פרולוג. לפני קרוב לשנה, במהלך נסיעה לחו"ל, הלכתי לערב סופרים בספרייה הציבורית של עיר אמריקנית חסרת ייחוד (נוט טו סלף: תמצא חיים, לפחות כשאתה לא בארץ). בערב התארחו שלושה סופרים אירים ידועים (וידועים פחות): ג'ון בנוויל ("הים" המופלא שלו יצא לאחרונה בעברית), סבסטיאן בארי וקולם טויבין. השלושה – ברנשים רציניים מאוד בחזותם וביצירתם – התנהגו בערב הזה כפי שהייתם מצפים משלושה אירים בבילוי לילי. הם אמנם לא נראו שתויים לגמרי, אבל העבירו את המפגש במקבץ עקיצות הדדיות, מלווה בביטול עצמי מוחלט. כשאחת הנוכחות ניסתה לשאול את בנוויל – חמור הסבר שבחבורה, לפחות חיצונית – איזו שאלה היה רוצה שישאלו אותו בערב כזה, הביט בה הסופר בהשתאות ופלט: "אולי, 'מה אתה עושה יותר מאוחר הערב?'".

בשלב מסוים, לקראת סיום המפגש, נשאל סבסטיאן בארי על יחסו לאירלנד, שנתפס כביקורתי מעט באחד מספריו האחרונים. בארי היגג באריכות לפני שסיכם: "אני מאוד אוהב את אירלנד". בתגובה הקהל מחא כפיים בקולניות. בנוויל המשועשע סנט מיד בבארי על הפופוליזם הזול: "זו באמת חוכמה גדולה לקבל מחיאות כפיים על זה שאתה אומר שאתה אוהב את המדינה שלך. אני אוהב את אמא שלי". הקהל, למותר לציין, התמוגג, השתנק מצחוק ומחא כפיים בקולניות רבה עוד יותר.

יום כיפור. נולדתי במאי 1974, וחישוב זריז חושף שעם פרוץ מלחמת יום כיפור הייתה אמי בהריון מוקדם. שני ההורים שלי נהגו לצום עד אז באופן קבוע, אך הטראומה הלאומית של אוקטובר 1973 השפיעה עליהם בדרכים הפוכות: אבי איבד סופית כל אמפתיה לדת, ומאותה שנה הפסיק לצום באופן הפגנתי ממש; אמי לא צמה בפעם הראשונה בחייה הבוגרים באותה שנה, בגלל ההריון, ומאז אותו יום היא משוכנעת – במגלומניה אופיינית למשפחה שלנו – שהמלחמה פרצה כדי להעניש אותה באופן אישי. על מנת לשמור על המדינה ממלחמה נוספת, היא צמה מאז בעקביות ובאחריות.

כמו רבים אחרים, כשהייתי קטן הצום נתפס בעיניי בעיקר כאתגר. ניסיתי לראשונה כבר בכיתה א', ובכיתה ג' הצלחתי (אם כי זכור לי במעומעם איזה ביסקוויט שהגנבתי לפה כשאף אחד לא שם לב; עכשיו אני מבין למה חשתי כזו הזדהות כשג'ורג' התוודה שהוא רימה בתחרות בפרק האחרון של "סיינפלד"). גם שתי אחיותיי עברו תהליך דומה, אולם אצל שתיהן, אחרי ההצלחה הראשונה הן הבינו שדי מיותר לטפס פעמיים על האוורסט ולכן לא חזרו על המעשה. המשפחה שלי נחלקת לפיכך לצמים וללא צמים, על פי מפתח אדיפלי מובהק וקצת מדאיג: אמי ואני צמים, אבי ושתי אחיותיי – לא.

צום. למזלי, קל לי מאוד לצום. גם בימים נטולי כל שמץ רליגיוזיות אני מסוגל לשכוח לאכול למשך קרוב ל-24 שעות – יותר אם שמעתי את מירילא בתווך ונתקפתי בחילה קשה – ולכן בדרך כלל אני אפילו לא מתחיל להיות רעב עד שעה-שעתיים לפני סוף הצום.

במהלך השנים חלו התפתחויות ברציונליזציות שפיתחתי כדי להסביר לעצמי מדוע אני צם. בשנים הראשונות, כאמור, זה היה אתגר, משולב באינדוקטרינציה דתית שספגתי בכל מיני מסגרות חוץ-משפחתיות; אחרי כן זה נבע מאיזו תפיסה פשטנית ופסאודו-מוסרית שראתה בצום סוג של כפרה; ובשנים האחרונות אני חושד שמדובר בעיקר באינרציה. מאחר שזה לא מקשה עלי, הצום הפך לברירת מחדל שאני לא מקדיש לה מחשבה יתרה. ואולי, בסתר לבי, השפיעה עלי גם הטראומה של אמא שלי, ואני חושש ששינוי המנהג יביא לתוצאות עגומות (מלחמה, נניח; לא יעלה על הדעת הרי שתהיה כזו אם אני צם, כפי שזכינו לראות השנה).

בזמן שאני צם להנאתי ואבי בולס להנאתו הגדולה לא פחות מזון בכמויות שאפילו טושטוש הייתה מתקשה לעמוד בהן (מחאתה השקטה של טושטוש, "אין דבר כזה", נרשמה בפרוטוקול), אמי מתייסרת מדי שנה ייסורים קשים מנשוא. בשנים האחרונות אנו מנסים לשכנע אותה ללכת לרופא, לרב או לכל אדם בר-דעת – על דעתנו היא לא סומכת, ובצדק – כדי שיסביר לה שבמצבה הבריאותי פשוט אסור לה לצום. אולם היא בשלה: גורל המדינה מונח על כתפיה, ולא היא תזניח אותה ותדון אותה לאפוקליפסה רק בשל רעב קל, עילפון זמני או סכנת מוות. כמו טרומפלדור בשעתו, רק עם גפיים מיומנות יותר, גם אמי מאמינה כנראה שטוב למות בעד ארצנו; ורק אנו, ששומעים אותה במשך כל שעות החג, מבינים למה התכוונו אלה שטענו שמה שטרומפלדור באמת עשה היה לסנן כמה קללות עסיסיות בשפת אמו.

מי שיצליח להסביר מדוע התמונה הזאת עולה
בגוגל כשמחפשים "יום כיפור" ייחתם בספר החיים

ג'קו. (כי הוא חייב להיות קשור לזה איכשהו).

בדיון שהתפתח אצלי בתגובות לאחר השימוש המניפולטיבי הנלוז שעשיתי בשמו של ג'קו אייזנברג כדי לדחוף את עצמי בפעם הראשונה בחיי לנושא החם (והנה, היום זה קורה בפעם השנייה; רק על זה ידונו אותי למיתה), הסברתי שאחת הבעיות העיקריות שלי עם הפיכתו של השירות בצה"ל לקריטריון מרכזי כל כך בשאלת תרומתו של אדם לחברה נובעת מכך שבדרך זו אנו בעצם מעניקים מפלט נוח ופטור גורף מהצורך להועיל לחברה גם מחוץ למסגרת הצבאית ובמשך כל החיים. השירות בצה"ל הופך להיות ה"כבר תרמתי במשרד" הלאומי, ואדם רואה עצמו כאילו תרם את שלו בגיל שמונה עשרה עד עשרים או עשרים ואחת, ולכן הוא אינו צריך לעשות יותר דבר. אותה בעיה טמונה כמובן גם ביום כיפור, ואפילו הדיון היפהפה במסכת יומא בשאלת "האומר אחטא ואשוב" לא מנע מאנשים רבים לאמץ את התאריך הזה כהזדמנות חד-שנתית לטיהור מקיף ובלי שהדבר יעיד כהוא זה על כוונותיהם האמיתיות. הדיון בנושא הזה בנאלי ואין לי כוונות להיכנס אליו. גם אין לי כוונות לעשות הכללות גורפות כלשהן. אנשים צמים מסיבות שונות, ואנשים לא צמים מסיבות שונות, ואני מכבד את כולם. במערכת הערכים שלי – שבמסגרת המגלומנית הזו היא היחידה המטרידה אותי – אין בעצם ההחלטה הזו כדי לומר דבר על ערכם היחסי.

סגירת מעגל. אז למה בכל זאת אני כותב על הנושא הזה? כי בשנים האחרונות – ואין לי מושג למה זה קורה דווקא עכשיו – מרבים לשאול אותי מדוע אני צם. בסביבתי הקרובה מעטים מאוד צמים, ואלה שכן אוחזים לרוב במניעים ברורים ומוצהרים. לי אין מניע, אין הסבר, ואין סיבה להצביע פרס. ומשום מה גיליתי כי התשובה "אני צם כי אני רגיל לזה" לא משכנעת אף אחד. כולם בטוחים שיש לי סיבות נסתרות כלשהן שאותן אני לא מגלה מסיבות שאותן איני יכול אפילו לנסות לשער. בדרך כלל אני מנסה לפענח ביני לבין עצמי את הסיבות למעשיי, אבל מאיזושהי סיבה, דווקא במקרה של יום כיפור לא היה לי מעולם שום עניין מיוחד בזה.

ואז, פתאום ולגמרי בטעות, מצאתי לעצמי לפני שבוע סיבה טובה לצום. אמי, כזכור, מתייסרת קשות במהלך הצום, ונדמה לי כי אחד הדברים שעוזרים לה לעבור אותו בשלום (יחסי) הוא העובדה שהיא לא צמה לבד. גם אני שותף לכך, ואני אפילו מדמה את עצמי סובל מעט, כי בכל זאת לא נעים. במהלך הצום, בין אם אני נמצא בבית ההורים ובין אם לאו, אנו מדברים פעמים רבות, משווים חוויות – אמיתיות מצידה ושקריות לחלוטין מצידי – ומעודדים זה את זה להמשיך ולשרוד (תכלס, אני מעודד אותה להפסיק, אבל היא מבינה את זה כמס שפתיים). אין לי ספק ששותפות הגורל הזו, גם אם היא מדומיינת, מסייעת לה להחזיק מעמד.

ולכן, לכל מי שמתעתד לשאול, מצאתי סוף סוף תשובה המניחה את דעתי: אני לא צם בשביל אלוהים, אני לא צם בשביל להישאר בחיים, אני לא צם כי אני מאמין שזה הופך אותי לאדם טוב יותר, אני לא צם כי יש ליום כיפור משמעות מיוחדת עבורי, אני לא צם כי אני דתי, אני לא צם כי אני חילוני ומעוניין לשמור על קשר כלשהו למסורת, ואני לא צם כדי להוכיח שום דבר לאף אחד. אני צם בשביל אמא שלי, שאותה אני אוהב מאוד.

ומחיאות כפיים סוערות יתקבלו בברכה בתגובות, כמובן. גמר חתימה טובה לכולם.