את הטיול הגדול שלי עשיתי לפני הצבא, כי רציתי להיות מיוחד, ובארצות הברית, כי הייחוד שלי תמיד ידע לבטא את עצמו רק בדרכים הלא ייחודיות ביותר. התחלתי בסן פרנסיסקו ובמשך שבעה שבועות חרשתי את המדינה ממערב למזרח, כי עוד לא הכרתי את טוקוויל ולא ידעתי שאת הדרך הזו אמורים לעשות אחרת. לא היה לי גרוש על התחת, וכבר ביום הראשון נקלעתי למצוקה כשהאכסניה הנקייה והבטוחה שהבטיחו לי במדריך התגלתה כמחנה פליטים קוסוברי שאירח באותו זמן את כל מתמודדי תוכנית הריאליטי העתידית, "מי רוצה להיות רוצח עם?". ומאחר שטרם ידעתי שההיסטוריה נאלצת משחר קיומה לחזור על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, החלטתי לסמוך שוב על המדריך שלי ושמתי פעמיי לעבר אכסניה אחרת, שעליה נכתב שהיא אמנם באזור פחות טוב של העיר, אבל היא נקייה ובטוחה ויש לה שלושה שערים נעולים. הייתי תמים.

בדיעבד, ברור לי שמקום שבו צריך שלושה שערים נעולים כדי לשמור על חייהם של הלנים הוא מקום שאני מעדיף לוותר עליו, אבל באותו זמן המחשבה הזאת לא חלפה בראשי. גם את שאלתו של נהג האוטובוס שעליו עליתי, אם אני בטוח שאני נוסע בכיוון הנכון, פטרתי בבוז, כמו גם את העובדה שהוא סירב לקחת ממני כסף, "כדי שיהיה לך משהו לתת אם יבקשו ממך". מי יבקש, תהיתי. אפילו המראה של האוטובוס – מדמנה מזוהמת של סחי וקיא המאוכלסת באוסף אקלקטי של נוודים שיכורים, תמהונים מוכי שחין ובעלי תספורת בוב מארלי שלא מרצון – לא ריפה את ידיי. מצאתי לי סנטימטר מעוקב נקי יחסית, התיישבתי, סתמתי את האף וחשבתי על מלכת אנגליה.

כעבור חצי שעה הגעתי לאכסניה. במדריך היה כתוב שהיא ממוקמת בשולי האזור ההומואי של העיר, וזה היה נכון בהנחה שהיועץ של המדריך לענייני "הומואים, זיהוים וקטלוגם" היה שלמה בניזרי. הטיפוסים שישבו מחוץ לאכסניה נראו קצת מדאיגים. תרמו לכך שני רובי הציד שהם החזיקו ביד ולא נראו כמיועדים לצוד שלווים או אפילו חברים מזדמנים של דיק צ'ייני, ולרגע התגעגעתי קצת לחברים שלי מהאוטובוס (שכחתי לציין שעם אחד מהם התיידדתי לאחר שבמחווה של רצון טוב הוא הקיא בדיוק לידי). אבל מאחורי ברנש חשוד מס' 2 זיהיתי את שער נעול מס' 1 ועימו את הדרך למנוחה ולנחלה. נתתי את הכסף שלא השתמשתי בו באוטובוס לצייד הראשון כדי שייתן לי לעבור, צלצלתי בשער הראשון וכעבור שניות אחדות כבר הייתי בפנים.

למקומות עם שלושה שערים נעולים יש המון יתרונות וחיסרון מרכזי אחד: אם היצורים המבעיתים ביותר נמצאים מאחורי השערים, התועלת שבשערים מוגבלת. את גלריית הטיפוסים שפגשתי בפנים קשה לתאר, אבל מאז בכל פעם שאני רואה את סרטיו המוקדמים של דייוויד לינץ' או את "הדייר" של פולנסקי אני משוכנע שמדובר בסרטים דוקומנטריים. בעל האכסניה – כלומר, המבוגר האחראי ביותר במקום – היה עירום כולו ומכוסה קעקועים של מיני נחשים ושטנים מכף רגל ועד ראש. שלושה אנשים נוספים פירשו אף הם את "שולי האזור ההומואי" כ"מרכז האזור הנודיסטי", ואף אחד מהם, למרבה הצער, לא היה אדוניס. הטיפוס שנראה במבט ראשון כנורמלי ביותר, בשל המכנסיים הססגוניים שאותם לבש, התגלה במבט מדוקדק יותר כנאצי (הסגירו אותו כתובת קעקע של צלב קרס, חולצה של היטלר והשאלה "אתה יהודי?"). אדם נוסף דיבר מתוך חור בגרון והגיר מוגלה משונה מכל אזור הפנים. וכדי להוסיף לאווירה המלבבת, עיצוב הרצפה הדקורטיבי היה מושתת על מקקים בכל גודל, צורה, צבע ומצב צבירה אפשרי, אם כי ניכרה עליונות מוחצת לאלה מהזן החי על פני חבריהם המתים.

רציתי לברוח משם מהר, אבל בעל הנחשים והשטנים טען שכבר הזמנתי מקום ולא הייתי בטוח שאני רוצה להתווכח איתו. שילמתי וביליתי שם את הלילה המפחיד בחיי, מצונף בפינה, מתפלל להישאר בחיים ונשבע לעלות על המטוס הראשון חזרה כבר למחרת. עד היום אני חושב שהעובדה שהמשכתי את הטיול אחרי הלילה ההוא היא המעשה האמיץ והבלתי שגרתי ביותר שעשיתי מימיי.

***

שאר הטיול היה נפלא, אגב.

***

בדירה שלי לכוד כבר שבוע זבוב. אני לא יודע איך הוא נכנס, כי פוביית החרקים שלי מכתיבה רשתות מגן על כל חלון המונעות בדרך כלל פלישה מצד צבא עוין. כנראה חמק מבעד לדלת הכניסה בלי ששמתי לב. מאז שהוא כאן הוא מתעופף בבהלה במעגלים, מגלה העדפה לא ברורה לחדר האמבטיה, ומסרב לכל ניסיונותיי לכוונו לעבר הדלת. מדי פעם הוא נח, אבל באופן כללי הוא הזבוב האקטיבי ביותר שראיתי מאז ומעולם. רק כשאני בסביבה הוא בוחר להיעמד בנקודת תצפית אסטרטגית, שממנה הוא משקיף בזהירות על המתרחש סביבו. לחייה של טושטוש הוא הכניס עניין בלתי צפוי, והיא מרוצה כל כך מן ההתפתחות שהיא חסה על חייו ומסתפקת במרדפים ובקפיצות שאינם מגיעים לכלל מימוש.

ביומיים האחרונים הזבוב נראה קצת בדיכאון והחל להסתובב פחות. אני מדמה שהוא רואה בי את אותו בעל אכסניה מאיים ואת טושטוש כניאו-נאצי הססגוני. אני חושב על כך שבניגוד אלי, הוא אינו יכול לברוח. ואני רוצה לרחם עליו, אבל בפועל אני רוב הזמן מתעצבן מנוכחותו. אני משכנע את עצמי שהוא מציק לי, שהוא פלש אל הטריטוריה שלי, ועל כן מותר לי לפעול נגדו. אני חושב שאם לא ימות עוד יום או יומיים בעצמו, איאלץ להרוג אותו בעצמי. ומדי פעם, ככה סתם בשביל ההרגשה הטובה, אני מדמה שבעצם אני הוא הזבוב. כמו שפעם הייתי.