עכשיו, כשאפילו שי פירון כבר התייחס לנושא, נדמה לי שגם אני יכול בלי להיחשד לרגע באקטואליות יתר. בנוגע לפרשה עצמה – אני לא יודע אם כבר יש לה שם רשמי, אבל לצורך העניין נכנה אותה פרשת ורטה-סבח-משגב-פולג, בתקווה שהשם הזה היה עובר את מחסום הקמפיינים של בנטון – כבר נכתב כל כך הרבה, שאני באמת לא מרגיש שיש לי מה להוסיף. מה שכן מעניין אותי, ואני מצהיר מראש שמדובר על עניין בעל חשיבות מינורית, שאין בו כדי להביא לחיסול הדמוקרטיה הישראלית מצד אחד או למגר את הפשיזם מצד שני, הוא השיח שהתעורר סביב הפרשה, וכמה מאפיינים כלליים שלו שאולי יש בהם כדי לעורר כמה שאלות. והפיסקה הזו זרועה בהרבה "נדמה לי", "אולי" ו"שאלות" לא במקרה ולא כתחבולה רטורית, אלא כביטוי לאופן שבו אני מנסה לחשוב על הדברים.

(וגם: אני לא מסכם את השתלשלות הפרשה ולא מפנה למקומות שעושים זאת, כי כל הפניה כזאת בהכרח מדגישה היבט מסוים על חשבון האחרים; אני מניח שרוב מוחלט שלכם כבר מודע לרוב הפרטים הרלוונטיים; אם לא, אני בטוח שבן דרור ימיני ישמח להרחיב.)

אין בו כדי להביא לחיסול הדמוקרטיה (אילוסטרציה)

מעבר לשאלות העקרוניות, החינוכיות והפוליטיות, שהפרשה הזאת הציפה, דומה כי חלק ניכר מהדיון הציבורי (או לפחות, החלקים שלו שאני נחשפתי אליהם) התמקד בסוגיות של גזענות: זו שהופנתה כלפי פלסטינים, מצד אחד, וזו שהופנתה כלפי מזרחים, מצד שני. אני מתמקד לרגע בזו האחרונה. הסוגיה הייתה נוכחת בשיח מהרגע הראשון, אבל מה שכנראה יצר את ההתפוצצות השיחנית היה מאמרו של אורי משגב ב"הארץ", שבו התייחס ל"ייחוס המשפחתי" של אדם ורטה, מצד אחד, ול"אקלים המשפחתי שהצמיח את ספיר סבח" מצד שני. (משגב עצמו חזר בו באופן חלקי מהאמירות האלה במאמר המשך, שבו תקף בחריפות את אלה שהאשימו אותו בגזענות.) אני ממשיך במסע ההתעלמות שלי ועוזב רגע בצד את הטענות עצמן על מנת לעסוק בסוגיה רחבה יותר. נדמה לי שאחת השאלות העומדת בבסיס הוויכוח בין הצדדים במקרה הזה (וזו בעצמה נוגעת בהיבטים שונים) היא זו העוסקת בקשר שבין ניתוח "סוציולוגי" לניתוח "פסיכולוגי": עד כמה ההתבוננות שלנו על אירועים מסוג זה, כשהיא מתבצעת מזווית הסתכלות חברתית רחבה, הלוקחת בחשבון משתנים דמוגרפיים ומעמדיים שונים, מחמיצה את האינדיבידואלים העומדים במרכז האירוע, מגדירה אותם על בסיס קטגוריות ההשתייכות החברתיות שלהם, ולפחות במידה מסוימת מרוקנת מתוכן את החשיבה העצמאית שלהם ומבנה אותה כתולדה כמעט בלתי נמנעת של גורמים שמעבר לשליטתם. ומן הכיוון הנגדי: עד כמה התבוננות אינדיבידואליסטית, השמה במרכז את האדם וכישורי החשיבה העצמאיים שלו, מחמיצה את האופנים השונים שבהם המסלולים, ההזדמנויות והתנאים החברתיים השונים שבתוכם אנו חיים מייצרים, לפחות ברמה הסטטיסטית, סבירות גבוהה יותר לדפוסי התנהגות וחשיבה מסוימים.

מרוקנת מתוכן את החשיבה העצמאית (אילוסטרציה)

לבחירה בזווית ההסתכלות הדומיננטית יש השלכות משמעותיות על האופן שבו אנחנו מנתחים כל מקרה ספציפי. האם הרקע החברתי של אדם ורטה קשור לאידיאולוגיות שהוא מחזיק בהן, ואיך? האם הרקע החברתי של ספיר סבח קשור לאידיאולוגיות שהיא מחזיקה בהן, ואיך? ולא פחות חשוב מכך: האם הרקע החברתי שלנו מבנה גם הוא את האופן שבו אנחנו ממסגרים את הפרשה כולה? השאלה הזאת היא לא רק תיאורטית; כי בקרב רוב הצדדים המעורבים, יש נטייה לראות הדגשה של צד מסוים של העניין לא רק כהדגשה, אלא גם כהעלמה של הצד השני. לפחות ברמה הרטורית, ההדגשה של זווית הסתכלות אחת מייצרת את התחושה שהזווית האחרת מועלמת או מוכחשת. וכך, אם אנו מתייחסים לקיפוח, לאפליה ולדיכוי של מזרחים כבעלי פוטנציאל השפעה על עמדות אידיאולוגיות שונות, הרי שבכך אנו מבטלים, לכאורה, את כוחו של האינדיבידואל שהיה בעצמו קורבן לאותו מעגל של קיפוח, אפליה ודיכוי לחשוב באופן עצמאי ולהגיע למסקנות אחרות. ומן הכיוון הנגדי: אם אנו מדגישים עקרונות ליברליים וניאו-ליברליים של רצון חופשי, חשיבה עצמאית ורציונליות אינהרנטית, הרי שאנו מכחישים, לכאורה, את ההשלכות המעשיות של קיפוח, אפליה ודיכוי (וזה עוד במקרה החיובי, שבו אנו לא מכחישים את עצם קיומם של אלה.) השאלות האלה כמובן רלוונטיות כמעט לכל תופעה חברתית שבה נמצא מתאם סטטיסטי כלשהו בין מאפיינים דמוגרפיים לבין דפוסי חשיבה או התנהגות מסוימים. היא קשורה לאופני חשיבה כלליים ו"גדולים": האם פשיעה היא תוצר של תנאים חברתיים או של אופי אנושי? האם בכך שאנו מדגישים את התנאים החברתיים המולידים פשיעה מרובה יותר אנחנו בעצם מפחיתים מאחריותו של האדם האחראי לפשע? ולהפך, האם בכך שאנו מדגישים את אחריותו של היחיד אנו חוטאים בהתעלמות מההקשר החברתי הרחב?

היה בעצמו קורבן לאותו מעגל של קיפוח (אילוסטרציה)

התשובה הפשוטה היא, כמובן, שצריך לעשות גם וגם: לקחת בחשבון גם הקשרים חברתיים וגם הקשרים אינדיבידואליים. בפועל, זה לא עובד בדרך כלל: הנטייה שלנו היא גם לבכר ראייה מסוימת וגם להדגיש אותה בהסתכלות שלנו. (אם כי, באופן מעניין, גם אלה מבינינו המעדיפים את הראייה הסוציולוגית הרחבה נוטים לעתים קרובות לשפוט את התנהגותם שלהם במונחים שהם בעיקרם אינדיבידואליים; אנשים אחרים תמיד חשופים יותר להשפעות חברתיות משאנו חשופים להן בעצמנו; אני, למשל, פיתחתי כמובן את כל השקפת העולם שלי באופן עצמאי לחלוטין, ואני גם ביקורתי מאוד ובכלל מופת ודוגמה לכול.) וזה לא עובד גם כי, כאמור, עצם הבחירה איזו זווית הסתכלות להדגיש בתוך ניתוח נתון מייצרת אפקט רטורי המתפרש כהכחשה של הזווית הנגדית. אפשר, כמובן, לנסות לייצר הסתכלות משולבת הלוקחת בחשבון אינטראקציות אפשריות בין הקשרים: למשל, לדבר על הבניות חברתיות חלקיות או מוגבלות או מתוּוכות המייצרות – אבל זה בדרך כלל מסובך מדי בניסיון לדון במקרה קונקרטי כלשהו. ואפשר פשוט להשאיר את שתי זוויות ההסתכלות כמסגרות אנליטיות נפרדות שאין ביניהן כל קשר, ואף אחד מהן אינה פוסלת את האחרת.

אני ביקורתי מאוד ובכלל מופת ודוגמה לכול (אילוסטרציה)

אני לא חושב שיש "פתרון" לבעיה הזו, אבל אני גם לא בטוח שהפרדה אנליטית בין המסגרות מספיקה. לכל הפחות, אני חושב שראוי לנסות לגבש רציונל מדוע זווית הסתכלות מסוימת עדיפה בהקשרים נתונים. למשל: שברוב המקרים שאליהם אנחנו נחשפים במרחב הציבורי, אין לנו כמעט שום מידע על ההיבטים האינדיבידואליים; הסינתזה הספציפית שהולידה אדם ספציפי, על דפוסי החשיבה, הרגש והחוויה שלו, מסובכת מספיק בדרך כלל כדי שאפילו הוא עצמו לא יהיה מסוגל לספק יותר מאשר הבזקים של הארה לגביה. היומרה לשפוט את המכלול הזה מבחוץ, בנוגע לאנשים שההיכרות שלנו איתם שואפת לאפס, היא בדרך כלל מופרזת. ולכן, במקרים כאלה, יש לכאורה הצדקה לעבור להכללות הגסות יותר והרגישות פחות שמציעה ההתבוננות הסוציולוגית. אלא שאז אנו נתקלים בבעיה, שבסופו של דבר אנו מתייחסים בפועל למקרה ספציפי, שמעורבים בו אנשים ספציפיים, אבל על מנת לצפות בו מרכיבים משקפיים שעדשותיהם לוטשו עבור סוג התבוננות אחר, רחב. ובעצם מה שנדרש מאיתנו באותם מקרים הוא סוג של הצהרה פרדוקסלית: אני מסתכל על המקרה הספציפי הזה, אבל בעצם לא מדבר עליו בכלל, אלא על משהו רחב יותר שלא קשור בהכרח לנפשות הפועלות במקרה הזה.

לא קשור בהכרח לנפשות הפועלות במקרה הזה (אילוסטרציה)

ובסוגריים, אולי אחת השאלות שעולה כאן היא גם איך אנחנו מתייחסים בכלל למשקפיים הסוציולוגיים האלה. האם אנחנו חושבים על הסוציולוגי כעל לא יותר מאשר "אגרגרציה של המון פסיכולוגיה", או שזו רמת ניתוח מובחנת לחלוטין שהקשר בינה לבין המשקפיים הפסיכולוגיים הוא אחר, או אולי לא ברור. נדמה לי שלאווה אילוז יש כמה תשובות אפשריות לשאלות אלה, לי יש בעיקר שאלות.

אגרגציה של המון פסיכולוגיה (אילוסטרציה)

סוגיה שנייה, למי ששרד עד כאן: אחד המאפיינים הבולטים ביותר של השיח – שוב, זה שאני נחשפתי אליו – הוא הסימון החוזר ונשנה של מה שנתפס כ"חשוב" או כ"נקודה העיקרית" ומה שנתפס כ"שולי". עבור צד אחד, מה שחשוב הוא הפשיזם המשתולל, הפוליטיזציה של מערכת החינוך והמדרון החלקלק שבו צועדת מדינת ישראל; עבור צד אחר, מה שחשוב הוא הגזענות המושרשת של השמאל הישראלי, האטימות, העיוורון וההתנשאות שלו מול מגמות מתמשכות של הדרה וקיפוח, וחוסר היכולת לפעול בשיתוף פעולה בתוך סביבה שמתקיימים בה פערים קונספטואליים כה משמעותיים. גם כאן, כל צד משוכנע לחלוטין שהוא צודק, ויודע לבטא את השכנוע הזה במידה משתנה של חן. הניסוח החינני ביותר היה כנראה זה של רועי צ'יקי ארד על מושג המידה; אלא שגם כאן, לא מפתיע לגלות שה"מידה" הזאת תואמת, לגמרי במקרה, את מידותיו של צ'יקי עצמו, ממש כמו הסנדל של סינדרלה. (וזה כמובן טיעון בעייתי; גם המידה של הדברים שאני כותב תואמת תמיד את מידותיי שלי.) הניסוחים החינניים פחות כבר יודעים להבחין בין מה שהוא אבסולוטית, ללא כל עוררין, ובאופן חד-משמעי לחלוטין העיקר המוחלט, שבו עוסק הכותב עצמו, ובין כל נושא אחר שמתעסק בו מישהו אחר, שקרוב לוודאי עושה זאת אם מפאת בורותו, אם מפאת היותו עסקן צבוע בשליחות אידיאולוגיה מטופשת כלשהי, ואם מפאת דפוסי אישיותו המעצבנים.

עסקן צבוע בשליחות אידיאולוגיה מטופשת כלשהי (אילוסטרציה)

אין לי ספק שכל הכותבים את הדברים הללו מאמינים בהם בכל מאודם, ושהם אכן חשובים להם ובוערים בדמם. מה שנדמה לי שאולי קצת חסר אצל חלקם הוא האמונה שייתכן שאופן הראייה שלהם את המציאות איננו אופן הראייה הבלבדי; כלומר, שייתכן שאני משוכנע לחלוטין שדבר אחד הוא הכי חשוב בעולם, ואילו מישהו אחר משוכנע לחלוטין שדבר אחר הוא הכי חשוב בעולם, או לכל הפחות, שיש כמה דברים אחרים שחשובים גם הם. זה לא אומר שכולם צודקים – ככל הנראה אכן יש דברים חשובים יותר וחשובים פחות, וזכותו של כל אחד מאיתנו לנסות לשכנע בכך שהאופן שבו הוא מדרג את ההיררכיה הוא נכון יותר – אבל הייתי רוצה להאמין שזה גם לא אומר שכל דרך ראייה אחרת היא בהכרח לא כנה. נכון, הסתכלות כזאת היא קצת יותר מסובכת: היא דורשת התמודדות עם דעות, ומידה של חשדנות גם כלפי העצמי, וניסיון לא קל להימנע מרדוקציה של העמדות של הצד האחר למוטיבציות פסיכולוגיסטיות שאנו מאמינים שאנו יודעים לאבחן. אבל נדמה לי שזה גם יותר מתגמל, בסופו של דבר; יותר מכך: הניסיון הזה להיכנס לרגע לתוך נעליו של האחר ולקבל את (גם אם לא להסכים עם) חוויית העולם שלו מהווה בעצמו פרקטיקה פוליטית שיש לה יתרונות מסוימים בספרה הדמוקרטית.

ככל הנראה אכן יש דברים חשובים יותר וחשובים פחות (אילוסטרציה)

אני לא חושב שהגישה הזאת הכרחית. אני בוודאי גם לא חושב שאני מיישם אותה היטב בעצמי, לא תמיד ואפילו לא בדרך כלל. אפשר ולגיטימי להניח שהאופן שבו אני שופט את המציאות הוא הנכון ביותר, ושזכותי לשפוט גם את דעותיו של אדם ואחר וגם את המוטיבציות שלו. לפחות במידה מסוימת, כל אידיאולוגיה פוליטית – ובוודאי שכל כתיבה – מבוססת על ההנחה הזאת. ובכל זאת, ולו כתרגיל אינטלקטואלי, נדמה לי שלא מזיק לפעמים לנסות לחשוב גם הפוך: לשאול את השאלות הקשות דווקא לגבי המוטיבציות שלנו עצמנו (הנה תרגיל לדוגמה: הזדהות עם האחר, קשורה באיזשהו אופן לשנאה עצמית?) ולנסות לראות איך תפיסת עולם אחרת, המרוכזת בדברים אחרים לחלוטין, עשויה עדיין להיות אמיתית לגמרי. ייתכן שהוויכוח שיתפתח לאחר מכן יהיה מעט יותר מעניין; וייתכן כמובן גם שלא.

עשויה עדיין להיות אמיתית לגמרי (אילוסטרציה)

ומחשבה אחרונה, למי שכבר באמת אין לו חיים: על הנטייה שלנו לדרמטיזציה של כל אירוע נקודתי. אני האחרון שיטען שמה שקורה במדינת ישראל בשנים האחרונות הוא לא דרמטי; הוא כן, והוא מדאיג והוא מכעיס ולעתים הוא מבעית. ובכל זאת, יש משהו בטונים שבהם מתנהל כל דיון סביב כל אירוע נקודתי, בנכונות שלנו להכריז על כל מקרה חדש כעל קו השבר המסמל את מות הדמוקרטיה, הציונות, השמאל הישראלי, או ההיסטוריה האנושית כולה, או לחלופין את "כל מה שרע ב(השלימו את החסר)", כדי להפוך אותנו לשותפים במצעד ההיסטריה המתוזמר היטב של מי שמעוניין לשמר אווירה ציבורית כזאת באופן כללי. ושוב, אני כותב את הדברים האלה כמי שבעצמו רואה חלק מהאירועים באופן כזה, ובוודאי שגם כתבתי עליהם כך בעבר וכנראה אכתוב עליהם כך בעתיד.

הוא מדאיג והוא מכעיס ולעתים הוא מבעית (אילוסטרציה)

היופי של יומניו של ויקטור קלמפרר (כן, אסור להשוות וזה) טמון, בין השאר, במשפט ההוא המתייחס לתיעוד הידרדרותה של גרמניה כתיעוד של "אלף עקיצות יתוש". חשוב להפנות את תשומת הלב לעקיצות האלה, אבל כל אחת מהן היא עקיצה אחת של יתוש אחד. כוחן נובע מהמצבור ולא מהדרמה של כל אחת בנפרד. היה קל לנו יותר אילו הייתה לנו פרשת דרייפוס אחת להיאחז בה, ועל בסיסה לבנות מחדש את כל מה שצריך; אבל אין לנו, ואם כל פרשה נקודתית תסומן ככזו – כקו השבר הגדול או כסינקדוכה של המצב הישראלי כולו – אני לא בטוח שהדבר לא יעשה עוול ל-999 עקיצות היתוש האחרות, שלרובן אנו כלל לא מודעים.