הקיץ נגמר ומה שנשאר לי ממנו הוא שבוע אחד.

***

גדלתי על שנאת גרמניה. לא כל כך במשפחה, שהייתה תמיד אדישה מכדי להטמיע בי אמונות חזקות מדי, אלא במדינה שהפכה את השואה מנושא שאפשר להוציא ממנו משמעויות הומניסטיות אוניברסליות למטאפורה קיומית שתפקידה העיקרי להצדיק קסנופוביה פרטיקולריסטית כדרך חיים. עברתי את הסוציאליזציה הרגילה, כולל טקסים, טלוויזיה ומנחם בגין, ועד גיל די מאוחר לא העזתי להטיל ספק בכלום. אחת מחוויות הילדות הזכורות לי ביותר היא פעם שבה אחותי ואני צפינו ביחד באחת מסדרות הטלוויזיה שהתיימרו לתאר מה קרה שם, ברייך השלישי, וברגע מסוים אחותי קמה מהספה עם מבט משועשע על הפנים, הצדיעה במועל יד ואמרה "הייל היטלר". קשה לי אפילו היום למצוא מילים כדי לתאר את עוצמת הזעזוע שחשתי לנוכח המעשה שלא ייעשה הזה, שבירת הטאבו המתריסה שלא ידעתי איך לעכל אותה, כאילו המורה לתנ"ך בכבודה ובעצמה באה וכתבה "יהוה" במרכז הלוח בכיתה וגם הקריאה את זה בקול. לא דיברתי עם אחותי שבועיים, כעונש (ומה שהיה חמור הרבה יותר, מבחינתה: סירבתי להפקיד את דמי הכיס שלי ב"בנק" שאותו פתחה עבורי באותה שנה, תוך הבטחות שתחזיר לי אותו עם ריבית; הבנק, למותר לציין, הלך בדרכו של הבנק למסחר; שנים מאוחר יותר הבנתי מאיפה אתי אלון קיבלה את ההשראה, אבל לפחות היא גנבה בשביל אחיה, לא ממנו).

על רגשות התיעוב שלי כלפי מכורתו של הצורר הקשתה העובדה שנוכחותה בפועל של גרמניה בחיי הייתה אמורפית למדי. לפיכך נוקזו רוב הסנטימנטים בכיוון נבחרת הכדורגל הבלתי נסבלת שהייתה מגיעה דרך קבע לגמר המונדיאל אגב הדחת הנבחרות הסימפטיות ביותר בדרך. שמות כמו קרל היינץ רומיניגה, פאול ברייטנר וטוני שומכר היו שקולים עבורי לאלה של רודולף הס, יוזף גבלס ואדולף אייכמן, ומבחינתי ברור היה כי מדובר בממשיכי דרכם הישירים (היטלר בכל זאת היה בליגה אחרת; כנראה הליגה של גרד מילר, אבל זה היה לפני דורי). לתחושות שלי תרמו שידורי הטלוויזיה האובייקטיביים מאוד, שבהם הגרמנים תוארו תמיד כרובוטים מתוכנתים וממושמעים, וספריו הפשיסטיים של אבנר כרמלי (שם העט של שרגא גפני, אותו אחד שהתחזה גם לאון שריג של "דנידין"), שבסדרת "הכדורגלנים הצעירים" שלו כיכב שחקן בשם נכטיגל, נאצי במסווה שביקש לנצל את העפלתה הפיקטיבית של נבחרת ישראל למונדיאל כדי להשלים אחת ולתמיד את הפתרון הסופי, עד שאלון ורפי הגיבורים הצליחו לסכל את מזימתו.

החל ממונדיאל 1982 ובמשך שנים ארוכות הייתי מארגן לעצמי מונדיאלים פרטיים בבית: שני גלילי נייר טואלט ריקים שהוצבו בשני קצוות החדר סימנו את השערים, ועליהם הוצבו לייסטים של פוסטרים שהיוו את המשקופים. מחק קטן בצורת כדור תפקד ככדורגל לעת מצוא, ואני הייתי יורד על ברכיי ומנהל משחקים במשך שעות, כשכל יד מייצגת את אחת הנבחרות. עבור אמא שלי, התוצאה העגומה ביותר של התחביב המשונה הזה הייתה העובדה שמכנסי הטרנינג שלי החזיקו מעמד לא יותר משבועיים עד שהיו קרועים במידה שלא אפשרה את לבישתם; מבחינתי, התוצאות העגומות יותר היו על כר הבּלטוֹת עצמו, שבו תפיסת הצדק הבסיסית שלי (שהלכה מאז לעולמה, תודה לאל) כפתה עלי לנהל את המשחק ללא משוא פנים והובילה לזכייתן של נבחרות משונות (צפון אירלנד?) בתואר אלופת העולם, על חשבונן של אלה שהיו מועדפות עלי במציאות. אבל גם לתפיסת הצדק שלי היו גבולות: כל משחק של גרמניה הסתיים באופן אוטומטי בניצחון רב שערים של היריבה. זכורה לי היטב הפעם היחידה שבה באמת נקרעתי מבפנים.  זה קרה בעת השחזור המשחק הדרמטי בין גרמניה לאלג'יריה במונדיאל 1982. בכל זאת, נאצים נגד ערבים זו דילמה קשה; נדמה לי שהמשחק שלי נגמר בתיקו (במציאות, האלג'יראים הדהימו את הגרמנים בניצחון 1:2).

***

עם השנים התבגרתי קצת – יש שיאמרו, קצת מדי – והיחס שלי לגרמניה הפך למורכב יותר. ב"מורכב יותר" אני מתכוון לכך שבאופן כללי לא הייתה לי בעיה עם גרמנים, כל עוד הם לא שיחקו כדורגל. היו לי חברים גרמנים, אהבתי ספרים וסרטים גרמניים, אפילו חיבבתי את "ג'ינג'יס חאן". אבל כשפייר ליטברסקי או לותר מתיאוס עלו על המגרש, צף ועלה מחדש כל המטען ההיסטורי. גרמניה הרסה לי את מונדיאל 1986 (אוי, מישל פלטיני), הרסה לי את מונדיאל 1990 (אוי, מרקו ואן באסטן), הרסה לי את יורו 1996 (אוי, קארל פובורסקי) והרסה לי את מונדיאל 2000 (אוי, סמואל אטו). בפעמים הנדירות שבהן היא נכשלה או הפסידה לקבוצות אהודות, זו הייתה עילה לחגיגה רבתי, ממש כאילו מאיה זכתה ב"כוכב נולד" (ולמי ששרד עד פה ונמאס לו, גשו בבקשה לסוף הפוסט). כשהיא ניצחה, זה היה יותר כמו זכייה של מירילא.

שחקן העבר של נבחרת אנגליה גרי לינקר טבע פעם את הפתגם שהפך מאז למיתולוגי, "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים". בתפיסה הסובייקטיבית של רוב האנשים שאני מכיר זו גם המציאות. זו תפיסה שנשענת על תחושה שגם כשהגרמנים לא טובים – ובתפיסת המציאות של רובנו הגרמנים אף פעם לא טובים – הם מוצאים דרך כלשהי לנצח, משערים מקריים בדקות האחרונות או תוך שימוש בטקטיקות נלוזות ובמשחק מלוכלך. לתחושה הזאת יש בסיס מסוים במציאות, אבל באותה מידה לפחות היא גם רחוקה ממנה. אני זוכר במעומעם את הרגע שבו הבנתי, באופן רציונלי, שמנקודת המבט הגרמנית הדברים ודאי נראים אחרת – לא שאז זה שינה לגבַּי משהו. גרמניה הפסידה לאיטליה בגמר מונדיאל 1982, הודחה על ידי ספרד מיורו 1984 משער בדקה ה-90, הפסידה לארגנטינה בגמר מונדיאל 1986 משער בדקה ה-86, הודחה בחצי גמר יורו 1988 (אצלה בבית) משער בדקה ה-89, הפסידה לדנמרק בגמר יורו 1992, הפסידה בגמר מונדיאל 2002 והפסידה בחצי גמר מונדיאל 2006, שוב אצלה בבית, משני שערים בדקות ה-119 וה-120 של ההארכה. בתווך, חייבים להודות, היא גם זכתה במונדיאל 1990 וביורו 1996, אבל עדיין, יחסית לנבחרת שמנצחת תמיד, ובדקות האחרונות, להיות אוהד כדורגל גרמני זו כנראה חוויה די מתסכלת. אבל זה מגיע לו, כמובן, כי הוא הרי מעודד את מיכאל באלאק רק כסובלימציה של האהדה האמיתית שלו להרמן גרינג.

***

ביוני האחרון גוב האריות שלי החליט משום מה לשלם לי כסף כדי שאסע לגרמניה. מטבע הדברים, לא התנגדתי. לעילה הרשמית לנסיעה התייחסתי כאל כורח המציאות, וברגע האפשרי הראשון השתחררתי מהכבלים ויצאתי לראות מונדיאל.

בקרב חובבי הכדורגל מתנהל בחודשים האחרונים ויכוח סוער, האם המונדיאל האחרון הוא הגרוע ביותר בעידן המודרני או רק השני הכי גרוע. הוויכוח הזה רלוונטי עבורי בערך כמו מוטי פליישר. ייתכן שבטלוויזיה רמת הכדורגל הייתה מאכזבת. בגרמניה, בתוך האיצטדיון ומחוצה לו, זו הייתה חוויה של פעם בחיים. קצת קשה להסביר את זה – אני יודע כי אנשים שהיו במונדיאלים ובמשחקים אולימפיים בעבר ניסו להסביר לי ולא הבנתי כלום – אבל הכדורגל הוא עניין משני לחלוטין בתוך המציאות הקונקרטית של מונדיאל. מונדיאל זה ללכת ברחובות ברלין ולהיתקל כל שנייה באוהדים של נבחרת אחרת, שרים ומאושרים. מונדיאל זה לשבת באמצע הלילה עם חבורת אוהדים ברחוב או בפאב, לדבר על המשחקים שראיתם ועל המדינות שלכם ועל החיים שלכם ולהשתחרר פתאום מכל המגבלות וההצגות שמלוות אותך ביומיום. מונדיאל זה לשבת 90 דקות עם כמה אלפי תוניסאים ביציע ולעודד איתם את הנבחרת שלהם גם כשהיא מפסידה, כי בשבילם ההשתתפות בחגיגה היא באמת העיקר ולא רק קלישאה. ומונדיאל זה לעמוד מול מסך ענק בשער ברנדנבורג עם עוד כמה עשרות אלפי אנשים, להתחבק עם אוהד נבחרת ארגנטינה צוהל אחרי שער מדהים של מקסי רודריגז, להתחבק עם אוהד נבחרת מקסיקו שמיואש מאותו שער בדיוק, ובסוף להתחבק עם האמריקנית שהגיעה לכאן רק כדי לחוות את זה מקרוב, כמוך. שלושה אנשים שלא הכרת ושלא תכיר יותר לעולם, מאוחדים ל-90 – או במקרה הזה 120 – דקות של אהבה טהורה ונקייה מכל אינטרס.