[בטקסט הבא יש (בלית ברירה) ספוילרים רבים הנוגעים לסרט שבו הוא עוסק, "עם הראש בקיר", של הבמאי פתיח אקין. למעשה, הטקסט חושף, פחות או יותר, את כל עלילת הסרט. הקריאה, לפיכך, על אחריותם של שלושת הקוראים בלבד. מאחר שמדובר בסרט נדיר ביופיו, אני ממליץ מאוד למי ששוקל לראות אותו לוותר על הקריאה, לפחות בשלב זה.]

ראיתי את "עם הראש בקיר" של פתיח אקין לפני ימים אחדים, בפעם השנייה. מיד לאחר הצפייה, צפיתי בו שוב, הפעם עם רצועת הבמאי (והעורך, הנוגע פחות לעניין שבו אני עוסק). הסרט מספר את סיפורם של צ'היט (בירול אוּנֶל) וסיבֶּל (סיבל קקילי), שני גרמנים ממוצא טורקי הנפגשים במוסד לאחר ניסיונות התאבדות מקבילים. סיבל מבקשת מצ'היט להתחתן עימה באופן סמי-פיקטיבי, על מנת שמשפחתה המסורתית והחונקת תעזוב אותה במנוחה. צ'היט – בעיקר, כפי הנראה, משום שהוא מחפש משמעות כלשהי לחייו, ומוצא אותה בהיענות לבקשה של אחרת – מסכים. השניים נישאים ועוברים לגור ביחד. היחסים ביניהם טובים והם מרבים לבלות יחדיו, אך אין ביניהם כל קשר רומנטי. סיבל ממשיכה לצאת ולבלות עם גברים אחרים, וצ'היט ממשיך בחייו הרגילים, המורכבים בעיקר משתייה ומצריכת סמים. ואז, כמעט בטעות, הם מתאהבים זה בזה, כל אחד בנפרד.

     לפני שהשניים מספיקים לממש את אהבתם, צ'היט הורג בשוגג ובהתקף זעם את אחד ממחזריה של אשתו, שהקניט אותו על אורח חייה המופקר, לשיטתו. צ'היט נידון למאסר, וסיבל – המנודה סופית על ידי משפחתה בעקבות חשיפת סגנון חייה – עוזבת את גרמניה וחוזרת לאיסטנבול, שם היא מתגוררת זמן מה עם בת דודתה. כאשר צ'היט משתחרר מהכלא ומגיע גם הוא לאיסטנבול לחפש את סיבל, היא כבר נשואה ואם לילדה. בת דודתה מסרבת לתת לו פרטים כלשהם שיאפשרו לו למצוא אותה, בטענה שאין כל תועלת בחזרתו לחייה.

     צ'היט מנסה לשכנע אותה כי תאפשר לו לפגוש את סיבל. הוא מתחיל לדבר, בטורקית הרצוצה שבה דיבר במשך כל השיחה ביניהם, אך באמצע המונולוג מפסיק ועובר לאנגלית, רצוצה כמעט באותה מידה. רגע המעבר מדהים כל כך (והאנגלית רצוצה כל כך), שלמשך שניות ארוכות כלל לא ברור מה קרה שם בדיוק. לצופה נדמה כי צ'היט ממשיך לדבר טורקית ומישהו שכח להוסיף את כתוביות התרגום. רק לאחר שניים או שלושה משפטים נעשה ברור כי צ'היט מנסה לדבר אנגלית.

     הרגע הזה מהווה את נקודת המפתח בעיסוק המורכב של הסרט בשאלת הזהות ובקשר שבין זהות לבין שפה. צ'היט דובר גרמנית מצוינת, אך גרמניה אינה ביתו עוד. הוא מגיע לטורקיה על מנת לחזור לעיר הולדתו, מרסין, אך הטורקית שבפיו גרועה, וגם טורקיה אינה יכולה להיות ביתו במובן המלא של המילה. ברגע המכריע ביותר של חייו, הרגע שבו הוא מנסה להחזיר לתוכם את זו שבזכותה התעוררה בו שוב הכמיהה לחיים, צ'היט מגלה כי אין לו שפה שבאמצעותה יוכל לבטא את עצמו. בלית ברירה הוא עובר לאנגלית – השפה שאיננה שפתו ואיננה גם שפתה של זו שעימה הוא מדבר; זו ברירת המחדל האוניברסלית של כל חסרי הזהות באשר הם, כל אלה שהגלות הפכה לחלק אינטגרלי מזהותם ואשר אין להם תשובה חד-משמעית לשאלה הפשוטה מכל, לכאורה, "איפה הבית שלי?"

     ומה שמדהים מכל הוא שברצועת הבמאי, פתיח אקין מתעלם כמעט לגמרי מעוצמתו של הרגע הזה. בניסיון להסביר מדוע צ'היט עובר לאנגלית, הוא מתפתל ומספר סיפור מופרך על כך שהשחקן בירול אונל עבר בעצמו לאנגלית מאחר שהטורקית שבפיו (כמו זו של הדמות שאותה הוא מגלם) גרועה, ובאנגלית הרגיש נוח יותר. אקין אפילו מזלזל באופן מוצהר בפרשנויות מורכבות יותר שהסבירו את הרגע הזה וטוען כי מדובר בהחלטה כמעט שרירותית שנבעה ממוגבלותו של השחקן. לזכותו ייאמר, שבאופן אינטואיטיבי הוא חש שיש ברגע הזה יותר משמעות משהוא מוכן להכיר בה בגלוי. הוא אומר כי במקור תכנן לדבב מחדש את הסצינה בטורקית, אך בסופו של דבר ויתר, כי "ככה זה היה קורה במציאות". וכך, מתוך אינטואיציה של במאי ואינטואיציה חשובה לא פחות של שחקן, נוצר הרגע המשמעותי ביותר בסרט. ואני רוצה להציע כי לא חוסר מודעות עומד מאחורי ההכחשות של הבמאי כי מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אלא הדחקה. כי סיפורו של צ'היט הוא גם סיפורם של פתיח אקין ובירול אונל. גם להם אין, במובן המקובל של המילה, בית או שפה מובנים מאליהם. וההכרה המודעת במשמעותה המלאה של הבחירה הלשונית של צ'היט כרוכה בהכרח גם בהכרה הזאת, הכרה שנראה שבשלב זה אין אקין מוכן להשלים עימה באופן מלא.

     ושתי שאלות מתפצלות מתוך הנקודה הזאת. הראשונה, עד כמה (ומדוע) אנו נוטים לקבל את הסבריהם של אנשים לגבי חייהם. כי תגובתי הראשונה לעצמי (אכן, אני מנהל שיחות עם עצמי...) כאשר בחנתי ביני לביני את חוסר האמון שלי בהסבר של אקין, הייתה כיצד אני מרשה לעצמי לקבוע כי ההסבר שלי להתנהגותו טוב מההסבר שלו עצמו. ובלי להיכנס לשאלה איזה הסבר באמת "נכון" יותר, ואם יש בכלל הסבר כזה, נראה לי כי מה שאדם יכול להעניק במסגרת פרשנותו לחייו (ברצועת במאי או בכל פורמט אחר) הוא נרטיב אחד מבין רבים, ובנרטיב הזה יש – מלבד אמת, שלבטח גם היא נמצאת שם – גם לגיטימציה עצמית, ניהול רושם חיצוני, ובמקרה הזה גם התכתבות עם השיח הקולנועי בכללותו, ואלה "מפריעים" מצד אחד להגיע ל"אמת", אך גם הופכים את ה"אמת" שאליה מגיעים (או לא) למורכבת, מלאה ומרגשת הרבה יותר.

     והשאלה השנייה היא מדוע לקח לי ימים שלמים לכתוב את הקטע הזה. מדוע השפה שבדרך כלל זורמת נעלמה ונאלמה כשרציתי לכתוב, ומדוע אפילו הטקסט שנוצר לבסוף כל כך לא זורם. שפה היא במובן מסוים בית, וברגע הזה, במקום הזה, הבית הזה הופך להיות קשה הרבה יותר להגדרה וליישום מאשר ברגעים ובמקומות אחרים. ולוואי שגם זה היה אומר שנוצר פה משהו מורכב, מלא ומרגש יותר, אבל אני בספק גדול אם אכן כך הדבר.