כשהייתי בן 15, אבא עזב את הבית, אמא התפרקה, ו"תייר מזדמן" היה הסרט הגדול ביותר בתולדות הקולנוע. אני אהבתי את גלית, וגלית אהבה את שחר, ושחר – פשוט כדי להבטיח שכל הקלישאות החבוטות ביותר יבואו על סיפוקן – היה החבר הכי טוב שלי. זה שאיתו הקמתי להקה (עד היום מתחבאת במגרה קסטת אודיו עתיקה עם יצירת המופת שלנו, "Girl in the World", כי כבר אז היה ברור לנו שישראל קטנה עלינו, ורק באנגלית נכבוש את העולם); זה שאיתו עישנתי את הסיגריה הראשונה (ואני לא הבנתי, מה זה בכלל אומר שאני לא לוקח לריאות?); וזה שדאג לספר לי על כל צעד קטן של התקדמות עם גלית, כי ככה זה בין חברים, ואני חייכתי ועודדתי ורציתי שימות.

כל בוקר, בדרך לבית ספר, הייתי עוצר לרגע בחנות של חיים וקונה לגלית שלושה מסטיקים בטעם תות, כמו שהיא אהבה, וכשהייתי מגיע לכיתה הייתי מעניק לה אותם על פי כל כללי הטקס, והיא הייתה אומרת תודה, ובזאת הסתיימה בדרך כלל התקשורת בינינו לאותו יום. אבל במשך כמה שעות יכולתי להביט עליה בקצה המרוחק של הכיתה, ותנועות שפתיה הקצובות היו מסמנות את הקשר הנצחי שלנו באופן שאף מילה לא יכולה הייתה לבטא. בהיגיון מעוות של בן 15 היה לי ברור שאם רק אספר לגלית מה אני מרגיש, תתוודה גם היא על אהבתה הגועשת כלפי, ובו בזמן היה לי ברור באותה מידה שאסור לי בשום אופן לתת לה שום רמז, כי אין שום סיכוי שהיא רואה בי יותר מאשר ספק מסטיקים תמהוני. ולכן מדי לילה תכננתי במשך שעה את אסטרטגיית הפעולה, את המארב המתוכנן שיאלץ אותה להיתקל בי כשהיא לבד ואז אוכל סוף סוף להתוודות, ובמשך כל היום שלמחרת דאגתי לבטל כל אפשרות שהתוכנית הזו אכן תצא אל הפועל.

אחרי בית ספר לא רציתי לחזור הביתה, כי אמא, וכך פיתחתי לי סדר יום עמוס לתפארת שהבטיח שלא אשוב עד עשר לפחות: שעה של כדורגל או כדורסל, ואז נסיעה לקצה השני של העיר, למחויבות האישית שלי – עולה חדש בן עשר שהיה אמור ללמוד עברית ומתמטיקה ובמקום זאת הפך לאשף טאקי (וסופר טאקי!) בינלאומי. בזמן שכל שאר חבריי ניסו למצוא אמתלות שונות על מנת להתחמק מהמחויבות האישית שלהם או לקצר אותה ככל האפשר, אני זייפתי רוח התנדבותית יוצאת דופן ושיחקתי טאקי במשך שלוש שעות כל יום, עד שהאבא הגיע והתקשה להבין איך אחרי 15 שעות שבועיות אינטנסיביות הילד עדיין לא יודע את לוח הכפל או איך נראית אות אחת בעברית. הוא אידיוט, הסברתי לו בנימוס, זה ייקח עוד זמן, והאבא – כנראה כי ידע בסתר לבו שטמטום עובר בתורשה – הנהן בהסכמה. בסוף השנה זכיתי באות המתנדב המצטיין, הראשון שניתן אי פעם בזכות כישורי טאקי, לפחות למיטב ידיעתי.

אחרי ההתנדבות הייתי נכנס לשתי חנויות הספרים החביבות עלי באזור, סטימצקי נידחת שממנה אפשר היה לפלח בקלות ספרי ספורט בלי שאף אחד ישים לב, וחנות הספרים המשומשים הסמוכה אליה שבה הייתי מוציא את מעט הכסף שנותר לי לנוכח מעמדי כקמעונאי מסטיקים מורשה. אחר כך הייתי בוחר את הסרט שבו ניחשתי שיהיו הכי מעט אנשים והולך אליו, ומאחר שבדרך כלל היה מדובר במשהו בסינמטק הישן – זה שבבית מפעל הפיס שבו מדי יום שלישי היו מפסיקים את ההקרנה באמצע כדי לערוך את הגרלת הלוטו השבועית – הפכתי לגמרי בטעות לפריק של קולנוע איכותי. לפעמים, כשבסינמטק הוקרן משהו שאפילו אני סירבתי לראות (במעומעם זכור לי היום שבו הוקרנה קומדיית הקאלט הבולגרית "פורקו, אשתו, החזירים וכל השאר", שהופצה תחת הסלוגן המפתה: "הסרט שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ההומור הבינלאומי בגברובו"), הרחקתי עד קולנוע אורלי או קולנוע תכלת ז"ל, שבהם היה כמעט מובטח שאוכל להיבלע בין מספר זניח של צופים. וכך ראיתי שבע או שמונה פעמים את "תייר מזדמן" של לורנס קסדן, שהפך באחת לסרט האהוב עלי מכל, כנראה כי משהו בשילוב שבין משפחה ממוטטת נפשית, וויליאם הרט מיוסר, ושתי נשים הנאבקות עליו באיפוק, יצר תמהיל מדויק כל כך של הזדהות ופנטזיה שלא יכולתי לעמוד בפניו. וחוץ מזה, אפילו קמצוץ ההומור שם היה מתוחכם יותר מאשר זה של פורקו ואשתו, החזירים וכל השאר.

והייתה ב"תייר מזדמן" גם ג'ינה דייוויס: תמירה, אנרגטית, מלאת שמחת חיים. היא האירה את המסך ואת כל האולם האפלולי שמסביבו, ואני בתוכו. למדתי בעל פה את פניה, שיננתי בדבקות את מבטיה. ובסוף היא גם ניצחה, כאילו כדי לאותת לי שגם לי אסור להתייאש.

בוקר אחד, אחרי עוד לילה של צרחות ובכי, הגעתי לכיתה ובהפסקה הראשונה שחר לקח אותי החוצה כדי לספר לי שהוא וגלית שכבו. אני חושב שהתרגשתי בשבילו. שאר היום עבר, כנראה, איכשהו.

לפנות ערב הגעתי לחנות הספרים הנטושה שלי ואספתי את כל הכסף שהיה לי, כולל זה שיועד למסטיקים לשאר השבוע, כדי לקנות את הספר שהיווה את הבסיס ל"תייר מזדמן" ונקרא בעברית "תייר בעל כורחו". לקחתי את הספר הצהוב והמכוער להפליא לקופה, ורגע לפני ששילמתי הרמתי את ראשי וגיליתי שלפניי עומדת ג'ינה דייוויס, מתחזה לקופאית בסטימצקי. היו לה אותה תספורת, אותן עיניים בורקות, ודימיתי לראות בה גם אותה שמחת חיים. שנייה לאחר שקיבלתי את העודף, ואחרי שכבר הסתובבתי והתחלתי ללכת, הסתובבתי בחזרה ובמבוכה עילאית שאלתי אם היא יודעת מי זו ג'ינה דייוויס, כי היא נורא דומה לה. בתגובה גיליתי שיש לה גם אותו חיוך ממיס.

בשבועות שלאחר מכן פקדתי את החנות כמעט מדי יום. ג'ינה לא הרבתה לעבוד שם, כנראה כי אחרי האוסקר שזכתה בו על "תייר מזדמן" והתפקידים הנחשקים שבאו בעקבותיו כבר לא הייתי זקוקה כל כך לכסף. אבל מדי פעם ראיתי אותה בכל זאת, ובכל הזדמנות כזו מצאתי מיד משהו לקנות, ודאגתי לחכות בתור עד שהיא ורק היא תתפנה, ושילמתי וחייכתי והיא חייכה אלי בחזרה, אבל ידעתי שהיא לא זוכרת מי אני.

ופעם אחת, ממש לקראת סוף השנה, הגעתי לשם וג'ינה עמדה בקופה, אבל לי לא היה כסף ולכן שוטטתי סתם בחנות כמה דקות וכבר פניתי לעבר היציאה, ופתאום שמעתי קול קורא אחרי, והסתובבתי והיא עמדה לפני, חייכה ושאלה בחצי צחוק, אתה לא אומר שלום לג'ינה? וזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותה.

אבא חזר בסוף השנה. גם אמא. גלית ושחר נפרדו. הלהקה התפרקה רגע לפני שכבשנו את העולם. עם גלית יצאתי פעם אחת, כמה שנים אחר כך. היא סיפרה לי שידעה כל הזמן שאני אוהב אותה, ואני למדתי שאני לא יותר חכם מכולם. אחר כך גם גלית וגם שחר נעלמו, אם כי בשניהם יצא לי להיתקל כמה פעמים. לג'ינה דייוויס היו עוד כמה שנים טובות ואז גם היא נעלמה, עד שחזרה פתאום כנשיאת ארצות הברית לפני שנה. אני גיליתי שהיא בכלל לא הטעם שלי.

            ואתמול, באמצע הלילה, הקרינו פתאום את "תייר מזדמן". האמת? סרט בינוני.