לפני חודשים אחדים החלטתי שאני מעוניין להפוך לאושיית תרבות. מלכתחילה בחנתי את העניין ביני לביני והבנתי כי לא די לי בהפיכתי לסלב סוג ז' מהזן המוכר במחוזותינו: לכתוב איזה טור ב"זמן תל-אביב", ללחך סלט אנדיב בבראסרי כשלשמאלי שמעון אדף ולימיני דניאלה פיק, או להתארח לצידו של ניר צוק ב"מועדון לילה". לא, אני חושק בחיי נצח, וברור היה לי כי הדרך היחידה להשיגם עוברת דרך הנצחת דמותי ביצירות התרבות הגדולות של תקופתנו. רק כך, ידעתי, לא אמצא את עצמי בעוד שנים אחדות מוטל בצד הדרך, מארח לערבי שבת נוגים את קנת בראנה ופיראס חורי ומייחל לקאמבק שיחזיר אותי לתודעה.

בהגיעי לתובנה זו, אזרתי אומץ ושיגרתי לכמה מאות אנשי רוח מתחומים שונים – סופרים, קולנוענים, מוסיקאים ואמנים בני מדינות שונות, תקופות שונות ונטיות לב שונות – מכתבים שבהם גוללתי בפניהם בתמציתיות את תולדות חיי עד כה והצעתי להם לשלב אותי ביצירה הבאה שלהם. בצניעות אופיינית ציינתי כי אף שהייתי שמח, כמובן, להיות אחד הגיבורים הראשיים – איזה צזאר או ליאופולד בלום, נניח – אסתפק ברצון גם בגילומה של דמות משנית חיונית – איזה ד"ר רֶלינג או ד"ר ניק ריביירה, לצורך העניין. אני מודה, כתבתי בגילוי לב, כי מבחינות רבות אין בי שום ייחוד, אולם דווקא משום כך, הדגשתי, אין טוב ממני כדי לייצג את רוחה של תקופתנו. על מנת לחזק את עמדתי, ציטטתי את דבריו הנבונים של הסנאטור האמריקני רומן רוסקה, שהסביר בשעתו את תמיכתו במועמדות השופט הרולד קרסוול לבית המשפט העליון באומרו: "ונניח שהוא בינוני, אז מה? יש הרבה אנשים בינוניים באמריקה, וגם להם מגיע ייצוג בבית המשפט העליון".

ההיענות למכתביי הייתה מעל ומעבר למצופה. אמנם מכמה אנשים יקרים  – מיכאיל בולגקוב, זה מכוון אליך – אני עדיין ממתין לתשובה, אולם בתוך שבועות ספורים כבר הצטברה על שולחני ערימה מכובדת ביותר של מכתבי תשובה והצעות קונקרטיות. חלק מהנמענים דחו את פנייתי בנימוס (קז'ישטוף קישלובסקי) או שלא (יצחק לאור)  והסבירו כי בשלב זה אין הם מוצאים לי מקום ראוי ביצירתם. חלקם מצאו עניין בהצעה וזימנו אותי לראיון גישוש בטלפון (הלדור לקסנס) או במשרדם (לארי דייוויד). חלקם (מרסל פרוסט) אף מצאו לנכון לארח אותי בביתם. חלק אחר שלח סקיצות ראשוניות (תום יורק) או יצירות מוגמרות (ז'ורז' סימנון) בהשתתפותי. ולמגינת לבי, עלי להודות שאת מכתביהם של חלק פשוט לא הבנתי (אלן רוב גרייה) או שלא הצלחתי לסיים מפאת ארכנותם (רוברט מוסיל). לאחר סינון ראשוני, נותרתי עם כמה עשרות מועמדים פוטנציאליים שדיווחו כי הם שוקלים את העניין ברצינות, ועם עוד כמה מכתבים מרתקים של כאלה שדחו אותו מסיבות שונות. אלה וגם אלה ראויים לטעמי לפרסום פומבי.

בחודשים הקרובים אעלה כאן לפיכך – בין הפוסטים השגרתיים – כמה ממכתבי התשובה שאותם קיבלתי, כמו גם את סיפורי האודישנים שאותם ערכתי לגדולי הרוח שהביעו עניין לפגוש אותי באופן אישי. אני תקווה כי קוראיי ימצאו את דמותי העולה מסיפורים אלה מעניינת כפי שאני מוצא אותה בעצמי. מטבע הדברים, חלק מהסיפורים יובא תוך קיצורים, שינויים והשמטות הכרחיים, אם מפאת אורכם ואם על מנת שלא לפגוע בפרטיותם של האישים המעורבים, ובראש ובראשונה אני.

אם אספיק להקליד את הדברים במהירות הרצויה, צפו אפוא כבר ביממה הקרובה לתמלול הראיון הראשון שערכתי, עם הסופר מאיר שלו, שהיה זריז מכולם ועל כן קיבל זכות ראשונים על דמותי המרתקת. מאחר ששאר המכתבים והראיונות טרם תומללו, בקשות ספציפיות לסדר עדיפויות עתידי ייענו בחפץ לב, כל עוד האישיות המבוקשת אכן הייתה כזו שבאה עמי בדין ודברים, כמובן.

פרק שני: תום יורק

פרק שלישי: האחים כהן

פרק רביעי: עמוס עוז

פרק חמישי: דייב בארי

פרק שישי: דויד גרוסמן

פרק שביעי: ג'יי קיי רולינג

פרק שמיני: אלכסנדר קוסולפוב

פרק תשיעי: דן אקרויד