ימנאקה סאדאו, במאי קולנוע יפני, נפטר ב-17 בספטמבר 1938 בבית חולים שדה מאולתר במנצ'וקואו, היא מנצ'וריה הכבושה, בעת שירותו בצבא יפן. הוא היה בן 29. בין השנים 1932 ל-1937 ביים ימנאקה 22 סרטים. הפגזות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, כמו גם טכניקות האחסון האומללות של חברות ההפקה היפניות בחלק הראשון של המאה העשרים, הובילו לאובדנם המוחלט של 19 מהסרטים הללו. רק שלושה שרדו, מצבת זיכרון אחרונה לגאון שנשכח כמעט לחלוטין.

     סרטו האחרון של ימנאקה, "אנושיות ובלוני נייר" (האם זהו השם היפה ביותר שניתן אי פעם לסרט?), הוא יצירת מופת קורעת לב העוסקת ביפן הפאודלית מזווית נדירה ואמיצה, לבטח בהתחשב בעובדה שהסרט נעשה בשיא פריחתה של הלאומנית הפנאטית בשנות השלושים. ימנאקה מאיר בו את חייהם של המעמדות הנמוכים ביפן של עידן טוקוגאווה, מציב מראה אל מול מלחמת ההישרדות היומיומית של סמוראים לשעבר ורוכלים, תופרות וסַפָּרים, המתגוררים כולם יחדיו ברובע עני של טוקיו ונאבקים מאבק חסר סיכוי על שאריות כבודם העצמי. ימנאקה לא זכה לראות כיצד סרטו האחרון התקבל; ביום הקרנת הבכורה שלו,
ב-25 באוגוסט 1937, גויס למערכה האכזרית בסין. שנה לאחר מכן כבר היה מת.

     ימנאקה ידע היטב מה מקומו בעולם. הוא הבין כי אלה ששלחו אותו לקרב קבעו בזאת את מותו. על פי עדויות, הוא היה אדם שקט, ביישן, מקמץ במילים. לוחמנותו באה לידי ביטוי רק באמנותו, לא בשירותו הצבאי. אפילו מותו לא היה הרואי: הוא בא בעקבות דלקת מעיים חריפה, כאילו היה זה גופו של ימנאקה שהכריז מלחמה על הרעל המיליטריסטי שבו ניסו להאכילו. כבר ב-18אפריל 1938, חמישה חודשים לפני מותו, הבין ימנאקה שמסין לא יחזור. צוואתו לא הותירה ספק באשר לסדרי העדיפויות שלו. "אין לי מה לומר כרב-טוראי בחיל הרגלים היפני. עשיתי כמיטב יכולתי ככזה", כתב. "מילה כחבר איגוד במאי הקולנוע ביפן: אם 'אנושיות ובלוני נייר' יהיה סרטו האחרון של ימנאקה סאדאו, יגרום לי הדבר עצב קל. אין זה צער של מפסידים. (...) לסיום, אני אומר לבכירים ממני ולחבריי: אנא עשו סרטים טובים".