נינט וסקעת. צדק מאוחר

פרופורציות. ואם כבר ג'קו: מסע ההתנצלויות המפרך שלו הגיע הפעם לשיא חדש. ג'קו התחיל עם התנצלות בפני המשפחות השכולות, כי "הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפגוע, אני ממש ממש מצטער על זה", ומיד עבר לבקש סליחה ממי שחשוב באמת, צביקה הדר ("שהלך איתי לאורך כל הדרך והחזיק לי את היד ואני מרגיש שגם אותו אכזבתי"). הקהל, שלא הגיב בזמן ההתנצלות בפני המשפחות השכולות, התחיל למחוא כפיים במרץ כשג'קו עבר לצביקה הדר.

ג'קו ממשיך לבכות. מירילא עשה את זה יותר טוב

שפיות. על הקטעים ה"הומוריסטיים" של הערב היו אחראים חנה לסלאו ומאיר סויסה, שישבו בקהל והריצו דאחקות מביכות. הרגע חסר הטעם ביותר הגיע כשהשניים חילקו את פרס "הרגע השפוי של השנה". למקום הראשון הגיע "ה-13 באפריל בשעה 7:30 בבוקר", רגע שבו "לא קרה שום דבר". אבל מה שמעניין היה דווקא המקום השני, שאליו הגיע "אסון עולמי שאף אחד לא האשים אותנו בו, שפעת העופות". לסלאו נזכרה באסון הזה בנוסטלגיה: "כן, אני זוכרת, זה היה כיף".

במסגרת הרגע רווי ההומור של שפעת העופות הושמדו קרוב ל-200 מיליון ציפורים ברחבי העולם. גם כ-150 בני אדם מתו בעקבות המחלה. אבל זה מצחיק מאוד, כי אף אחד לא האשים אותנו בזה. בטקס הבא אפשר להכתיר גם את הרגע הכי שפוי של מאה השנים האחרונות. המועמדים: חמישה אירועים משעשעים שלא הואשמנו בהם – הצונאמי במזרח הרחוק, פצצת האטום על הירושימה, השואה הארמנית, רצח העם ברואנדה והג'נוסייד בבוסניה. כשחושבים על זה, אפשר להוסיף גם את השואה שלנו.

שפעת העופות. השעשוע שבהשמדה

מתן בסתר. זה נהיה נורא בנאלי להתלונן על הניצול של העוני והמסכנות לצרכים מסחריים, הן על ידי ערוץ 2 והן על ידי החברות שמרוויחות פרסום ותשבחות בלתי פוסקות בתמורה ל"תרומה" כלשהי. זה נהיה כל כך בנאלי, שאפילו במשדרים הממלכתיים האלה אומרים את זה, ובכך כאילו יוצאים ידי חובה והופכים את הטענה ללא רלוונטית. אבל היא נותרת רלוונטית ומעצבנת בדיוק אותה מידה גם אם בערוץ 2 מכירים בקיומה.

הגרוטסקה הזאת הגיעה השנה לשיאים חדשים במופע ה"תרומה" של בנק הפועלים. בהאנגר ענק אי שם התקבצו כמה עשרות עובדים לאריזת ארוחות לעניים, כולם לבושים בחולצות שעליהן כתוב "בנק הפועלים". מכל סנטימטר פנוי על התקרה התנוססו באנרים ענקיים עם הלוגו של בנק הפועלים, בתחתית המסך רצה כל כמה דקות כתובית שהיללה את בנק הפועלים, ולקינוח הביאו את יושב ראש ארגון עובדי בנק הפועלים, אחד צ'רלי, שהסביר ש"בנק הפועלים תורם ביד רחבה לכל המוסדות, והכל בסתר". בחיי, ככה הוא אמר.

בנק הפועלים נותן בסתר. רק את מרגול שכחו להסתיר

החתולה שלי, המוכרת לרוב הקוראים כאן כטושטוש, אוהבת לשחק במשחקי ציד שונים. העיקרון העומד מאחוריהם זהה: אני מציב מולה אובייקט כלשהו, והיא מזנקת עליו ומרטשת אותו. על מנת שהמשחק יהיה אמין, טושטוש צריכה להרגיש שהיא לוכדת את הטרף כשהוא מופתע ואינו מצפה לכך. לכן היא נוהגת "להסתתר" מאחורי כל חפץ מזדמן באזור, בדרך כלל גרב שהושאר על הרצפה, כשהיא משוכנעת שככה לא רואים אותה. התמונה הנגלית לצופה האובייקטיבי משעשעת ביותר: חתולה במשקל שבעה קילוגרמים אורבת לטרף מדומיין כשהיא "מסתתרת" מאחורי גרב המסתיר, במקרה הטוב, את קצה קצהו של שפמה. מעשית, היא נסתרת בערך כמו דב הנמלים המסתתר ברכב בתמונה הבאה. משום מה, זה מה שחשבתי עליו כשצ'רלי דיבר.

(וגם "אוסם" לא טמנה ידה בצלחת, וגם בהאנגר שלהם נתנו בסתר. הסתתר באופן אפקטיבי במיוחד מנכ"ל החברה, כפי שהסבירה יעל גולדמן: "ציפור קטנה לחשה לי שגם מנכ"ל אוסם, גזי קפלן, נמצא כאן ואורז עם כולם, שזה ממש ממש יפה מצידו". ממש.)

גם "אוסם" נותנת בסתר. לפחות בלי מרגול

נעדרים. אפילו אם מתעלמים לרגע מהשילוב המשונה בין אירוע התרמה לעניים לבין חלוקת פרסים לבדרנים, חייבים לומר שצריך להתאמץ מאוד כדי להעביר שלוש שעות של פטפטת בלתי פוסקת על עניים מסכנים בלי להגיד מילה אחת על שני המגזרים העניים ביותר בחברה הישראלית. היו בערב הזה ילדים וקשישים וגמלאים ורעבים ואמהות חד-הוריות ותושבי הצפון (היהודים) המופגזים ותושבי השכונות ועיירות הפיתוח. לא היו בו חרדים וערבים. בעצם, ערבים היו: צבי יחזקאלי הכין סלט ערבי, מה שהיווה מקור בלתי נדלה לבדיחות מצחיקות לאורך כל הערב ("הוא ממש בן דוד").

צבי יחזקאלי והסלט הערבי. לא לשכוח בידוק ביטחוני

קיטש. והיה עוד מישהו שניסה להזכיר ערבים, וגם עוד כמה דברים חשובים. שאול פלדמן-גור, איש יקר, הפך לאחד מסמלי המלחמה כשצולם מנגן בפסנתר בתוך ביתו ההרוס. פלדמן-גור הוזמן לטקס כדי להשתתף באורגיית הקיטש כשהוא בתפקיד קיטשיונר ראשי, אבל סירב לשתף פעולה. הוא העדיף לנצל את הבמה כדי להגיד כמה דברים משמעותיים באמת: שמלחמה זאת הבעיה, לא הפתרון; שבמלחמה הזאת סבלו גם יהודים וגם ערבים; שגם תושבי לבנון סבלו. בשביל ערוץ 2 זה היה יותר מדי. בדיוק כשפלדמן-גור התחיל לדבר על הקשר בין הקיטש למוות,  והסביר שבמלחמה הזאת נעשינו מומחים לשני נושאים, טילים וחיבוקים, החליט דני קושמרו שהגיע הזמן לשים קץ לפארסה הביקורתית הזאת כשכולנו רק רוצים להמשיך לחבק. "ועכשיו, שאול, אני רוצה לשמוע את המומחיות השלישית שלך, מוסיקה", קטע קושמרו את פלדמן-גור ודרש ממנו להפסיק לקשקש. "תראה את מי הזמנו לנגן לצידך", הציג בחנפנות את צביקה פיק. פלדמן-גור האומלל ביקש "אני חייב עוד משפט", אבל לקושמרו זה לא הפריע. "אי אפשר לעצור אותו", גיחך בקול, ואז כמובן עצר אותו: "בבקשה שאול, בוא, הנה אני מזמין את המאסטרו לנגן איתך, לא פחות". באמת שישתוק כבר האידיאליסט הזה, המאסטרו רוצה לשיר.

שאול פלדמן-גור וצביקה פיק. שהנודניק יפסיק להפריע 

כוח. הפסאודו-פטריוטיזם הקיטשי הגיע כמובן לשיאו כשאמנון דנקנר הכריז על כך שבתואר איש השנה זכה "חייל המילואים". אבל בלי עוד קצת סגידה לבעלי הכוח אי אפשר (ועוד קלוז-אפ על נמרודי בבקשה), אז דנקנר מיד הסביר שאת הפרס יעניק דווקא ארקדי גיידמק, האיש שהגיע ראשון מבין המועמדים שהם "בשר ודם" (אלוהים ישמור, איזה ביטוי אומלל; אם יש משהו שלחיילי המילואים יש, זה דווקא בשר ודם). "הלוואי שכולם היו כמותו", היגג דנקנר על הנדיב הידוע, שקיבל ארבע דקות תמימות שבהן הוא נשא נאום תמוה בלי שאף אחד יקטע אותו או יגיד לו שאי אפשר לעצור אותו. לשני חיילי המילואים שעלו אחר כך לבמה כדי לקבל את הפרס לא נתנו לפתוח את הפה, כמובן. למה מי הם, כולה אנשי השנה.

משמאל: אנשי השנה. מימין: חיילים בשר ודם

והודעה לסיום לחנה לסלאו: מפסטיבל קאן התקשרו וביקשו שתחזירי בדחיפות את פרס המשחק שלהם.

רציתי לכתוב גם שנה טובה מפורטת לכולם, אבל הטקס הזה כל כך עצבן אותי שזה ייאלץ להידחות. בינתיים, בקטנה, שתהיה לכולם שנה טובה ומאושרת, אתם יקרים לי מאוד.