רוּבּ גולדברג היה קריקטוריסט אמריקני שתהילתו יצאה לו על ציורי "מכונות רוּבּ גולדברג" שלו – מכונות שהעיקרון שעמד מאחוריהן הוא שהן ביצעו פעולות פשוטות מאוד בדרכים פתלתלות ומסובכות ככל האפשר. דוגמה אופיינית היא "מחדד העפרונות המפושט" (ר' תמונה מצורפת), מכונה שמטרתה לחדד עפרונות, ומנגנון הפעלתה הוא כדלקמן: המתפעל פותח חלון (A בציור) ומשיט את העפיפון (B). חוט העפיפון (C) מרים את דלת הכלוב (D) ומאפשר לעשים הלכודים בפנים (E) להתעופף החוצה ולאכול את חולצת הפלנל (F). מאחר שמשקלה של החולצה קטן, המאזניים נוטים לכיוון ימין והנעל התלויה בצד זה (G) מפעילה את המתג (H) המדליק את המגהץ (I). המגהץ שורף את המכנסיים (J), ונוצר בהם חור שממנו עולה עשן (K). העשן חודר דרך חור בעץ (L) ומבריח משם את האופוסום (M), הקופץ לתוך הסלסלה (N). כתוצאה מכך נמשך החבל (O) המרים את הכלוב (P), ובכך מתאפשר לנַקָּר (Q) ללעוס את העץ מסביב לעיפרון (R) ועל ידי כך לחדד אותו. הסכין (S) נועד למקרי חירום שבהם האופוסום או הנַקָּר חולים ואינם מסוגלים לבצע את תפקידם.

וריאציות שונות על מכונות רוּבּ גולדברג רווחות מאוד בתרבות הפופולרית העכשווית, אולי משום שהן משמשות כמטאפורה שימושית לאופן שבו חיינו מתנהלים בעידן הנוכחי שבו המחשבה על להרים טלפון לנותן שירות כלשהו ולקבל קול אנושי מהצד השני נדמית כלקוחה מספר מדע בדיוני. המכונות שממציא וואלאס בסרטי "וואלאס וגרומיט" השונים מתכתבות כולן עם הקריקטוריסט האמריקני, ודוגמאות אחרות למכונות כאלה ניתן למצוא למכביר בסרטיהם של ז'אן פייר ז'נה ומרק קארו ("דליקטסן", "עיר הילדים האבודים").

     לפני זמן מה הייתי צריך לשלוח צ'ק לחברת הכבלים. בהיסח הדעת מילאתי את הפרטים הדרושים אך שכחתי להדביק בול על המעטפה, ונזכרתי בכך רק לאחר שכבר שלחתי אותה בדואר. לתומי הייתי סבור כי אקבל אותה בחזרה בדואר עם בקשה להדביק בול, אך בסתר לבי קיוויתי שאולי מישהו לא ישים לב לכך שחסר בול ופשוט יעביר את המכתב הלאה. ממילא האמון שלי ברשויות הדואר השונות נמוך מאוד. קודם כל, מה זה מיקוד ומי צריך אותו בכלל? וחוץ מזה, במשך שנים חשדתי שההפרדה בין תיבות אדומות (לדואר מחוץ לעיר) וצהובות (לדואר בתוך העיר) היא מלאכותית לחלוטין, ושהדוורים מערבבים את כל המכתבים ביחד. בשנה ג' באוניברסיטה שכרתי דירה עם מישהו שחילטר באותו זמן כדוור וגילה לי שהחשדות היו מוצדקים לגמרי (הוא השביע אותי לא לספר את זה לאף אחד, אז רמי, סליחה). (בהערת אגב, אני אציין שאותם חשדות בדיוק היו לי גם כלפי "ניידות המשטרה המוסוות" וההליקופטרים המשטרתיים שכיכבו באותו זמן בתשדירי השירות של ערוץ 1 (בין "נקודת חן" ל"מוקד" עם אליעזר שוסטק), ונועדו להפחיד נהגים תמימים. כבר בכיתה ג' היה נראה לי שלמשטרה יש דברים יותר חשובים לעשות מאשר להשקיע את התקציב שלה בשטויות האלה; בדיעבד אני חושב שטעיתי. אמנם יש לה דברים יותר חשובים לעשות, אבל זה לא אומר שהיא גם עושה אותם.)

***

ובחזרה למכתב שלי. אחרי שבועות ארוכים של ציפייה דרוכה ולילות ללא שינה, מנסה להגג בקורותיה של אותה מעטפה אומללה שלא נמצא לה שוגר דדי, ובלי שהצלחתי להחליט אם לשלוח בינתיים עוד צ'ק (ולהסתכן בכך שיפקידו את שניהם, ולך תבקש אחר כך את הכסף חזרה) או לשלם את הקנס אחר כך, הגיע אלי מכתב רשמי מרשות הדואר המקומית. תום יקר, נכתב שם. לפני זמן מה שלחת מכתב בלי בול. דינך מוות, אבל ריחמנו עליך. המכתב הועבר ליחידה מיוחדת של הדואר שתפקידה לפתוח מכתבים ללא בול. לאחר שנסרקה על מנת לבדוק אם אין בה חומר חשוד כלשהו, ולאחר שהתקבל אישור מטעם מפקד היחידה, נפתחה המעטפה על מנת לבדוק מה לעזאזל לעשות איתה. ברגע שגילינו שיש בפנים צ'ק, הבנו שהסיפור מסובך. ליחידה הזאת אסור לטפל בצ'קים. לכן המעטפה והצ'ק שבתוכה הועברו ליחידת הדואר המיוחדת לענייני מכתבים ללא בול שבתוכם נמצא צ'ק. לאחר קבלת אישור ממפקד יחידה זו, צילמנו את הצ'ק. צילום הצ'ק מצורף למכתב זה, אם תרצה להביט בו שוב, משום מה, או אם התגעגעת. אחרי שצילמנו את הצ'ק, העברנו את המעטפה ואת צילום הצ'ק ליחידה לאיתור אנשים ששלחו מכתבים בלי בול שבתוכם נמצא צ'ק. הכתובת שלך אמנם הופיעה על הצ'ק עצמו, וגם על המעטפה, אבל זה לא אומר כלום. הרבה אנשים מחזיקים כתובות פיקטיביות, למשל כדי לרשום את הילדים שלהם לגן או לסחור בסמים קשים. את הצ'ק עצמו שלחנו ליחידה לגריסת צ'קים שנמצאו במעטפה שנשלחה ללא בול. הצ'ק שלך נגרס בפקודתו של ראש אגף ג'2(1) ביחידה זו. אם אתה מעוניין לקבל מידע נוסף על תהליך גריסת הצ'ק ועל אמצעי הזהירות שאנו נוקטים על מנת שאיש לא יוכל לעשות בו שימוש במצבו הגרוס, אנא פנה לאגף פניות הציבור של היחידה לגריסת צ'קים שנמצאו במעטפה שנשלחה ללא בול, ומשם יפנו אותך לאגף הרלוונטי.

     ביחידה לאיתור אנשים ששלחו מכתבים בלי בול שבתוכם נמצא צ'ק, העברנו את צילום הצ'ק שלך לאגף לאיתור כתובות בנקים של אנשים שהצ'ק שלהם נמצא במעטפה שנשלחה ללא בול. לאחר שאיתרנו את כתובת הבנק שלך, פנינו למפקד היחידה על מנת שיאשר פנייה לבנק. המפקד אישר. שלחנו מכתב לבנק בבקשה שיספקו לנו את כתובתך, על מנת שנוכל לשלוח לך את צילום הצ'ק שלך ומכתב המסביר את השתלשלות העניינים. אחרי שלושה חודשים קיבלנו תשובה. הם התנצלו על הזמן שזה לקח והסבירו שהיה צורך להפנות את הבקשה שלנו ליחידה לאישור בקשת מסירת כתובת של לקוח ששלח מכתב ללא בול שבתוכו נמצא צ'ק. ברגע שקיבלנו את הכתובת, שלמרבה ההפתעה תאמה בדיוק את הכתובת שהופיעה על המעטפה וגם על צילום הצ'ק עצמו (ומן הסתם גם על הצ'ק המקורי, שכזכור נגרס על ידינו; ר' לעיל), העברנו את הטיפול בעניינך ליחידה לניסוח מכתבי תשובה לאנשים ששלחו מעטפה ללא בול שבתוכה נמצא צ'ק. היחידה הזאת, שאני עובד בה, ניסחה מכתב זה, ובכבוד רב שולחת לך אותו כעת . גם את צילום הצ'ק אנחנו שולחים לך, לאחר קבלת אישורו של ראש אגף ד'4(7) לנוסח המכתב.

     אנו מתנצלים על העיכוב במסירת מכתב זה, אך משוכנעים כי אתה מבין את הצורך להשקיע מאמצים כה רבים בשמירה על פרטיותך ובמתן שירות אדיב לאזרח ברמה הגבוהה ביותר. אם אתה מעוניין לקבל פרטים נוספים על תהליך הטיפול בעניינך, אנא פנה למישהו ברשות הדואר, הוא כבר יעביר את הבקשה שלך הלאה.

***

למכתב, באופן לא מפתיע, צורף צילום הצ'ק. אני מודה, התגעגעתי, אך לא יכולתי שלא לחשוב על גורלו האכזר של המקור שנגרס על לא עוול בכפו.

***

חברים שלהם סיפרתי את הסיפור השתוממו ושאלו אם לא ניתן היה לפתור את בעיית המכתב שנשלח ללא בול באופן יעיל יותר וזול יותר למשלם המסים. אחד מהם, אנרכיסט מושבע, הציע רעיון מהפכני: כל עוד מספרם של המכתבים הנשלחים ללא בול אינו עולה על אחוז מסוים מסך כל המכתבים הנשלחים, יימסרו הללו ליעדם ללא טרוניה. חבר אחר, קצין בקבע, הזדעזע. הלא אם כך ייעשה, אמר, יתחילו כל האנשים לשלוח מכתבים ללא בול, ומה יהא עלינו אז? מה יקרה לכושר ההרתעה? הדרך היחידה להתמודד עם מקרים כאלה, הציע חבר שלישי, עיתונאי, היא להשליך את כל המכתבים הנשלחים ללא בול לפח. נכון, כמה חפים מפשע יסבלו, אבל זה המחיר שיש לשלם על הפקרותם של נוכלי הדואר המקצוענים. האף תספה צדיק עם רשע? שאל האנרכיסט. במלחמה כמו במלחמה, הסביר הקצין. תפקידנו לדאוג קודם כל לשלומם של אזרחינו שומרי החוק שאינם שוכחים להדביק בול. והעיתונאי הוסיף: כשחוטבים עצים עפים שבבים.

***

מלחמת לבנון הראשונה פרצה לאחר לאחר למעלה משנה של שקט מוחלט בגבול הצפון, ובזמן שביתת נשק רשמית בין ישראל לאש"ף. מטרתה המוצהרת של המלחמה הייתה הרחקת אש"ף מהגבול וכתישת כוחו הצבאי. מטרתה הלא מוצהרת, תוכניתו הגדולה של אריק שרון, הייתה מתוחכמת במידה כזו שאפילו רוּבּ גולדברג היה נמלא קנאה. מטרתה הסופית הייתה פתרון הבעיה הדמוגרפית, או בשפה מכובסת פחות, טיהור אתני. הדרך (אני לא יודע לצייר, אז תיאלצו לדמיין זאת בעצמכם): הפצצות בלבנון (A) שיובילו לגירושם של הפליטים הפלסטינים (B) משם. הפליטים יברחו לירדן (C), יפעילו לחץ פנימי על הממלכה ההאשמית (D ) ויפילו את שלטונו של המלך חוסיין (E). כתוצאה מכך תקום מדינה פלסטינית (F) בירדן, ואז תוכל ישראל (G) לגשת בקלות לשלב הבא: העברת הפלסטינים (H) מהשטחים הכבושים (I) לשטח ירדן, וסיפוח הגדה המערבית (J). לצערו הרב של שרון, האופוסום והנַקָּר היו חולים ביוני 1982, והסכין – אוי, הסכין. כמעט 700 חיילים ישראלים נהרגו במלחמת לבנון; יותר מ-500 נוספים נהרגו עד שיצאנו משם בשנת 2000. על מספר ההרוגים המקומיים חלוקות הדעות. ההערכות הצנועות ביותר מדברות על כ-18,000. הערכות אחרות נוקבות במספרים גבוהים בהרבה. רוב ההרוגים היו אזרחים תמימים. וחוץ מזה היו לנו גם סברה ושתילה, ועליית החיזבאללה, ואסון השייטת, ואסון המסוקים, ודין וחשבון, וענבי זעם, ושבויים ונעדרים ומה לא.

***

התוכנית הגדולה השנייה של שרון הגיעה לאחר בחירתו לראשות הממשלה בראשית 2001. המטרה הייתה אותה מטרה, טיהור אתני של הגדה, הפעם באמצעים אחרים, לא פחות גולדברגיים. אחרי שנים של מילוי השטחים במאחזים ובהתנחלויות, התנתק שרון מעזה (מיליון וחצי פלסטינים פחות), הקים את גדר ההפרדה ויישם למעשה את תוכנית הקנטונים שלו – מספר מצומצם של קהילות פלסטיניות מנותקות ומבודדות זו מזו, הנשלטות על ידי מערכת מסועפת של מחסומים וכתרים. אך גם הפעם, מה מצער הדבר, האופוסום התחיל להשתעל (וגם שרון לא מרגיש כל כך טוב). הוא משתעל בעזה, והוא משתעל בלבנון (כ-200 הרוגים עד עכשיו; ארבעה או חמישה מהם אנשי חיזבאללה). בקרוב יצטרף אליו גם הנַקָּר. שפעת העופות, אתם יודעים. וסכינים, כרגיל, יש כאן בשפע, גם אצלנו וגם אצלם. אבל אולי הפעם, במקום סכין, שמישהו יזמין וטרינר?