1. "ואני שואלת: אז מי בעצם מממן את הארגונים האלה?"

בכל הדיון הציבורי סביב ועדת החקירה הפרלמנטרית האמורה לחקור את מימון ארגוני זכויות האדם בישראל, דומה שעניין אחד קצת נזנח. הוועדה לא תחקור את ארגוני השמאל, את פעילותם, או את אמיתותן של העובדות שהם מציגים; היא תחקור רק נושא אחד: את מימונם. כך הציגה את הדברים חברת הכנסת פאינה קירשנבאום בדבריה במליאת הכנסת, המופיעים כאן בכותרת, וכך הם מנוסחים גם בכותרתה של ההצעה לסדר היום שהוגשה למליאה בשבוע שעבר: "הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק קרנות מחוץ לארץ ומדינות המממנות ארגונים ישראליים הנוטלים חלק במסע דה-לגיטימציה לפגיעה בחיילי צה"ל". את ההצעה הזאת, אגב, ראוי היה לפסול רק על בסיס פשעים כנגד השפה העברית; על פי הניסוח הרשמי, הוועדה אמורה בכלל לחקור קרנות מחוץ לארץ ומדינות, ולא את מימון הארגונים; באופן אישי, אני מחכה לרגע שבו חברת הכנסת קירשנבאום תנסה לחקור באופן אישי את ערב הסעודית, אחת המדינות שעליהן נטען כי הן המממנות את ארגוני זכויות האדם.

פשעים כנגד השפה העברית (אילוסטרציה)

קל לפטור את ההתמקדות בשאלת המימון כעניין שולי וטכני, המסתיר את הכוונות האמיתיות לעשות דה-לגיטימציה לעצם פעולתם של ארגוני זכויות האדם. לפחות ככל שהדבר נוגע לכוונות האמיתיות, הטענה הזו תהיה מוצדקת. אבל מעבר לכך, ההתמקדות בשאלת המימון חושפת שני עניינים נוספים שראוי לא להתעלם מהם. האחד הוא שלחברי הכנסת הקוראים לחקור את ארגוני זכויות האדם אין בעצם שום יכולת או רצון לערער על נכונותן של העובדות שארגונים אלה מציגים. כל עניינם הוא שהעובדות האלה לא יוכלו להיחשף בשל עצירת מקורות המימון המאפשרים את עבודת התחקיר והפרסום. בכל דבריהם ההזויים של חברי הכנסת הרלוונטיים במליאה אין אפילו מילה אחת שיש בה ערעור מהותי כלשהו על פרט מידע אחד שנחשף אי פעם בידי ארגון זכויות אדם כלשהו. ההתמקדות כולה היא בשאלת ההשפעה של חשיפות הארגונים הללו על מעמדה של ישראל בעולם. יש משהו אירוני להפליא בכך שהתביעה לחקור את מקורות המימון של הארגונים בשם הרצון "לחשוף את האמת" נועדה בעצם כל כולה לשמש ככלי במסע ההדחקה המתמשך של האמת שהארגונים הללו חושפים.

יש משהו אירוני להפליא בכך (אילוסטרציה)

העניין השני חשוב לא פחות. אם אפשר בכל זאת להניח שחברי הכנסת מנסים לטעון כי דבריהם של הארגונים אינם אמת, הרי שהטענה הזאת נשענת על ההיגיון הבא: אם מקורות המימון של הארגונים הם אכן "קרנות מחוץ לארץ ומדינות המממנות ארגונים ישראליים הנוטלים חלק במסע דה-לגיטימציה לפגיעה בחיילי צה"ל", הרי שחזקה על הארגונים הללו שהם עושי דברם של הגורמים המממנים אותם, ושמסקנותיהם נגזרות כולן מהאידיאולוגיה של גורמים אלה. הטענה הזו חושפת משהו על האופן שבו חברי הכנסת שלנו חושבים על משמעותם של כסף וערכים בעולם, ובעיקר על הקשר ביניהם. הנחת היסוד היא כי כל חשיבתם, השקפת עולמם ומחויבותם של אדם או ארגון כפופות לחלוטין למקורות שמהם הם מקבלים את כספם. הרעיון כאילו אדם יכול לשמור על חירות מחשבתית ועל יושרה מקצועית ולהימנע מלספק באופן מוחלט את רצונו של מי שמשלם לו זרה לחברי הכנסת שלנו לגמרי. דפוס החשיבה הזה אינו מאפיין רק את חברי הכנסת מהימין; המרדף המצער אחר "חשיפת" כל אותם גורמים אוונגליסטיים פונדמנטליסטיים המממנים תנועות ימין כאלה ואחרות מתוקף שאיפתם לכונן בכור מחצבתו של ישו מושיענו את ממלכת המידל איסט צ'אנל – מרדף שנמצא לו ביטוי גם בדבריו של ח"כ ניצן הורוביץ במהלך אותו דיון במליאה – הוא שיקוף של אותה עמדה בדיוק. כאילו לא יכול אדם לקחת כסף משדולת הנוצרים המאוחדים למען ישראל ועם זאת לתמוך דווקא בשדולת היהודים המאוחדים בארץ ישראל עצמה. ייתכן, כמובן, שיש כאן ביטוי של צביעות מסוימת – או של ניצול כספים שלא למטרה שלשמה נועדו – אבל רובנו, או לכל הפחות אלה מבינינו שאינם חולים בהזדהות ארגונית ברמה פתולוגית, מקבלים כל הזמן כסף ממוסדות, מגופים וממקומות עבודה בלי שהדבר יכתיב את כל אופני ההתייחסות שלנו, אליהם או בכלל. פסיכולוגים, שרברבים, ספּרים ורופאים – כמקבץ מקצועות מקרי בהחלט – נדרשים כל הזמן לקבל החלטות העומדות בניגוד לאינטרסים הכלכליים הישירים שלהם, ובכל זאת איננו מניחים מראש שכל דפוסי פעולתם מוכתבים על ידי מקורות המימון שלהם. ואילו דווקא בתוך המוסד הפרלמנטרי, זה שבו אנשים אמורים להיות מודרכים על ידי ערכיהם והשקפות עולמם, באים חברי הכנסת שלנו עצמם ואומרים לנו שאנשים אינם יכולים לפעול אלא כשליחיהם של אלה שמשלמים להם.

שדולת הנוצרים המאוחדים למען ישראל (אילוסטרציה)

2. "אם אין לכם מה להסתיר, תבואו ונברר את העובדות עד תומן".

זהו כנראה הטיעון הנפוץ ביותר של תומכי ועדת החקירה, וזה שנשמע לכאורה הגיוני גם לאוזניים נקיות יחסית מהטיה. על הניסוח הספציפי הזה אחראי חבר הכנסת דני דנון מהליכוד, אבל בצורות כאלה ואחרות הוא חוזר על עצמו בפיהם של כל יוזמי הוועדה וגם בקרב רבים מתומכיהם. ההיגיון העומד מאחוריו ברור: אם ארגוני זכויות האדם אינם מקבלים מימון משום גורם בעייתי, מה אכפת להם שיבדקו את גורמי המימון שלהם? להפך: הם צריכים אפילו לברך על בדיקה כזו, שתוכיח כי הם פועלים כשורה ועל פי חוק.

בצורות כאלה ואחרות הוא חוזר על עצמו (אילוסטרציה)

נעזוב בצד את זה שעל פי הקריטריונים הנהוגים כיום במדינת ישראל, גם אם יתגלה כי ארגוני זכויות האדם ממומנים על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, תטען חברת הכנסת מירי רגב כי הנ"ל הוא עוכר ישראל ידוע ומוכח עוד מהתקופה שבה אסר על חיילינו הגיבורים לאנוס שבויה יפת תואר במשך חודש שלם. הבעיה הבסיסית יותר נוגעת לחוסר ההבנה המוחלט בנוגע לתפקידה של המדינה בחיי אזרחיה. על פי משנתם של ח"כ דנון וחבריו, אזרחי מדינת ישראל הם בגדר חשודים א-פריוריים, שוועדת חקירה פרלמנטרית רשאית לתבוע מהם להוכיח את חפותם. הנחת היסוד כאן היא כי זכותה וחובתה של המדינה היא לתחוב את אפה לתוך כל ענייניהם של אזרחיה, לפשפש במעשיהם ולבדוק מה הם עושים בכל רגע נתון. זהו ההיגיון של מדינת המעקב, שבה המבט הפאנאופטיקוני של המשטר בוחן אותנו בכל רגע. זהו אותו היגיון המוביל להחלפתה של מדיניות כלכלית שנועדה לטפל בגורמים המובילים לעלייה בפשיעה בפרויקטים המושתתים על מצלמות מעקב המושתלות בכל פינה וקולטות את כל מעשינו.

גורמים המובילים לעלייה בפשיעה (אילוסטרציה)

למדינה אמורים להיות תפקידים אמיתיים וחשובים המצדיקים התערבות מוסדית בחייהם של אזרחיה. עליה לדאוג לביטחונם האישי, הכלכלי, התעסוקתי, הרפואי, החינוכי, הסביבתי והתזונתי. אבל בכל ההתערבויות האלה אין לחברי הכנסת של מפלגות הימין (זולת רבים מאלה של ש"ס ובודדים מהבית היהודי) יותר מדי עניין, וגם לחלק גדול מחברי הכנסת של מי שמזהים את עצמם כשמאל אין יותר מדי עניין בנושאים הללו. המישורים הללו מוכפפים כולם למישור ה"ביטחוני", שבו ורק בו ההתנגדות העקרונית להתערבותה של המדינה בחיי האזרחים מושעית ומתבטלת.

מי שמזהים את עצמם כשמאל (אילוסטרציה)

אם חבר הכנסת דני דנון וחבריו מאמינים באמת ובתמים שמי שאין לו מה להסתיר אינו צריך לחשוש מפשפוש בענייניו, אם הם אכן סבורים כי אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, דומה שיש מקום לתבוע מהם להשית את הלוגיקה הזו גם על עצמם. על פי שמועות שגונבו לאוזניי ממקורות המבקשים לשמור על אנונימיות, ושאין באפשרותי להוכיח או להפריך בעצמי, חבר הכנסת דנון נוהג לחטט באף מדי בוקר ומדי ערב, אינו שוטף את ידיו לאחר שהלך לשירותים, ממולל קציצות בשר באצבעותיו ואוכל אותן ללא סכין ומזלג, נוחר בשנתו בקול רם, מפליץ ללא רחם לאחר אכילת חומוס, צופה בערוץ 20 של "האח הגדול" על חשבון זמן העבודה, ואף – אם כי כאן המקורות מסייגים את הדברים ומודים כי מדובר בשמועות ממקור שני בלבד – אינו מקפיד כראוי על דיני נידה. אין לי ספק כי חבר הכנסת דנון – כמו גם חברת הכנסת קירשנבאום, שהתיאורים הנ"ל נכונים (לכאורה!) גם לגביה – ישמחו להזם את השמועות הנ"ל ולהוכיח כי מדובר בבדיה. לצורך כך, אין מנוס מהתקנת מצלמות מעקב בביתם של חברי הכנסת הנכבדים שיבחנו עבורנו את פעולותיהם במשך כל שעות היממה ויאפשרו לנו "לברר את העובדות עד תומן". אם אין להם מה להסתיר, מדוע שיתנגדו לכך?

לברר את העובדות עד תומן (אילוסטרציה)

3. "אני מדבר בשם חיילי צה"ל, אני מדבר בשם הדמוקרטיה בישראל".

במסגרת הקברט החנוך לויני שהכנסת שלנו הפכה לו, הגורם הרשמי שהשיב להצעתה של ח"כ פאינה קירשנבאום היה סגן שר החוץ, דני אילון, עניין שעורר תמיהה אפילו בקרב כמה חברי כנסת שאינם נמנים דווקא עם הקצה השמאלי של המפה הפוליטית. אבל מה שמעניין באמת הוא השאלה: בשם מי דיבר סגן שר החוץ? האם בשם הממשלה? האם בשם משרד החוץ? האם בשם דני אילון? האם בשם אלוהים? חלק ניכר מהדיון בכנסת עסק בסוגייה מטרידה זו, מה שהוביל לדיונים קומיים מהסוג הבא (מובא כאן בקיצורים ובהשמטות הכרחיים):

סגן יו"ר הכנסת,

אורי מקלב (כיו"ר):       תודה רבה לחברת הכנסת פאינה קירשנבאום. סגן השר דני אילון, בבקשה.

אחמד טיבי:                  תגיד, היא מציעה ודני אילון עונה? מה זה פה?

נחמן שי:                       זה משחק מכור.

אורי מקלב:                   זה נושא של משרד החוץ. זאת הצעה לסדר. זאת הצעה לסדר וכהצעה לסדר – אדוני סגן שר החוץ, בבקשה.

מיכאל איתן:                 אין עמדה ממשלתית. זאת יכולה להיות הצעה לסדר אבל אין עמדה ממשלתית. אין עמדה לממשלה. זה לא יכול להיות.

אורי מקלב (לאילון):      אתה מדבר בשם הממשלה גם?

מיכאל איתן:                 אין עמדה לממשלה. אין, אין עמדה. הממשלה לא קיימה דיון. יש חילוקי דעות. אין עמדה לממשלה.

אורי מקלב:                   אבל יש עמדה למשרד החוץ.

מיכאל איתן:                 משרד החוץ? משרד החוץ?

שלמה מולה:                מה זה?

נחמן שי:                       זה לא יכול להיות.

אורי מקלב:                   הוא לא מציג עמדת ממשלה. הוא מציג עמדה של סגן שר החוץ. בבקשה, אדוני סגן השר.

דב חנין:                       חבר הממשלה מדבר בשמה.

חיים אורון:                    אדוני היושב ראש. אין לסגן שר מעמד לדבר. אין לו מעמד.

אורי מקלב:                   סליחה, חבר הכנסת, לא אתה קובע את התקנון. לא אתה קובע את התקנון.

חיים אורון:                    תקרא את התקנון.

אורי מקלב:                   לא אתה קובע את התקנון. התקנון מאפשר, בהצעה לסדר, או לשר או למישהו מסגניו. הוא לא חייב להציג את עמדת הממשלה בנושא הזה. זה התקנון. בבקשה. תתלוננו. זה התקנון כפי שנמצא.

אין עמדה ממשלתית. אין עמדה לממשלה (אילוסטרציה)

למרבה המזל, בשלב כלשהו התחיל סוף סוף אדוני סגן השר דני אילון לדבר, והבהיר מיד בשם מי הוא מדבר: "אדוני השר מיכאל איתן, אני אגיד לך בדיוק בשם מי אני מדבר. אני מדבר בשם חיילי צה"ל, אני מדבר בשם הדמוקרטיה בישראל". השבוע אמנם דווח על מינויו של דובר חדש לצה"ל, אבל מדובר בטעות, שכן מתברר שדובר צה"ל האמיתי הוא בכלל דני אילון. על מינויו של דובר רשמי לדמוקרטיה הישראלית עדיין לא דווח, אולי לא במקרה, אבל גם את התפקיד הזה דני אילון ישמח לקחת על עצמו. נותר רק לתהות אם אילון הוא הדובר של חיילי צה"ל וגם הדובר של הדמוקרטיה בישראל, או שמא חיילי צה"ל הם הם המייצגים את הדמוקרטיה בישראל, כיאה למשטר דמוקרטי תקין.

גם את התפקיד הזה דני אילון ישמח לקחת על עצמו (אילוסטרציה)

וכדי להרבות בשמחה, הפארסה לא נגמרה כאן. אחרי קריאת ביניים של השר מיכאל איתן, אחד מאלה שעדיין מנסים להציל את כבודה של כנסת ישראל, החליט אילון להבהיר את דבריו: "אני מדבר בשם מי שאני רוצה. אני מדבר בשם מי שאני רוצה. אני מדבר בשם חיילי צה"ל שמגינים גם עליך". וכאילו כדי להוכיח שהוא באמת מדבר בשם מי שהוא רוצה, עם או בלי קשר למידת נכונותם שדני אילון ידבר בשמם, הוסיף מעט מאוחר יותר: "השר מיכאל איתן, אני מדבר גם בשמך". לאחר מכן, בניגוד מוחלט להצהרתו המפורשת של יו"ר הכנסת, הכריז אילון שהוא מדבר גם בשם ממשלת ישראל כולה; זאת אפילו כאשר מולו ממש יושב שר בממשלת ישראל המודיע בקול רם כי הממשלה לא ניהלה כלל דיון בנושא ואין לה דעה רשמית לגביו.

אין לה דעה רשמית לגביו (אילוסטרציה)

יש משהו נפלא במיוחד בקומדיה הזאת דווקא משום שהיא מדויקת כל כך ובעצם צוחקת עלינו, ולא על בית הנבחרים. כי דני אילון באמת מדבר בשם מי שהוא רוצה, ובאמת מדבר בשם הדמוקרטיה הישראלית, ובאמת מדבר בשם הממשלה, ובאמת מדבר כל הזמן גם בשמם של אנשים שעצם המחשבה שדני אילון הוא שמדבר בשמם באופן פומבי ורשמי מעבירה בהם צמרמורת וחלחלה. וזה בכלל לא משנה אם אומרים לדני אילון שהוא לא מייצג את ממשלת ישראל או את הדמוקרטיה הישראלית או את חיילי צה"ל, כי מה שמשנה הוא שדני אילון מדבר בשמם של כל הגורמים האלה מתוקף קיומו של איזה "תקנון" שיו"ר הכנסת מזכיר שוב ושוב בדבריו שלאיש אין מושג מה תוכנו ולאיש אין רצון או כוח לחשוב על מהותו, אלא רק על המשך קיומו הפורמלי. התקנון שאורי מקלב מתייחס אליו הוא כנראה תקנון הכנסת, אבל הוא יכול באותה מידה להוות מטאפורה לדמוקרטיה הישראלית כולה.