כך אהפוך לאושיית תרבות: פרק ראשון (מאיר שלו)

מ"ש: שלום תום.

ת': שלום מאיר.

מ"ש: מה שלומך?

ת': בסדר, סביר. קצת מתרגש, האמת.

מ"ש: מה, ממני?

ת': כן, אתה יודע, לא כל יום.

מ"ש: אוי, אל תביך אותי.

ת': אני אשתדל.

מ"ש: אז תראה, אולי כי כל המצב הזה לא לגמרי ברור לשנינו, ננסה פשוט להתקדם ולראות לאן זה יוביל אותנו?

ת': מבחינתי זה מצוין.

מ"ש: אז קודם כל אני רוצה להגיד שההצעה שלך מאוד סקרנה אותי, והייתי מאוד שמח לבחון אותה ברצינות. אולי תספר לי למה הגעת דווקא אלי?

ת': תראה, האמת היא שאני מעריץ אותך כבר הרבה שנים. עוד מהתקופה שהיית מנחה את "כתוב בעיתון".

מ"ש: באמת? מה פתאום?

ת': פשוט נורא אהבתי כדורגל, וזה היה בדיוק לפני "שער ראשון" ביום ראשון בלילה. הייתי הולך לישון בצהריים כדי שההורים שלי ירשו לי להישאר ער ולראות את זה.

מ"ש: זה ממש מעניין. זה מתחבר לי למשהו שכתבת במכתב שלך, שנשארת במידה מסוימת ילד שמסרב להתבגר. זה נושא שמאוד דיבר אלי.

ת': כן, זה נכון.

מ"ש: וזה משהו שנראה לי שיכול מאוד לעזור לי בספר. אתה יכול לספר לי על זה קצת?

ת': כן, למרות שאין מי-יודע-מה מה לפרט. זה די סטנדרטי. אני כבר בן יותר משלושים, עדיין מחפש את עצמי, לא יודע בדיוק מה אני רוצה לעשות, לוקח דברים נורא ללב, משנה כיוון כל כמה שנים רק כדי להימנע מלהתחייב למשהו ספציפי. כל הדברים הרגילים.

מ"ש: כן, כן, זה מצוין. זה בסיס טוב, אבל אני בכל זאת צריך, איך אני אגיד את זה, משהו יותר מוחשי, משהו שמסמל את זה באופן פיזי.

ת': מה זאת אומרת?

מ"ש: זה יכול להיות הרבה דברים, אבל אני רוצה שזה יבוא ממך. יש לך, נניח, התקפים חוזרים של אבעבועות רוח? או חזרת? זה היה יכול להיות מצוין.

ת': לא, אני מצטער, את רוב מחלות הילדות לא היו לי בכלל.

מ"ש: אה, גם זה טוב. לא היו מחלות ילדות בכלל, כאילו הגוף סירב לאפשר לעצמו להיכנע לטקסי המעבר האלה שכולנו חייבים לעבור בדרך לבגרות. אולי גם לא התחלפו לך אף פעם השיניים?

ת': לא, זה דווקא כן.

מ"ש: חבל. סטרידו?

ת': מה זה?

מ"ש: לא חשוב. טוב, אולי משהו נוסף שאתה יכול לחשוב עליו?

ת': אני עדיין מוצץ אצבע לפעמים. זה יכול לעזור?

מ"ש: באמת? זה נפלא. בדיוק מה שחיפשתי. פעם אחת, בעודו הולך עם הפרה בין שורת עצי האגוז של משפחת רבינוביץ', נמלא פתאום לבו געגועים לאמו ובלי משים מצא אגודלו את דרכו אל פיו, והפרה, שלא הבינה מדוע נמנע ממנה מגע ידו החמימה של בעליה, החלה חובטת בזנבה בנרגנות עד שממעל ניתז עליהם מטח של אגוזים שמנים שהיו

ת': סליחה?

מ"ש: אה, סליחה, נסחפתי לרגע. איפה היינו?

ת': דיברנו על זה שאני מוצץ אצבע.

מ"ש: כן, נכון. זה האגודל מן הסתם.

ת': כן.

מ"ש: נהפוך את זה לקמיצה, שיהיה יותר מיוחד. ביד ימין או שמאל?

ת': שמאל.

מ"ש: שמאל זה טוב. אז הקמיצה השמאלית שלך תהיה קצרה בסנטימטר מהימנית, כי שנים של מציצה הורידו ממנה שלוש שכבות של הגנה מן העולם.

ת': אוקיי. מה עוד אתה רוצה לדעת?

מ"ש: כתבת שאתה מתל אביב?

ת': כן.

מ"ש: תל אביב זה לא כל כך מעניין. גרת אולי בעוד מקומות כשהיית קטן?

ת': כן, בטח. חיפה, ארצות הברית.

מ"ש: לא בעמק יזרעאל?

ת': לא, ממש לא. אני לא חושב שהייתי בכלל בעמק יזרעאל אף פעם. אולי בעפולה, פעם או פעמיים.

מ"ש: לא היית אף פעם בעמק יזרעאל? זו עלולה להיות בעיה. זה אומר שגם לא נסעת ברכבת העמק?

ת': לא.

מ"ש: טוב, נצטרך לחשוב מה עושים עם זה. מה עם ירושלים?

ת': כן, דווקא כן. למדתי שם, עבדתי שם קצת, אבל רק יותר מאוחר, אחרי הצבא.

מ"ש: נצטרך להקדים את זה. אין ברירה, או עמק יזרעאל או ירושלים חייבים להיות. גם הנגב יכול להיות בסדר, אבל אתה לא נראה לי כמו מישהו שהיה שם.

ת': לא ממש, לא.

מ"ש: אז מה אהבת בירושלים?

ת': מה אהבתי, אמממ... לא יודע, הרבה דברים. להסתובב בעיר העתיקה, נחלאות, מאה שערים, הכנסייה האתיופית.

מ"ש: נצטרך למקד את זה קצת. אולי נגיד ששנות חייך המוקדמות עברו עליך במאפייה של דוֹד אלברט ליד שער יפו, ושכל יום שישי הוא היה מפקיד אותך בידי חבורת פלחים ערבים שהיו לוקחים אותך לערבב מלט וזיפזיף בזמן שהוא היה הולך לתנות אהבים עם חרדית בת 15 מגאולה? אשתו שרה חיה הייתה בטוחה שהוא מתפלל בכותל, ואף אחד במשפחה אף פעם לא הבין למה אתה מבקש עש אל מולוכּ במקום לחם ואומר בּרי במקום פּרי. "יצא לי איסטניס פרנקופיל", היה אבא אומר, "סתם גבינה לבנה כבר לא טוב לו".

ת': מצדי אין בעיה. אבל אתה יודע שלא היה לי שום דוד אלברט, ואני לא בטוח שאבא שלי היה משתמש במילים כאלה.

מ"ש: כן, אני מבין, אבל חייבים לשנות קצת. זה בכל זאת סיפורת. כל עוד הדמות נשארת מבוססת עליך, אין בעיה שנכניס קצת שינויים שיהפכו את זה ליותר מעניין.

ת': טוב, בסדר. אתה מבין בזה יותר ממני, כמובן.

מ"ש: אז דוד אלברט ודודה שרה חיה כבר יש. דוד אלברט עזב את הבית כשהיית בן 7 ונסע לאמריקה עם אהובתו, ודודה שרה חיה השתגעה וכל ערב הייתה יוצאת למרפסת הדירה הצרה ברחוב אונקלוס וצועקת "מוות לחרדים", וכל פעם השכנים היו מזעיקים את המשטרה כדי למנוע פוגרום. עד שאחד השוטרים התאהב בדודה שלך והם התחתנו ועברו לגור בעמק. מה עם שאר המשפחה שלך? אמרת משהו על אבא שלך?

ת': סתם, משפחה רגילה האמת, אתה יודע. הורים אקדמאים, שתי אחיות, כל הצרות הרגילות.

מ"ש: כן, כן, אני מבין, אבל אני מתכוון... אני מחפש משהו... איך נקרא לזה... יותר... ציורי.

ת': ציורי?

מ"ש: כן, אתה יודע, דברים שיסבירו איך הגעת להיות מי שאתה. למה סירבת להתבגר. סבתא רבה שסחבה פרד על הכתפיים כל בוקר בדרך לרפת. סבא שידע לדקלם את התנ"ך בעל פה מהסוף להתחלה ובשפת הבי"ת. דודה שיצאה להילחם במסתננים של הפדאיון עם סלסלת גויאבות ריחניות ומאוּזר צ'כי משופצר מהמאה השש עשרה. משהו כזה.

ת': לא, לא נראה לי שיש לי כאלה במשפחה.

מ"ש: אולי סבתא שאנס אותה מוז'יק רוסי?

ת': לא, מצטער.

מ"ש: כן, האמת היא שרואים, אתה לבן כמו סיד. אולי אפשר לנצל את זה. סיפרו לי שרוצחים לבקנים זה עכשיו באופנה.

ת': אני לא לבקן.

מ"ש: טוב, קצת חירות יצירתית, דיברנו על זה. דווקא זה שאתה לבקן יכול לעזור, זה מגביר את הניגוד בינך לבין הסביבה שלך. כן, אני רואה את זה. המשפחה שלך הגיעה מרוסיה הלבנה, וזה חמישה דורות נצרבת בכם אהבת הארץ ונופיה כשם שהשמש של הלבנט צורבת את עורכם בעודכם עמלים בשדה.

ת': עמלים בשדה? לסבא שלי הייתה חנות כפתורים ביפו. הוא לא יצא ממנה אף פעם ובסוף מת מחוסר חמצן. ואבא שלי זה כמו איש זאב הפוך, הוא רק רואה אור שמש ומיד משתגע.

מ"ש: שנייה, יופי, זה דימוי מצוין. תן לי לרשום שנייה. איש זאב הפוך...

ת': ואף אחד גם לא הגיע מרוסיה הלבנה. כולם בולגרים או רומנים.

מ"ש: בולגרים ורומנים אתה אומר. צוענים אולי? למישהו מהם היה קוף?

ת': לא.

מ"ש: כובע מצחיק? מגבעת שמוטה? שפם? עדיף לסבתא.

ת': לא יודע, אולי.

מ"ש: אז תשמע, יש דברים שאי אפשר בלעדיהם. שפם זה טוב, קוף עוד יותר. אבל אתה חייב להבין, לכתוב על בולגרים זו התאבדות מבחינתי. מה אני, אהרן מגד?

ת': לא, אני מבין. שיהיה רוסיה הלבנה, בסדר.

מ"ש: טוב מאוד, רוסיה הלבנה. צריך עדיין לחשוב איך נקרא לך.

ת': אי אפשר פשוט תום?

מ"ש: השתגעת? שמעת פעם על צועני שיקרא לבן שלו תום? אנחנו צריכים לחשוב על משהו שורשי כזה, חזק ויציב אבל גם תלוש וגלותי. משהו שיסמל את כל הדיאלקטיקה של הקיום שלך כאן. זיידה, או זונדל, או זקס.

ת': אני לא כל כך אוהב שמות בזי"ן.

מ"ש: טוב, בטח שלא, זה מזכיר לך שאתה צריך להתבגר. מה עם דומפה?

ת': יש כזה כבר, לא?

מ"ש: אה, באמת? יכול להיות. טוב, נחשוב כבר על משהו. בוא נראה, מה עוד אנחנו צריכים? אה, כן, מה עם בעלי חיים?

ת': יש לי חתולה, טושטוש.

מ"ש: חתול זה חיה שאני לא מבין. צריך משהו אחר. כלב, חמור, אווז, דוב, תוכי, עורבני, צפרדע, כינים, מכת בכורות. פרה כבר יש, ברוך השם.

ת': היה לי צב כשהייתי קטן.

מ"ש: צב זה לא רע. מה קרה לו?

ת': הוא ברח.

מ"ש: הצב ברח? זה מצוין. איך זה קרה?

ת': אין לי מושג, האמת. שמרתי אותו בקופסה גדולה, ויום אחד באתי והוא פשוט לא היה שם. אחר כך מצאתי עוד צב בגינה, אבל אני לא בטוח שזה היה הוא.

מ"ש: ומה קרה לשני?

ת': גם ברח. הפעם לא מצאתי אותו.

מ"ש: זה מצוין, צב שבורח פעם אחר פעם. כל ערב שבת היה הצב אנטון בורח מן הקופסה ודוהר החוצה כדי לשמוע את בומבה הזקן, שהיה עוגב על רעייתו אגב שירת כל נדרי ומסיים בשאגת שמע ישראל שהדהדה בכל רחבי המושב. ושניות ספורות לאחר מכן כבר היה יוצא החוצה בתחתוניו כשאבריו מידלדלים לכל עבר וחובט במטאטא בנערים שהתקבצו בחצר והיו מאוננים במרץ. ורק אנטון התחבא בין השיחים והתקשה להבין על מה ההמולה.

ת': כן, זה בדיוק אני.

מ"ש: עכשיו צריך רק לחשוב איך משלבים את יובאן פּיפּיץ'.

ת': יובאן פּיפּיץ'?

מ"ש: כן, זו דמות שמתרוצצת לי בראש כבר הרבה זמן. מלח סרבי זקן שנשאר פה בטעות אחרי שנרדם בבית זונות בחיפה והאונייה שלו הפליגה בלעדיו חזרה לים השחור. הוא הפך לאיכר צנוע וציוני גאה והתגייס לגדוד נהגי הפרדות, אבל עד יומו האחרון לא למד מילה בעברית ודיבר עם המקומיים בתערובת מוזרה של סרבו-קרואטית, רומנית משובשת ושפת סימנים. זה מבוסס על איזה עולה מרוסיה שפגשתי פה לפני כמה חודשים, סיפור דומה לשלך.

ת': טוב, זו כבר המומחיות שלך, לשלב את זה. על הדמות שלי אנחנו סגורים?

מ"ש: כן, פחות או יותר. לבקן, מוצץ אצבע, צרוב שמש, סבתא איכרה שנאנסה בידי מוז'יק, סבא צועני עם כובע וקוף, אומר בּרי ולא פּרי.

ת': נשמע טוב.

מ"ש: עכשיו כשאני חושב על זה, יכולה להיות רק בעיה קטנה. נדמה לי שכבר הייתה לי פעם דמות כזאת. אולי אפילו ארבע.

ת': אה, אז מה תעשה?

מ"ש: תראה, עד היום זה לא הפריע לאף אחד. אני אחשוב על זה, אולי אני אצטרך להכניס עוד כמה שינויים קטנים.

ת': אוקיי. אז תעדכן אותי?

מ"ש: כן, בוודאי, ונהיה בקשר. ותודה רבה, תום, הדמות שלך באמת מרתקת.

ת': תודה לך.

(*) מאיר שלו. סופר ופובליציסט ישראלי. נולד בנהלל בשנת תש"ח, בנו של המשורר יצחק שלו. למד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. החל את דרכו הציבורית בהנחיית תוכניות בטלוויזיה וברדיו. פרסם עד היום שישה רומנים וכן מספר ספרי עיון וספרי ילדים. כמו כן הוא מפרסם טור שבועי קבוע בעיתון "ידיעות אחרונות". ספריו מרבים לעסוק בראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כתובים בלשון עשירה ומלאת דמיון ומחוברים מאוד לטבע ולנוף המקומי. מתגורר כיום בשכונת קטמון בירושלים, ויש לו בית גם בעמק יזרעאל. נשוי לרינה ואב לשניים.

ספריו:

רומנים: "רומן רוסי" (1988); "עשו" (1991); "כימים אחדים" (1994); "בביתו במדבר" (1998); "פונטנלה" (2002); "יונה ונער" (2006).

ספרי עיון: "תנ"ך עכשיו" (1985); "בעיקר על אהבה" (1995); "סוד אחיזת העיניים" (1998).

ספרי ילדים: "הילד חיים והמפלצת מירושלים" (1982); "גומות החן של זהר" (1985); "אבא עושה בושות" (1988); "מיכאל והמפלצת מירושלים" (1989); "הכינה נחמה" (1990); "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני: סיפור לילדים" (1993); "מבול, נחש ושתי תיבות: סיפורי תנ"ך לילדים" (1994); "הטרקטור בארגז החול: סיפור על טרקטור גדול לילדים קטנים" (1995); "הדודה מיכל: סיפור לילדים" (2000); "רוני ונומי והדוב יעקב" (2003); "אריה בלילות" (2004).

ספרי הומור: "משכב לצים" (1982)

הקדמה

פרק שני: תום יורק

פרק שלישי: האחים כהן

פרק רביעי: עמוס עוז

פרק חמישי: דייב בארי

פרק שישי: דויד גרוסמן

פרק שביעי: ג'יי קיי רולינג

פרק שמיני: אלכסנדר קוסולפוב

פרק תשיעי: דן אקרויד