אסיפת ההורים אמורה להתחיל בשמונה, אבל בשמונה ורבע החדר עדיין ריק למדי. ההורים הבודדים שכבר הגיעו מביטים בסקרנות סביבם, מפצלים קשב בין הצעצועים והספרים שסודרו במיוחד כדי להעניק למקום נופך יוקרתי יותר – בהצלחה מוגבלת מאוד – לבין ניסיונות יומרניים לאמוד את אופיים של ההורים המאחרים על פי אלגוריתם משוכלל שלוקח בחשבון את מידת הנונשלנטיות של האיחור, המבוכה, קוצר הרוח הנצפה. החדר גדול ויש בו מזרנים נוחים וכריות בשפע, אבל הצוות מכוון את כל הנכנסים אל הכיסאות הקטנים, אלה שמיועדים לילדים בני שנתיים, לפעמים שלוש, וההורים מצטמקים בתוכם, רגליהם מקופלות בזווית לא נוחה, מְהַפּכים בן רגע את יחסי הכוחות הראשוניים. יש משהו מרתק בתהליך האינפנטיליזציה הזה; כמה מעט אנחנו צריכים כדי לחזור ולהרגיש כמו ילדים, לקבל בנפש חפצה פקודות ממי שבנסיבות אחרות, ועל פי כל קטגוריות הסטטוס המוכרות, אנחנו משדרים כלפיהם עליונות. גן, רופא, מטוס – כמה טוב לנו עם המבנים הממסגרים האלה, המאפשרים לנו להפקיד את האוטונומיה שלנו בידי אחרים לזמן מוגבל, להתמסר לפנטזיה הזאת שיגידו לנו מה לעשות ומתי לאכול ואיך להציל את עצמנו; שיסירו מאיתנו את הכובד הנורא של האחריות.

מְהַפּכים בן רגע את יחסי הכוחות הראשוניים (אילוסטרציה)

הגננת הראשית דתייה, הסייעת הראשית פלסטינית. מתבקש לסנן הכול דרך הפילטר הזה, אבל המציאות מתעקשת שדברים יותר מסובכים מזה. לא קשה לראות כמה שתיהן אוהבות זו את זו, ויש ביניהן איזה סינכרון שמתקיים אצל אנשים שכבר מכירים טוב כל כך שהם מתכווצים ומתפשטים על פי קצב הנשימה של האחר, כל אחת ממלאת לרגע את החלל שמותירה האחרת, ואז נסוגה ממנו בזהירות. הילדים, וההורים לא פחות מהם, יודעים לזהות את הפערים ביניהן ולהתכוונן נקודתית על פי צרכים קבועים או נקודתיים: יותר סדר או יותר חום, יותר אמונה או יותר פונקציונליות, יותר משמעת או יותר אמפתיה. במסיבת חנוכה, רגע לפני שהכול הסתיים, הן התחבקו ורקדו במשותף, רגע של הקלה וחירות אמיתיות בתוך עבודה שיש בה הכול חוץ מזה.

לא קשה לראות כמה הן אוהבות זו את זו (אילוסטרציה)

בכל יום ראשון בבוקר, הגננת מספרת, אנחנו שרים את ההמנון. הסייעת מתבוננת בעניין בציורים על הקירות. גם אני מסתכל סביב, מנסה לפענח את המבטים על פניהם של ההורים האחרים. אף אחד לא נראה מופתע; ייתכן שאני היחיד שלא מודע לזה בכלל? או אולי כולם כמוני, תוהים מה זה בכלל אומר, לילד בן שנתיים, לשיר את ההמנון, אבל לא רוצים לומר מילה? למחרת בבית אני בודק, ואכן, אין ספק. היא יודעת את כל המילים, ושרה אותן בפאתוס שלא היה מבייש את לימור לבנת; מבינה גם שזה לא שיר רגיל, מחייכת בביישנות לאורכו, משלבת רצינות תהומית עם הכרה במופרכות של כל העניין. אני מוחא כפיים. וגם כאן, בגן, אני שותק. יש אידיאולוגיות גדולות שהייתי בטוח שאלחם למענן, ויש פרקטיקות של יומיום שמנהלות איתן משא ומתן מסובך. וכך הן נבנות ומתוחזקות, בעצם, האידיאולוגיות הגדולות האלה: מתוך אלפי השתיקות הקטנות ומחיאות הכפיים ואי-הנכונות לקחת כל סיכון על חשבון מי שיקר לנו. "בלבנו שוכן דיקטטור חסר רחמים, מוכן ומזומן לשקול את ייסוריהם של אלף זרים אם דבר זה יבטיח את אושרם של הבודדים שאנו אוהבים", כתב גרייהם גרין ב"עיקרו של דבר". היער נבלע בין העצים הבודדים שכל אחד מאיתנו רואה לנגד עיניו.

פאתוס שלא היה מבייש את לימור לבנת (אילוסטרציה)

לפני כמה שבועות הגננת הייתה חולה, והסייעת הייתה אחראית על שירת ההמנון. גם על קבלת השבת היא הופקדה, יחד עם סייעת פלסטינית נוספת, וזו הייתה הפקה מושקעת בהרבה מהרגיל, כמו שרק תודעת הנבחנוּת השגרתית מסוגלת לייצר. ויש בזה איזה קסם של שעשוע משותף, של שתיקות הדדיות ודברים שלא מדברים עליהם וקריצות מרומזות שנוח למקם על המישור האישי, והוא קיים הרי ונוכח וחשוב, ורק לפעמים היומיום קורס בפני הנצח המיתולוגי הזה, שמנכיח את עצמו באלף ואחת דרכים זעירות. באחד הימים כל הצוות הקבוע לא היה, והמנהל התנצל והסביר שהייתה סדרה של אירועים לא צפויים ובעייתיים: חתונה, מחלה, ניתוח פתאומי, חג של המוסלמים. ולאט לאט אני שם לב שאפילו השם של הסייעת עבר מטמורפוזה, והילדה אומרת אותו אחרת; כמו ההורים, לא כמוה, לא כמו שהילדה בעצמה הייתה אומרת עד לפני כמה שבועות.

חג של המוסלמים (אילוסטרציה)

ובכל זאת לפעמים היומיום מנצח, והסירוב לראות הכול דרך פריזמה חד-ממדית ממצב את עצמו, אולי גם מתוך שאיפה ללגיטימציה עצמית, כסוג של מחאה. ומי יודע בכלל מה עובר לאנשים בראש, והסיפור שלי הוא לא הסיפור שלהם ואין לי זכות להפקיע אותו, רק לנסות לספר, בזהירות, במכחול שהוא במקביל גם גס מדי וגם עדין מדי. לראות את המשמעויות הגדולות ובכל זאת להתנחם בקטנות, בלי לשלול לא את אלה ולא את אלה. להבין שזה טרגי אבל גם קומי. לסרב להפוך הכול לסינקדוכה, כאילו אפשר בכלל לדבר על גן ילדים או על המנון כאילו הם רק גן ילדים או המנון.

להבין שזה טרגי אבל גם קומי (אילוסטרציה)

בהצגת החג הילדים פוצלו לשתי קבוצות, בנים ובנות. הבנות הדגימו הבנה באנטומיה של בובות, הבנים הלכו כמו דובים. ובאמצע השיר על הדובים, ילדה אחת, הילדה שלי, קמה מהכיסא והצטרפה לריקוד, לא מצליחה לעמוד בפיתוי. שתקתי והבטתי בה בהשתאות, בהערצה. ואז הסייעת קמה, ניגשה אליה, חיבקה אותה והחזירה אותה בעדינות למקומה, לכיסא, בפעולה שהיו בה כל הניסיון וכל ההבנה וכל התסכול האפשריים. ואני ראיתי את זה קורה, והכרת התודה והייאוש התמזגו זה אל תוך זה, והמשכתי לשתוק.