לא מזמן סיימנו לבחור את אנשי השנה, אבל אם היינו מתבקשים לבחור במקומם את אנשי המילניום, אין לי ספק שהתואר היה מוענק ללא עוררין למשפחת מושלמי: ההורים יעקב ודליה, והילדים שרית, עמי ורונן. כי משפחת מושלמי, כמשתמע משמה, היא המשפחה המושלמת. ולרגל חג הסוכות ומאורע משמח עוד יותר שייחשף רק בהמשך (ותודה למורה הדסה שלימדה אותי על בניית מתח ורמז מטרים), דומני שמן הראוי שתולדותיה של משפחה מפוארת זו יהפכו לנחלת הציבור כולו, ולא רק לנחלתה של משפחתי שלי.

משפחת מושלמי הפציעה יש מאין באחת השכונות הנידחות של תל אביב-יפו אי שם באמצע שנות השבעים. עד היום מתגוררים נציגיה הוותיקים יותר בבית פינתי ברחוב הנושא את השם הביזארי ביותר בכל העיר (ולא, זה לא בוקי בן יגלי; הוא הוצא מן התחרות כדי לשמור על תחרותיות). מאחר שאיתרע מזלה של משפחת מושלמי וגם משפחתי הלא מושלמת הגיעה לאותו רחוב מאובק ממש באותו שבוע, הפכו אמא מושלמי – להלן דליה – ואמא שלי – להלן אמא שלי – לחברות טובות. דליה מושלמי לא עבדה, ולכן היה לה די והותר זמן כדי לאסוף כל פיסת רכילות שהתגלגלה ברחוב ולהעביר אותה מיד לרשותה של אמא שלי, שראתה בכך גילוי יוצא דופן של נדיבות ולא שמה לב, מן הסתם, לכך שבאותו אופן בדיוק המידע שנפלט מפיה בטעות בעת שיחות עם דליה מושלמי עשה את הדרך אל שאר המשפחות בשכונה. אבא מושלמי – להלן יעקב – ואבא שלי אמנם לא נעשו חברים טובים עד כדי כך, אבל גם הם נהגו לפצח גרעינים בצוותא מול משחק כזה או אחר של מכבי תל אביב (כדורסל) ולקלל את השופט להנאתם. אבל חברויות עמוקות באמת, כידוע, הן אלה שנוצרות בגיל מוקדם, ועל כן נוצר הקשר ההדוק דווקא בין חברי הדור הצעיר של המשפחות. אף שהכירו, כאמור, רק בשנות העשרים המאוחרות שלהן, הקשר הסימביוטי בין דליה מושלמי לאמי בא לידי ביטוי עוד זמן רב קודם לכן בנטייתן המוזרה להתעבר במשותף. על כן הפכה שרית מושלמי, באותו זמן ילדה מתולתלת וחייכנית בת שש, לחברתה הטובה ביותר של אחותי הגדולה, ילדה מתולתלת יותר וחייכנית פחות באותו גיל; ואני, ילד שמנמן וג'ינג'י בן שנתיים, הפכתי לחברו הטוב ביותר של עמי מושלמי, שהיה שמנמן פחות ובעל שיער זהוב ומלכותי, וגם נטייה מדאיגה לאכול נזלת. כמה שנים מאוחר יותר נולדו במקביל גם אחותי הקטנה ורונן מושלמי, וגם הם המשיכו כמובן את המסורת המשפחתית והפכו לחברים.

ילדי משפחת מושלמי נולדו מושלמים ונותרו מושלמים. הפעם הראשונה שבה אני זוכר את אמא שלי צועקת עלי הייתה מלווה בתהייה שאותה שמעתי לאחר מכן פעמים כה רבות, למה אני לא יכול להיות יותר כמו עמי מושלמי. שתי אחיותיי עברו בדיוק אותה חוויה, כל אחת עם המקבילה המושלמית שלהן. ילדי משפחת מושלמי, כנראה בשל הגֶנים המשובחים שהעבירו להם הוריהם, היו מחונכים, ממושמעים, מנומסים, משקיעים בלימודים, אדיבים לזולת ונכונים תמיד לעזור לכל, ובמיוחד לאמא מושלמי. על פי המיתולוגיה המשפחתית, סדר יומם הורכב מקימה בבוקר, הליכה לבית ספר שם התנהגו תמיד למופת, חזרה הביתה והכנת שיעורים יסודית ומהירה; או אז התפנו ילדי משפחת מושלמי למשימות שבזכותן שדרגו עוד יותר את הילת הקדושה שלהם, סיוע בעבודות הבית. לא היה סמרטוט ספונג'ה שאותו ראה מי מהילדים בלי שניגש אליו בהתלהבות ופצח במלאכת ניקיון הבית. לא הייתה שקית זבל שלא הורדה אחר כבוד לחדר האשפה. לא הייתה ביצה במקרר שלא הפכה לחביתה לכל בני המשפחה, ולא ירקות שלא מצאו את דרכם לקערת הסלט כשהם חתוכים באופן מושלם. במשפחת מושלמי לא צריך היה לבקש דבר, ואם שכחה לרגע דליה מושלמי באיזה שנגרי לה היא חיה וביקשה מאחד הילדים להשקות את העציצים, נענתה מיד בקריאה העולצת, "כבר השקיתי, אמא". אכן, בהשוואה למשפחת מושלמי, משפחת בריידי הייתה משפחת סימפסון; ואנחנו? אפילו ביוויס ובאטהד היו מתביישים בקרבתנו.

כשהיינו קטנים, אחותי ואני תהינו תמיד על הפער בין אופן התנהלותם של ילדי משפחת מושלמי בסיפוריה של אמי לבין אופן התנהלותם בחברתנו, שהיה נדמה כרגיל למדי. אבל בהיותנו קטנים ונאיביים, לא העלינו על הדעת שמשהו מהתיאורים אינו מהווה שיקוף מדויק של המציאות. לכן החלטנו שככל הנראה, בחברת ילדים אחרים נאלצים שרית ועמי להתאים את עצמם לסביבה ולנהוג כאחד העם על מנת שלא לבלוט, ורק בתוככי ביתם הם מרשים לעצמם להפגין את אופיים המושלם והאמיתי. ובכל זאת, מדי פעם הקשינו מעט על אמי: אם ילדי משפחת מושלמי כל כך משקיעים, למה הציונים שלהם פחות טובים משלנו? ואם הם כל כך עוזרים בבית, למה הם מספרים לנו שאמא שלהם תמיד צועקת עליהם? לקושיות אלה נמצאו תמיד פתרונות הולמים. ילדי משפחת מושלמי קיבלו ציונים פחות טובים כי הם היו פחות מוכשרים מאיתנו, ודווקא משום כך ראוי להעריך אותם יותר על השקעתם, בעוד שאנו מבזבזים את המתנה שהאל נתן לנו; ואיכה יימנעו ילדי מושלמי מלספר לנו שאמם צועקת עליהם, כשהם רואים שעלינו צועקים כל הזמן ואינם רוצים לגרום לנו להרגיש רע? כי גם טוּב לב נדיר, אם שכחתי לציין זאת, נמנה בין תכונותיהם המושלמות של בני המשפחה המושלמת.

יעקב, דליה, שרית, עמי ורונן ליוו את כל תהליך התבגרותי, וגם המיתוסים של הילדות שלי התנפצו לא בזכות משפחתי שלי – שלרגע לא דמיינתי אותה כמושלמת ולכן לא היה מה לנפץ – אלא בזכות משפחת מושלמי. בימי בית הספר היסודי, יעקב מושלמי נהג לקחת את עמי ואותי בשבתות לשחק כדורסל (האין זאת התנהגות אבהית מושלמת?). במשך שנתיים לפחות היינו שנינו משוכנעים שיעקב – גבר נמוך, שמן ומקריח במיטב שנותיו – הוא התגלמותו המקומית של לארי בירד, אלילנו באותה תקופה. ליעקב מושלמי הייתה יד קטלנית מחצי מרחק, ומהבּלטה החביבה עליו הוא היה מסוגל לקלוע סל אחרי סל, כמעט בלי להחטיא. ובמקרים הנדירים שבהם הכדור מיאן להיכנס לחישוק, יעקב היתמר מעלינו וקטף בנקל את הכדור החוזר על מנת להחזירו למקומו הראוי. מדי שבת הייתי חוזר הביתה ומפליא בסיפורים על כישרונו המדהים של יעקב, שרק בשל אהבתו לילדיו ויתר על קריירה מפוארת ותהילת עולם כישראלי הראשון באן-בי-איי.

המיתוס התנפץ בכיתה ד'. הן עמי, הן אני גבהנו קצת, וכבר היינו קרובים בגובהנו לזה הלא-מרשים-בכלל של יעקב. גם כוחנו הפיזי השתפר, ולכן יכולנו להתמודד איתו ביתר קלות במאבקי המיקום מתחת לסל. אולם התובנה המרכזית הייתה דווקא קוגניטיבית. פתאום שמנו לב לכך שליעקב אמנם יש בּלטה מועדפת שממנה הוא קולע היטב, אולם זו לא רק בלטה מועדפת, זו בלטה בלבדית. ובמילים פשוטות, הוא לא ידע לקלוע סל משום נקודה אחרת על המגרש. לפיכך פיתחנו אסטרטגיית משחק מתוחכמת: בכל פעם שבה יעקב קיבל את הכדור, התייצב אחד מאיתנו במרכז הבּלטה הנ"ל והמתין, כשהוא מותיר ליעקב את כל שאר המגרש פנוי לחלוטין. יעקב המתוסכל לא ידע כיצד להתמודד עם הסיטואציה החדשה שנכפתה עליו, ובצר לו ניסה מדי פעם את מזלו בזריקה ממקומות אחרים. הכדור, למותר לציין, לא נטה אפילו לגעת בחישוק. כך מת לארי בירד, ואני הבנתי שאולי גם בשאר האגדות שנרקמו בשמה של משפחת מושלמי הייתה מידה מסוימת של הפרזה.

בתיכון עברתי ללמוד בבית ספר אחר, והיחסים ביני לבין עמי מושלמי התנתקו כמעט לגמרי. היחסים בין אחותי הגדולה לשרית מושלמי החמיצו עוד שנים קודם לכן, אולי בשל הגדרתה של אחותי את שרית בנוכחות קהל גדול כ"גמדה עם חזה אסטרונומי". ובהעדר קשרים בין הילדים, גם אמי ודליה מושלמי התרחקו זו מזו והתעדכנו בנעשה לעתים נדירות בלבד. בכל פעם כזאת זכיתי לשמוע על הצלחותיהם האדירות של בני המשפחה, וכמה חודשים אחרי כל פעם כזאת הייתי פוגש את עמי מושלמי – שתמיד היה ילד (ונער) נחמד ונעים שכלל לא היה מודע לכובד המשא על כתפיו – ומקבל את הגירסה הבלתי מעובדת. כך שרית מושלמי סיימה בהצטיינות יתרה תואר במתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל אביב (שהתגלה מאוחר יותר כתעודת הוראה שאפשרה לה ללמד חשבון לילדי בית ספר יסודי); ובין לבין היא הספיקה גם להתחתן (ולהתגרש תוך שנה) ולמצוא עבודה כמורה למתמטיקה בתיכון יוקרתי (כאמור, כמורה לחשבון בכיתה א'). עמי מושלמי סיים תיכון בהצלחה (בגיל 23), הלך מיד לעשות תואר ראשון בהנדסה באוניברסיטת בן גוריון (חינוך במכללת שער הנגב), ולאחר מכן סיים בהצטיינות גם תואר שני (באוניברסיטת לטביה). על גורלו של רונן מושלמי, הקטן שבבני המשפחה, איני יודע דבר.

התיאור הנ"ל עלול להישמע מתנשא, וזאת לבטח איננה כוונת הדברים. אין לי שמץ של זלזול בהישגיהם של בני משפחת מושלמי, ואינני חושב שאני או מישהו מבני משפחתי עשינו משהו ראוי יותר עם הזמן או החיים שלנו. זה לא משנה את העובדה שמפיהם של הוריי, הישגיהם עברו תמיד שדרוג של ארבע דרגות על מנת שיתאימו טוב יותר לתפיסת המציאות שלהם ולאופן שבו הם תופסים הצלחה.

תמיד כשאני מספר את הסיפור הזה, אנשים מצפים לסיום שבו אגלה כי דליה מושלמי התגלתה כסוחרת סמים, יעקב מושלמי כאלכוהוליסט, שרית מושלמי כרוצחת סדרתית ועמי מושלמי כאופנובנק. האמת, כדרכה, בנאלית הרבה יותר. בני משפחת מושלמי היו ונותרו אנשים רגילים לגמרי, לא טובים יותר ולא רעים יותר מרוב בני האדם שאני מכיר. דליה מושלמי עובדת כמוכרת בחנות, יעקב מושלמי בבנק, שרית מושלמי בבית ספר ועמי מושלמי בחברת אינסטלציה. לשרית מושלמי שני ילדים מנישואיה השניים, עמי מושלמי התחתן לפני כשנתיים, ואני מניח שרונן לומד או עובד. למיטב ידיעתי, לאיש מהם אין מושג על התפקיד הגורלי שאותו מילאו בחיי ובחיי משפחתי.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הארוך הזה? מעשיות חינוכיות לסוכות הן לא בשבילי, ולמי שמחפש כאלה אני ממליץ לקחת את "האושפיזין" בדי-וי-די. פשוט אתמול נודע לי כי לעמי מושלמי, בן גילי, נולדה לאחרונה בת ראשונה. אז רציתי לאחל לו מכאן המון מזל טוב, ולהרגיע אותו כי למרות שמדובר במאורע מרגש ובמידה רבה גם מפחיד, אין לו מה לדאוג: אין לי צל של ספק שגם היא תהיה מושלמת.