זה סוג של ניסיון (נוסף) לחזור לכתוב, נראה עד כמה הוא יצליח. היומרה: לבחור טקסט אחד מדי שבוע (או בערך מדי שבוע), שמצאתי בו עניין כלשהו, ולנסות לפרק אותו קצת. המטרה: שמעבר לטקסט הנתון, הכלים שייעשה בהם שימוש בניתוח יהיו שימושיים גם לטקסטים אחרים, דומים ושונים. אני מקווה גם להתמקד בכל פעם בהיבט מסוים של הטקסט, בלי להתעלם מאחרים.

הטקסט לשבוע זה הוא מ"ידיעות אחרונות" של היום, 17.7.2014. הוא עוסק בהריגתם של ארבעה ילדים ששיחקו כדורגל בחוף הים בעזה בידי צה"ל (הנחת יסוד שלי היא שאין דרך "נייטרלית" לתאר שום דבר, ובמידה מסוימת אני בעצמי בוחר פה במכוון בניסוח זהיר.) ההתמקדות שלי הפעם היא בעיקר בתיאור הפעולות השונות של הצדדים, אבל אני מנסה לגעת גם בהיבטים אחרים. הדגש הוא על האופן שבו המידע מועבר לקוראים: מה הם אמורים להבין מהתיאור בעיתון לגבי מה שהתרחש. מה חשוב ומה לא, מה מוצג כאמין ועובדתי ומה לא. אף שאני מתמקד בטקסט ספציפי, אין הכוונה להפנות חצים דווקא לכותבים ספציפיים או לכלי תקשורת מסוים, ואפילו להפך: התקווה היא שהטקסטים שייבחרו ישקפו בדרך כלל מגמות כלליות יותר, שהטקסט הספציפי מנכיח באופן מסוים. אני משתדל להימנע ככל האפשר משימוש בטרמינולוגיה "אקדמית" מדי – ייתכן שבעתיד אתייחס גם אליה לעתים.

(אין הפעם אילוסטרציות, אולי יהיו בעתיד.)

אני מתחיל בכותרות: הכותרת הראשית, בשחור ובאדום, קובעת "טעות קטלנית": מכאן אנו למדים שמדובר ב"טעות"; אפשר, כמובן, לחשוב על מילים אחרות שאפשר היה למסגר איתן את האירוע: הרג, שגיאה, רשלנות, רצח, טבח, נקמה, תגובה, עוד רבות אחרות. אני לא מתיימר לקבוע איזו מילה מדויקת יותר, אלא רק להצביע על הבחירה של העיתון במילה מסוימת – בחירה שמקורה בהנחות יסוד מובנות מאליהן ומהעדפה של גרסת צד מסוים, ולא ממידע בדוק כלשהו, שכן כפי שנראה מיד נסיבות המקרה עדיין בבדיקה.

כותרת הגג של הידיעה מכריזה: "צה"ל בודק מה גרם להרג ארבעת הילדים בעזה". זהו המקום הראשון בידיעה שבה אנחנו מתוודעים למה שקרה: "הרג". מה שמעניין כאן הוא ההתייחסות לסוגי הפעולות השונים. יש פה פעולה אקטיבית אחת: "צה"ל בודק" – פעולה קוגניטיבית, אחראית, רציונלית, שאותה מבצע צה"ל. לעומתה, פעולת ההרג עצמה הופכת לשם עצם ולא לפועל: "הֶרֶג". מבחינה דקדוקית, כאשר הופכים פעולה לשם עצם, אפשר לעמעם ביתר קלות את הפרטים לגבי מה שקרה שם – בראש ובראשונה, את מי שאחראי לפעולה. שימוש בפועל, הָרַג למשל, היה מחייב לאזכר גם את מבצע הפעולה. כאן אין אזכור כזה. מכותרת הגג אנו למדים שבעצם לא ידוע מה גרם ל"הֶרֶג ארבעת הילדים בעזה". צה"ל רק בודק זאת. ייתכן שזה לא צה"ל. אולי הם טבעו בים.

בכותרת המשנה של הכתבה נקבע:

"זה התרחיש שישראל ניסתה להימנע ממנו בכל מחיר: ארבעה ילדים פלסטינים ששיחקו כדורגל על החוף נהרגו מירי פגזים. תמונות התקרית הקשות הצליחו לזעזע את העולם".

שוב, שימו לב לאופן שבו מה שקרה מתואר: תחילה מדובר ב"תרחיש" – שם עצם סטרילי, נקי, שאינו עוסק כלל במוות. בהמשך יש לנו "תקרית". "תרחיש" ו"תקרית" – אלה המילים שבהן בוחר "ידיעות" לתאר את האירוע. ומהו אותו "תרחיש"? "ארבעה יחדים פלסטינים ששיחקו כדורגל על החוף נהרגו מירי פגזים". שוב, אין כאן פועל אקטיבי: הילדים "נהרגו". מה הרג אותם? "ירי פגזים". מי ירה? לא ידוע, אבל צה"ל בודק.

עד כה, אפוא, יש לנו ארבע מילים שמתארות את האירוע: "הֶרֶג", "טעות", "תרחיש" ו"תקרית". באף אחת מהן אין גורם פעיל שאחראי לאירוע. מתי יש לנו גורם שאחראי למשהו? ובכן, פעמיים: כאשר צה"ל "בודק", וכאשר ישראל "ניסתה להימנע". יש דברים שישראל וצה"ל אחראים להם, ויש מקרים שבהם האחריות הזאת מוצנעת ומודחקת. במקביל יש לנו ילדים פלסטיניים ש"שיחקו" ו"נהרגו". ועוד פועל אחד יש לנו כאן: התמונות הקשות של "התקרית" שהצליחו "לזעזע" את העולם. שימו לב: לא האירוע עצמו מזעזע את העולם, לא "התקרית" או "התרחיש" – אלא רק הייצוג שלו, "תמונות התקרית הקשות".

נעבור לגוף הכתבה עצמה. זה הפתיח שלה:

המאמצים של צה"ל לבצע פעולות כירורגיות על מנת להימנע מפגיעה בחפים מפשע מצליחים לרוב, אך אתמול, בחוף ימה של עזה, נהרגו ארבעה ילדים בני 11-9, כולם בני משפחה אחת.

על פי המקובל, בפתיח נמסר המידע החשוב ביותר בידיעה. גם לסדר הדברים יש חשיבות. במקרה הזה, המידע החשוב ביותר אינו מותם של ארבעה ילדים, אלא "המאמצים של צה"ל לבצע פעולות כירורגיות על מנת להימנע מפגיעה בחפים מפשע", מאמצים ש"מצליחים לרוב". זאת קביעה אידיאולוגית שאי-אפשר לכמת אותה בפועל. כיצד נקבע שהמאמצים "מצליחים לרוב"? כמה הרוגים חפים מפשע נחשבים ל"הצלחה לרוב" וכמה ל"כישלון"? אין לכך תשובה ברורה. מה שלבטח אין כאן הוא התייחסות למספר ההרוגים הפלסטינים החפים מפשע מאז תחילת הלחימה. (הערת אגב שנדמה לי ששכחנו ממנה: גם אנשים שאינם "חפים מפשע" לא אמורים להרוג סתם כך, אלא אם כן הדבר מבוצע במסגרת מניעה של פעולה מלחמתית.) אבל כאן הקביעה הזאת מתפקדת כקדם-הנחה. גם קיומם של ה"מאמצים" של צה"ל מונח כעובדה. וגם כאן, כמובן, אין כל אחריות לביצוע הפעולה עצמה. צה"ל מבצע מאמצים אקטיביים להימנע מפגיעה בחפים מפשע, אבל אתמול "נהרגו ארבעה ילדים". מי אחראי לכך? זה בבדיקה.

נמשיך לפיסקה הבאה:

על פי מקורות פלסטינים, כוח של חיל הים תקף מבנה רעוע שנמצא על קו החוף, במרחק של עשרות מטרים מהילדים. לאחר מכן, לטענת הפלסטינים, נורה פגז גם לעבר הילדים וגרם למותם. זה קרה 200 מטרים מהמלון שבו שוהים צוותי התקשורת הזרים. הם חשו למקום, צילמו את התקרית והתמונות הקשות שודרו בכל העולם.

כאן אנו מקבלים סוף סוף מידע ראשוני לגבי מה שקרה. אלא שהמידע הזה מסויג, לא פעם אחת אלא פעמיים, באמצעות הייחוס ל"מקורות פלסטיניים" והביטוי "לטענת הפלסטינים". רמת העובדתיות של המידע הנמסר כאן נמוכה לפיכך יותר ממידע שאינו מסויג כך. (שימו לב, למשל, שאין כל ייחוס למידע שנמסר עד כה. לא נקבע, למשל, ש"צה"ל טוען שהוא מנסה להימנע מפגיעה בחפים מפשע".)

כאן יש לנו גם פעולה מלחמתית ראשונה של צה"ל – "תקף מבנה רעוע", אך הפעולה שהובילה למוות שוב מנוסחת בסביל: "נורה פגז גם לעבר הילדים". זאת ועוד, הפגז הזה "גרם למותם": לא החיילים שירו אותו, לא צה"ל, והוא גם לא "הרג" אותם; הוא "גרם למותם". לכך נוספת גם ההערה על מיקומם של צוותי התקשורת הזרים, המוצגים כאן כאופורטוניסטים ציניים: במקרה קרה משהו ליד המלון שלהם, אז הם "חשו למקום" ו"צילמו את התקרית". שוב, התקרית הזאת.

לשתי הפיסקאות הבאות:

"הם שיחקו כדורגל על החוף", סיפר אחד מעדי הראייה. "כשהפצצה פגעה ביבשה הם רצו, אבל אז הגיעה עוד אחת ופגעה בכולם".

מהתחקיר הראשוני של צה"ל עולה שלא בוצע ירי מהים אלא תקיפה מהאוויר בעקבות טעות בזיהוי. הצבא מינה כבר עם תחילת הלחימה צוות תחקירים מיוחד בראשות אלוף נועם תיבון לצורך בדיקת מקרים כאלה.

כאן יש לנו עד ראייה, פלסטיני ככל הנראה ועלום שם. לאחר מכן יש תיאור של פעולות צה"ל. שימו לב שוב למבנה הפעלים: "לא בוצע ירי מהים אלא תקיפה מהאוויר בעקבות טעות בזיהוי". הפעולות המלחמתיות מועברות כאן בלשון סביל או כשמות עצם. לעומת זאת, "הצבא מינה כבר עם תחילת הלחימה צוות תחקירים מיוחד... לצורך בדיקת מקרים כאלה". כאן הפעולה אקטיבית, "מינה". ושוב, מה שנבדק הוא "מקרים כאלה". אפשר אולי גם לתהות עד כמה המאמצים למניעת פגיעה בחפים מפשע מתיישבים עם המינוי מראש של צוות תחקירים מיוחד שיבדוק מקרים של פגיעה בחפים מפשע. נשמע שמישהו ציפה ל"תרחיש" הזה. אבל נעזוב את זה בינתיים.

לפיסקה הבאה:

מדובר צה"ל נמסר: "תחקיר האירוע מתקיים בשעה זו, ועל פי פרטיו הראשונים עולה כי באזור שהותקף יעד שבו שהו פעילי טרור וממנו התבצעה פעילות טרור. אם אכן נפגעו אזרחים בלתי מעורבים, הרי שמדובר באירוע טרגי".

הניסוח כאן קר, מקצועי, אובייקטיבי למראה. דובר צה"ל כמובן אינו "טוען" דברים, והוא גם אינו "מקור בצה"ל": הוא "מוסר" מידע, המדגיש שוב את אחריותו של צה"ל, שכבר מבצע תחקיר, ומן התחקיר הזה "עולים" דברים – כלומר, זה לא שאנשים בשר ודם עם תפיסות עולם מפרשים את מה שקורה, אלא יש מציאות אובייקטיבית והיא פשוט צפה ועולה מתוך התחקיר. מעניין לעמוד כאן גם על המשפט "אם אכן נפגעו אזרחים בלתי מעורבים", המטיל ספק בעצם מותם של הילדים, או לחלופין בהיותם אזרחים בלתי מעורבים. וגם כאן, אם אכן קרה הדבר, הרי שמדובר ב"אירוע טרגי".

נמשיך:

גורמים בצבא ציינו כי "חשוב לזכור שהשימוש הציני שעושה חמאס באזרחי הרצועה, המוחזקים על ידו כבני ערובה, מביא לא פעם לביטול תקיפות יעדי טרור. כפי שהוכח מספר רב של פעמים בימים האחרונים, לצה"ל אין כל כוונה לפגוע באזרחים שנקלעו למציאות הלחימה בחסות ארגון חמאס".

המידע מצה"ל מועבר תוך שימוש בפועל "ציינו", הנהנה מרמת עובדתיות גבוהה. המידע המגיע מ"גורמים בצבא" מועבר ללא כל סינון או ביקורת, בלי התייחסות לעמדות אחרות, ומוצג כעובדתי ונייטרלי. שוב, אין כאן כל ניסיון לבחון את הדברים לאור המציאות בשטח. האם אכן היו מקרים של ביטול תקיפות? כיצד הוכחה אי-הכוונה של צה"ל לפגוע באזרחים בימים האחרונים? איני טוען שהדברים אינם נכונים, אלא שעבור כלי התקשורת נדרש מעט מאוד מידע כדי לקבל את הטענה כפשוטה ולהציגה כעובדתית. (והרי המציאות בשטח הייתה עשויה להוביל די בקלות למסקנה שלצה"ל דווקא יש כוונה לפגוע באזרחים – הנה, הם נפגעים – או למסקנה שלצה"ל אין כוונה כזאת אבל גם לא נורא אכפת לו אם זה קורה.)

ועתה:

מאז ראשית המלחמה חיפש החמאס אירוע שיטה לטובתו את דעת הקהל. הדיווחים מהשטח היו קשים. הכתבים סיפרו כיצד שיחקו כדורגל עם אותם ילדים – קצת לפני שנהרגו.

המידע הזה, שימו לב, אינו מיוחס לאיש. הוא מוצג כעובדה מוגמרת: "חיפש החמאס אירוע שיטה לטובתו את דעת הקהל". האם זה נכון? ייתכן. האם זה נכון, למשל, גם בנוגע למאמצי ההסברה של ישראל? ייתכן.

גם כאן, כמו במקרים קודמים, מודגש כי מה שקשה הוא לא האירוע עצמו אלא "הדיווחים" עליו; אם יש מי שמפרש את המציאות שלא כפי שישראל רוצה שיפרש אותה, הרי שזה רק משום שהוא ניזון מתמונות קשות ומדיווחים קשים של כתבים אינטרסנטיים.

כמעט הגענו לסוף:

גורמים מדיניים אומרים כי התמונות ניפצו לרסיסים את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. "כל הטיעונים המדיניים על התוקפנות של חמאס נמחקים מיד מתודעת הצופים. אירוע שכזה מוחק את הדיון הפוליטי ומטביע חותם אמוציונלי עמוק", אמר גורם ישראלי. "מרגע שהרג ילדים תועד בשידור חי על ידי כתבים זרים – כתב סוכנות הידיעות הצרפתית, כתב ה'גרדיאן' הבריטי וכתב ה'טלגרף' הבריטי – העולם יאמין לפלסטינים.

הגורמים הישראליים "אומרים" דברים. המוקד עובר כאן שוב ממה שקרה לייצוג של מה שקרה: ממוות של ילדים למלחמת תעמולה בינלאומית. העולם אינו מזדעזע ממה שקורה אלא מהתיעוד המגמתי של מה שקורה. ייתכן, אגב, שזה נכון, אבל לצורך הניתוח כאן זה לא משנה כלל. מה שחשוב הוא שכלי התקשורת מסביר לנו כאן שזה באמת מה שחשוב: לאורך כל הידיעה, הרג הילדים עצמם מוצנע ומודחק. מה שמחליף אותו הוא דברור של צה"ל וישראל ועיסוק בסוגיות של הסברה בינלאומית.

נקודה מעניינת נוספת היא ההבחנה שמתבצעת כאן בין אנשים רציונליים המבינים את המציאות לאשורה, לבין אלה שפועלים באופן אמוציונלי ולכן אינם מבינים באמת את המצב. אנחנו, כמובן, בצד הרציונלי.

ולפיסקה האחרונה:

שר האוצר יאיר לפיד, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני, הגיב בראיון לערוץ 2: "אני חושב שבניגוד לפעמים קודמות, העולם מבין שמי שאשם במוות קורע הלב זה החמאס, שהיה מעוניין בזה כל הזמן ולכן משתמש בילדים כמגן אנושי. יורים גם על הילדים שלנו. גם הילדים שלי ושלך נכנסים לממ"ד".

הדברים האלה מהווים כמובן המשך ישיר למה שכבר נאמר. שוב מסיט העיתון את תשומת הלב ממה שקרה לדברור הממשלתי-צבאי שלו, תוך קבלה שלו ללא סימני שאלה. גם לפיד, אגב, עושה שימוש באותה רטוריקה כמו העיתון: הוא "חושב" באופן רציונלי ומפוכח, ואילו חמאס "מעוניין" במות הילדים ו"משתמש [בהם] כמגן אנושי" (שימו לב שאפילו ככל שהדבר נוגע למידע שנמסר, אין שום אינדיקציה לכך שזה מה שקרה בחוף הים בעזה).

ולסיום: בכל טקסט, כדאי להרהר גם במה שאין בו. בטקסט הזה ישנם כמה חסרים משמעותיים. לילדים שנהרגו אין שמות, אין מקום מגורים, אין כל מידע עליהם פרט לעובדה ששיחקו כדורגל ושהם בני משפחה אחת. המשפחה הזאת לא קיימת בכתבה, פרט (אולי) לתמונה של ילדות בוכות המופיעה במרכזה. בכלל, אין כמעט ייצוג לצד הפלסטיני בכתבה, לא במוצהר ולא במובלע – פרט לתיאור הקצר והמסויג של האירוע עצמו. הפרשנות, ההכנסה של האירועים להקשר רחב יותר – כולה נתונה בידי הממסד הביטחוני והפוליטי הישראלי.

גם שער העיתון מסביר לנו מה חשוב יותר ומה חשוב פחות: לצד תמונה קטנה של הלוויות הילדים ש"נהרגו מאש צה"ל" (לצד ההסבר: "טעות טראגית בזיהוי, חמאס עושה שימוש ציני באזרחים", מופיעה תמונה גדולה פי שלושה של ילדי גן בהוד השרון מתכופפים בזמן אזעקה. אלה ילדים ואלה ילדים, והנה השגנו את האיזון הקדוש.