רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם, וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי ראשׁ לַשֻׂעָלִים (פרקי אבות ד', כ')

רציתי להתחיל ולומר שתמיד שנאתי אריות, שאף פעם לא הבנתי מה טוב כל כך בזנב שלהם, שאפילו שועלים נראים לי קצת יומרניים מדי ולמה בעצם אי אפשר להיות פשוט איזו פרה מלחכת עשב, אם ליטול קמצוץ ממשנתו של האדמו"ר יהודה סעדו בימים שבהם עוד שאף לכל היותר להיות שועל ולא אריה. אבל זה יהיה פשטני מדי, כי כנראה בכל זאת יש משהו ברעמה הזאת שמושך אותי, משהו שמשכנע אותי פעם אחר פעם לחזור ולבחון אותה מקרוב, רק כדי להבין שבעצם אין בה יותר מדי.

אבל גם לרצות להיות שועל זה כבר בנאלי, קלישאה מסוג אחר, תמצית דור האיקס או הוואי (האות Y, לא האי חובב חצאיות ההולה) או איך שלא נקרא לעצמנו. וראש לשועלים? הרי זו כבר גרוטסקה של ממש, שיגעון גדלות של מי שחושק באריה ובשועל גם יחד, ובחלקים השליליים ביותר של שניהם. וכשחושבים על זה, הבחירה הזאת בין זנב לראש הרי לא רלוונטית עבור רובנו. אני לא יודע הרבה על רבי מתיא בן חרש, אבל נדמה לי שמי שמכיר בשתי אופציות בלבד – זנב או ראש – שייך מלכתחילה לאלה שהם זנבות, או ראשים; לאלה שרואים את העולם דרך משקפיים שבהם הדירוג הוא הקובע ולא המהות. ואולי הדילמה בכלל צריכה להיות, האם עדיף להיות אריה מן השורה או שועל מן השורה. אריה ושועל שהראש והזנב היחידים שהם מכירים הם אלה שלהם, ולא של הקבוצה. וארכילוכוס היה מוסיף: אל תשכחו את הקיפוד, גם לו יש מה לומר (וכולנו זוכרים את מוטי פליישר, כמובן.)

במדעי החברה מקובל לדבר על ה-bandwagon effect: נטייתם של אנשים להצטרף תמיד למנצחים. הביטוי המובהק ביותר לכך מגיע בספורט. יש בארץ המון אוהדים של השיקגו בולס, זכר לתקופתו של מייקל ג'ורדן. בדור שלי עוד ניתן למצוא לא מעט אוהדים של הבוסטון סלטיקס, כאלה שגדלו על לארי בירד. הרבה יותר קשה למצוא אוהדים של המילווקי באקס, או הגולדן סטייט ווריורס, או הקליבלנד קוואלירס. אני מנחש שמי שאיננו אוהד כדורסל מושבע בקושי מכיר את הקבוצות הללו, אם בכלל. אנשים מעדיפים להצטרף לאריות ולהניח לשועלים להשתרך מאחור. תעשו סקר אחרי הבחירות, ומספר האנשים שהצביעו למנצחים תמיד יהיה גבוה בהרבה מזה שהצביע להם בפועל.

אני אוהד של קליבלנד. אני אוהד שלהם הרבה לפני תקופתו של לברון ג'יימס (ג'ורדן החדש, למי שלא שוחה בחומר), מאז שנת 1986 ליתר דיוק, כשזו הייתה אולי הקבוצה הגרועה בליגה. פה ושם ידעתי איתה שנים יפות, אבל רוב הזמן זו קבוצה שמסבה בעיקר כאב לב. אוהדי הפועל תל אביב בארץ אוהבים לזהות את עצמם כך, כמעין לוזרים סימפטיים, אבל זו כמובן שטות. להפועל תל אביב בכדורגל יש 13 אליפויות ו-11 גביעי מדינה בארון. זו לוזריות דה לוקס, פאסאדה שקרית שמכסה על הישגיות ותחרותיות מהזן השבלוני ביותר. הקליבלנד קוואלירס קיימת מאז שנת 1970. מספר האליפויות שבהן זכתה: אפס. זה גם מספר הפעמים שבהן הגיעה לגמר האן-בי-איי.

שימו אותי מול הטלוויזיה במשחק כדורגל מקרי, ואני אזהה תוך שנייה את הקבוצה החלשה יותר ואתחיל לעודד אותה במרץ. לפני כמה ימים צפיתי במשחק טניס באליפות ארצות הברית הפתוחה בין אנדרה אגאסי לבין טניסאי קפריסאי עולה, מרקוס בגדאטיס. אגאסי הוא אגדת טניס וזהו הטורניר האחרון שלו לפני פרישה בגיל 36. 23,000 אנשים בקהל, ועוד כמה עשרות מיליונים בבית, ישבו במהלך המשחק הזה ועודדו את אגאסי כדי שזה לא יהיה משחקו האחרון. אני עודדתי בדיוק באותה פנאטיות את בגדאטיס, שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו משחק. אני אמשיך לעודד אותו עד שיהפוך לאגדת טניס בעצמו, ורק אז אמצא לי איזה אלמוני אחר לעודד.

לעודד את אגאסי זו כמובן קלישאה, אבל גם לעודד את בגדאטיס. זו פשוט קלישאה שמדברת אלי יותר, קלישאה שעוזרת לי להרגיש יותר ייחודי, וקלישאה שכבר הפכתי לאידיאולוגיה פעמים רבות. לפני כמה שנים עבדתי במקום שהיה קטן ומגעיל. נחשבתי להצלחה די גדולה, וקיבלתי לא מעט הצעות לעבור למקום אחר, גדול ומגעיל. נשארתי במקום הקטן, כמובן, ושכנעתי את עצמי שאני נאמן למשהו. בסוף נהיה לי כל כך מגעיל, שקמתי ועזבתי. לא למקום הגדול, כמובן. הביתה.