזה בלי שום בדיקה. זה מעורר ספקות. מה המצב פה?". כל מי שקרא אי פעם ברצינות דו"ח של בצלם או נחשף לשיטות העבודה של הארגון יודע שמדובר, בפשטות, בקשקוש. הסטנדרטים של בצלם בכל הנוגע לאימות מידע הם כאלה שדובר צה"ל יכול רק לחלום עליהם (ולמעשה, אפילו בצה"ל מתייחסים לדו"חות בצלם באל מקור מידע אמין). זה לא אומר, כמובן, שלא נופלות בדו"חות בצלם טעויות, מדי פעם, אבל בהינתן עומס הנתונים שבו עוסק הארגון, מדובר בשיעור אפסי. אם יש גוף שראוי להתייחס לדבריו בספקנות ובחשדנות רבה, הרי שזהו דווקא צה"ל. אבל כל זה לא מעניין את השופט טירקל וחבריו לוועדה. עבור טירקל, בצלם חשוד מראש. טירקל "קורא פרסומים" ו"לא מרגיש מספיק בטוח לגבי מהימנות המידע": בלי לבדוק, בלי לברר, בלי ביסוס עובדתי כלשהו. זו הנחת היסוד שאיתה הוא יוצא לעבודה.

גוף שראוי להתייחס לדבריו בספקנות ובחשדנות רבה (אילוסטרציה)

זאת ועוד, אם טירקל והוועדה שהוא עומד בראשה סבורים מראש כי נתוני בצלם שקריים, מדוע הזמינו את נציגי הארגון להעיד מלכתחילה? קיימים הרי מן הסתם ארגונים אמינים כלשהם, זולת צה"ל, היכולים להעיד על המצב ההומניטרי בשטחים. מדוע אפוא לזמן דווקא את נציגי הארגון שדבריו פסולים מראש? 

ההטיה השנייה מרכזית פחות, אולם יש בה בכל זאת כדי להעיד במשהו על חברי הוועדה; זוהי הטיית ה"חשיבות", הנובעת ממעמדם השונה של העדים השונים. ככל שהסטטוס החברתי של העדים השונים גבוה יותר, כך חברי הוועדה יאפשרו להם לדבר ביתר חופשיות ולא יאתגרו אותם בשאלות. לכן נציגים בכירים מטעם הממסד – ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ובמידה מעט פחותה גם ראש האופוזיציה – יקבלו כבוד רב. (במקרה של ציפי לבני, קרוב לוודאי שהסיבה לכך שהיא זוכה לפחות כבוד מחברי הוועדה נובעת הן מכך שהיא אישה – שלה מותר כמובן להפריע יותר – והן מכך שכראש האופוזיציה דבריה נתפסים כממסדיים פחות.) אנשי הדרג המינהלי הבכיר, המזוהים אידיאולוגית עם הממסד, בכל זאת מקבלים פחות כבוד מאנשי הדרג המדיני והצבאי הבכיר, אולם עדיין יותר מנציגי ארגוני זכויות האדם, שסובלים הן מהטיית ה"חשיבות" והן מההטיה האידיאולוגית.

נציגים בכירים מטעם הממסד (אילוסטרציה)

עד כאן ההסתכלות הכמותית השטחית. כל הדברים הללו היו, כמובן, חסרי חשיבות, אילו היו חברי ועדת טירקל מנצלים את הזמן שבו הם כן מדברים כדי להציב סימני שאלה אמיתיים בפני העדים שאותם הם "חוקרים". מן הבחינה הזאת, הניתוח הכמותי מספק רק חלק מהתמונה, ויש לגבות אותו בבדיקה איכותנית מסודרת: מה אומרים חברי הוועדה כאשר הם מדברים? הניתוח הזה יעמוד במוקד חלקו השני של הפוסט, שיועלה כאמור בימים הקרובים. כבר עכשיו, אני יכול לומר שהמסקנות של הבדיקה הזאת, למרבה הצער, עגומות עוד הרבה יותר משהנתונים הכמותיים מרמזים עליהם.

עוד לפני הניתוח הרטורי הפרטני, אצביע על עוד כמה היבטים טכניים קטנים יחסית שיש בהם כדי להעיד על עבודתה של ועדת טירקל. ההיבטים הללו שאובים כולם מתוך אתר האינטרנט של הוועדה, ויש גם בהם, לדעתי, כדי לספר לנו משהו על האופן שבו היא רואה את עבודתה.

נפתח בשאלה: אילו "מחקרים" בוחרת ועדת טירקל להביא בפני הציבור באתר האינטרנט שלה, על מנת שילמד את מה שנחוץ לדעת על המשט? המחקרים הללו מופיעים באתר תחת הכותרת "מן התקשורת", לצד הפניות לסדרת כתבות מחמיאות על עבודת הוועדה. בסך הכל מפנה הוועדה לארבעה "מחקרים": הראשון הוא של מרכז המידע למודיעין ולטרור, המצהיר באתר הרשמי שלו על תחומי עניין רבים ומגוונים. אלה כוללים את "מדיניות 'הרשות הפלסטינית' כלפי הטרור וארגוני הטרור" (המרכאות סביב "הרשות הפלסטינית" במקור); "ארגוני הטרור הפלסטיניים"; "הסתה לטרור ולשנאה"; "אנטישמיות בעולם הערבי/מוסלמי"; "מדינות תומכות טרור בדגש על סוריה ואיראן"; "מימון הטרור ושיווק הטרור"; "מעורבות נשים וילדים בטרור", ועוד. כמשתמע מרשימת הנושאים הללו, מדובר במוסד תעמולה מן הסוג השגרתי ביותר, כזה שאין לו שמץ של עניין בעובדות אלא אם כן אלה תואמות את השקפת העולם הראשונית שלו. כך, לדוגמה, בעמוד באתר העוסק בנושא "משטים", מובא מספר מצומצם של עדויות אסטרטגיות של מספר משתתפים במשט מ-31 במאי, התומכות באופן חד-משמעי בגירסת צה"ל לאירועים; למותר לציין, שאף לא עדות אחת של מי מבין מאות המשתתפים במשט שיש להם גירסה אחרת לחלוטין לאירועים אינה נזכרת. אתר המרכז גם מתגאה במיוחד בתערוכה הווירטואלית (והלא וירטואלית! התערוכה פתוחה לציבור!) של "מסמכים, מוצגים ופריטי שלל שונים שעניינם טרור והסתה" שאותה הוא מציג לראווה באתר. לאור זאת, קשה לומר שמסקנותיו של "מחקר" המרכז בנושא המשט מפתיעות, ובאותה מידה קשה להתרשם מאיכותו של ה"מחקר", השזור אבחנות כגון זו: "מידע מהימן המצוי ברשותנו, מצביע על קשרים שארגון IHH ניהל בעבר עם גורמי ג'יהאד עולמי וטרור איסלאמי במזרח התיכון, במסגרתם סייע לתאי טרור ג'יהאדיסטיים במדינות הבאות: בוסניה, סוריה, עיראק, אפגניסטן וצ'צ'ניה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסיוע לוגיסטי לצורכי העברת אמצעי לחימה ומימון כספי. (...) יצוין, כי אין בידינו מידע עדכני אודות קשרים של הארגון עם גורמי ג'יהאד עולמי כיום, אולם מאפייני פעילותו הידועים בעבר, מעידים על אופיו" (כל ההדגשות במקור).

מאפייני פעילותו הידועים בעבר מעידים על אופיו (אילוסטרציה)

מעניינת לא פחות היא ההפניה למרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מוסד מחקר ללא כוונות רווח שבראשו עומד דורי גולד והעוסק בין השאר ביחסי החוץ של ישראל, בהסברה, באנטישמיות ובחקר הקהילה היהודית והמסורת המדינית היהודית. ניירות המחקר האחרונים המפורסמים באתר עוסקים בנושאים מגוונים כגון "איראן חושפת כוונותיה להשתלט על המפרץ הפרסי", "מ'שטחים כבושים' ל'שטחים שנויים במחלוקת'", "לוליינות משפטית: הפלשתינאים טוענים כי רצועת עזה עדיין 'שטח כבוש' גם אחרי נסיגת ישראל", וכן מנסים להשיב לשאלות כגון "האם 'חמאסטאן' בעזה תהיה בעתיד מקום מקלט לאל-קאעידה?" (בין הכותבים: דורי גולד, יהונתן דחוח הלוי, יעקב עמידרור). אף שההפניה אינה מובילה דווקא למאמר זה אלא לאתר הכללי, נראה כי כוונת המפנים הייתה לרשומה מאת צבי מזאל שבה נקבע כי "פרשת המשט של 'פעילי השלום' תומכי החמאס מעלה תהיות רבות לא מכיוונה של ישראל, אלא דווקא לגבי טורקיה. ישראל ניהלה את הפעולה בשקיפות מלאה. היא הטילה סגר ימי על רצועת עזה על רקע השתלטות אלימה של חמאס, שיגור אלפי טילים ללא אבחנה במשך שנים על ערי דרום ישראל, הברחת נשק ואימון מחבלים באיראן, התקפות על צה"ל ועל אזרחי ישראל, תוך כדי מאמץ לעבור את הגדר לתוך ישראל, וחטיפת החייל גלעד שליט בשטח ישראל. (...) עם עליית חיילי צה"ל לאוניה 'מרמרה', התברר שהמתינו להם עשרות מחבלים טורקים – לא פעילי שלום – המצוידים בנשק קר ונשק חם שהוכן מראש, והם תקפו את החיילים במטרה להרגם. התמונות שצולמו ברורות – אי אפשר לטעות לגבי מה שהתרחש על הסיפון. המחבלים ניסו לעשות לינץ' בחיילים. כאשר מנסים להרוג חיילים, הם בדרך כלל מגיבים. לאיש אין הזכות אפוא להיתמם על תוצאות הפעולה. (...) על רקע התנהלותה של ישראל בשקיפות מלאה, לא ברור מה יש לחקור. הדברים ברורים לחלוטין. ייתכן עם זאת שיש צורך להקים וועדת חקירה לגבי תכנון הפעולה עצמה, אבל זה כבר עניין ישראלי פנימי. מבחינת המשפט הבינלאומי ישראל התנהגה ללא דופי". ובמילים אחרות: ועדת טירקל מפנה את הציבור ל"מחקר" (והרשומה הזאת היא "מחקר" כמו שוועדת טירקל היא "ועדת חקירה") הקובע כי אין לה בעצם מה לחקור (כזכור, המנדט הרשמי של הוועדה קורא לה לחקור אם הפעולות ומטרותיהן תאמו את כללי המשפט הבינלאומי).

אי אפשר לטעות לגבי מה שהתרחש על הסיפון (אילוסטרציה)

הפניה שלישית מאתר ועדת טירקל היא לדו"ח מיוחד על המשט של מכון ראות, מוסד ללא כוונת רווח המתמקד ב"תהליכי קבלת החלטות אסטרטגיים של ממשלת ישראל". הדגש בדו"ח של המכון מושם על המשט כ"פיגוע מדיני-אסטרטגי שתוכנן נגד מדינת ישראל במשך כשישה-עשר חודשים", כחלק מ"מתקפה עולמית ומערכתית של דה-לגיטימציה נגד המודל הפוליטי והכלכלי של ישראל", שמטרתה "להביא לקריסתם של המודל הציוני ושל מדינת ישראל". זו גישה לגיטימית, כשלעצמה, להתבוננות על המשט, גם אם היא לוקה בצרות אופקים מסוימת. גישתו של מכון ראות דומה במידה רבה לזו של ממשלת ישראל, ולפיכך היא שמה במרכז את ה"הסברה" ויצירת מצג השווא של חתירה לשלום, בו בזמן שהנחת היסוד כופרת באפשרות השגתו של שלום כזה. כך, לדוגמה, בטבלה המסכמת את הדו"ח מדגישים המחברים כי "יש להקפיד על מחויבות אמינה לסיום השליטה באוכלוסייה הפלסטינית", אך בפועל קובעים כי "ספק אם הסכסוך הישראל-פלסטיני פתיר בעת הנוכחית לאור פעולות מערך ההתנגדות".

המודל הפוליטי והכלכלי של ישראל (אילוסטרציה)

ההפניה האחרונה של ועדת טירקל היא לכתבה עדכנית באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה העוסקת בשאלה "האם תוקם ועדת חקירה בעקבות אירועי המשט לעזה?". מדובר בסקירה היסטורית-חברתית טכנית בעיקרה המתמקדת בשאלה מתי מוקמות בישראל ועדת חקירה ומה הן עושות בפועל.

ארבע הפניות, אפוא, ואף אחת מהן אינה מטילה אפילו צל צלו של ספק ביחס לגירסה הישראלית הרשמית. להפך: שלוש מתוכן משעתקות אותה ומחזקות אותה, ואחת נייטרלית-טכנית באופייה. אין כמובן שום פסול בהפניה ל"מחקרים" הללו, אולם האם ועדה שלא החליטה מראש על מסקנותיה, או לכל הפחות ועדה שלא רוצה לשדר לכל העולם שהיא לא החליטה מראש על מסקנותיה, לא הייתה יכולה להפנות למקורות מידע מגוונים מעט יותר? והלוא שמעתי שהיו, פה ושם, דברים שפורסמו על המשט שהיו קצת פחות אוהדים לנרטיב הישראלי הדומיננטי? האם לא כדאי היה להפנות גם לחלק מאלה, ולו כדי לייצר את אותו מצג של אובייקטיביות שוועדת חקירה מתיימרת להיות מחויבת לה? התשובה היא כמובן לא; הרי עצם הקמתה של ועדת החקירה נתפסת כסוג של ערעור על צדקתנו הנצחית, המוחלטת. האם יעלה על הדעת שערעור כזה יושמע גם בקול, ובפומבי? וכך, אם פעם היו מקימים ועדת חקירה על מנת לחקור, ולשאול, ולבדוק, הרי שהיום מקימים אותן כדי להדהד לנו את כל מה שאנחנו יודעים מראש, את כל מה שאנחנו רוצים לשמוע.

פחות אוהדים לנרטיב הישראלי (אילוסטרציה) 

ואולי אין ביטוי סימבולי יותר לחוסר הרצון הזה לשמוע שום דבר שעלול פוטנציאלית לא למצוא חן בעינינו מההיעדרות התמוהה של שתי עדויות מן הפרוטוקולים של דיוני הוועדה המתפרסמים באתר. ב-25 באוקטובר העידה בפני הוועדה יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני. הפרוטוקול המלא של עדותה הועלה עוד באותו שבוע לאתר, כמו כל העדויות שניתנו בדלתיים פתוחות עד היום. באותו יום שבו העידה לבני, העידו בפני הוועדה גם שני פלסטינים אזרחי ישראל שהיו על ספינת המאווי מרמרה: מוחמד זידאן מכפר מנדא וחמאד אבו-דעבאס מרהט. עדויותיהם של זידאן ואבו-דעבאס לא הועלו עד היום לאתר. כשבוע לפני כן, ב-17 באוקטובר (כמעט ארבע חודשים לאחר ישיבתה הראשונה), נזכרו חברי הוועדה לפרסם קריאה לאזרחים טורקים שהיו על המשט להתייצב בפניה ולהעיד, אם כי לא נראה שנעשו מאמצים גדולים מדי להביא אזרחים כאלה לישראל (שלא לדבר על כך שאפשר להניח שלא יורשו להיכנס). אף אזרח זר אחר לא זומן להעיד. למה לזמן? נשמע את גבי אשכנזי, נשמע את אביחי מנדלבליט, נקרא מאמר של יהונתן דחוח הלוי, וכך לבטח נדע באופן מדויק ובלתי מוטה בדיוק מה קרה שם, במשט. זוהי ועדת חקירה לבירור האמת בישראל 2010. אם זה לא היה עצוב, זה עשוי היה להיות מצחיק.

המופע של טירקל (חלק 2)

המופע של טירקל (חלק 3)