"משהו בכתיבה שלך הזכיר לי שפעם חשבתי ללמד את הבן שלי שפה פרטית. לבודד אותו בכוונה-תחילה מהעולם המדַבֵּר ולשקר לו מלידה, כך שיאמין אך ורק לשפה שאני נותן לו. ושהיא תהיה שפה חומלת. אני מתכוון - ללכת איתו יד ביד ולקרוא לכל מה שהוא רואה בשמות שיחסכו ממנו את כאבי הלב. שהוא לא יוכל בכלל להבין שיש למשל מלחמה, ושאנשים הורגים, ושהאדום הזה הוא דם. רעיון קצת שחוק, אני יודע, אבל אהבתי לדמות איך הוא חוצה את החיים בחיוך חם ובוטח, הילד המואר הראשון".

(דויד גרוסמן, "שתהיי לי הסכין", עמ' 15)