על פי סיפור משעשע, וקרוב לוודאי בדוי, קיבל פעם המחזאי הנודע ג'ורג' ברנרד שוֹ הצעה שקשה לסרב לה מהרקדנית היפהפייה איזדורה דנקן. דנקן, חסידה גדולה של תורת האאוגניקה – הפילוסופיה החברתית הקוראת לשפר את המין האנושי על ידי ניצול מכוון של חוקי התורשה – הציעה לשוֹ כי יביאו ביחד צאצא לעולם, כי הלה יהא ניחן "בשכל שלך ובגוף שלי", כדבריה. שוֹ, על פי האגדה, הרהר בהצעה רגע קט לפני שדחה אותה בארסיות: "אבל מה נעשה אם יהיו לו הגוף שלי והשכל שלךְ?".

הרגליים של אמא שלי קצרות מאלה של איזדורה דנקן, ואבא שלי חסר את השנינות של ג'ורג' ברנרד שוֹ, אבל גם שתי דמויות בלתי מפורסמות בעליל אלה חקרו לפני כשלושים ושלוש שנים את נפלאות האאוגניקה ביחס לתכונה אחרת, עם תוצאות עגומות לא פחות.

את אמא שלי תוכלו לשים באמצע מדבר סהרה בלי מפה ולבקש ממנה להגיע ברגל לאוסטרליה, והיא תגיע לשם תוך שעתיים-שלוש וגם תמצא בדרך את רון ארד. את אבא שלי תוכלו לשים בחדר האמבטיה ולבקש ממנו לנווט לחדר השינה הצמוד, והוא ייעלם מהראדאר למשך שבועיים וחצי ויפציע מחדש בתודעה רק כשאמא שלי תרים את הטלפון ותשמע אותו מייבב בצד השני שהיא חייבת לבוא להציל אותו, ושתביא בדרך שרוכי נעליים, כי אלה שלו עברו לידיהם הבטוחות של שלושה שודדי דרכים נמיביים שהוא ממש, אבל ממש, לא יודע מאיפה הם הופיעו ובכלל מה עושים פה כל הכושים האלה.

אתם מוזמנים לנחש לבד אילו גֶנים אני קיבלתי.

אף פעם לא הבנתי את הדיבור על הגעה מנקודה א' לנקודה ב', כי ברור הרי שבדרך חייבים לעבור גם דרך ס', כ' ו-q, עם חניית ביניים במשכנם החדש של השרוכים של אבא שלי. על העדר חוש ההתמצאות שלי נרקמו אגדות משפחתיות שהיו יכולות לתחזק את הבלוג הזה עד קץ כל הדורות או עד שמירילא ילמד לשיר, מה שיקרה קודם, אבל מתוך רגש הרחמים אני אגביל את עצמי לשני סיפורים קצרים, ועוד אחד כבונוס מיוחד למתמידים.

בקיץ 1997 ביקרתי את ההורים שלי בחו"ל. מאחר שהם עברו לשם ב-1992, ובאתי לבקר אותם פעם בשנה, חישוב זריז מצביע על כך שהייתה זו הפעם החמישית שבה הגעתי אליהם, ובמילים אחרות: שהייתי אמור להכיר את הסביבה לא רע. באותו קיץ התארחה בעיר גם בתם של חברים של המשפחה, בחורה נחמדה שהפכה לנחמדה פחות בשל ההתעקשות המופלאה שלה להיכנס למיטה עם כל בחור שבו היא נתקלה חוץ ממני, ועוד לטעון שזה משום שהיא מחבבת אותי.

באחד הלילות יצאנו לאכול איפשהו, ובסביבות שתיים לפנות בוקר היא החזירה אותי הביתה. היא הורידה אותי מול הבית ונסעה לדרכה, ואני צעדתי בנחת לעבר דלת הכניסה. אין לי תמונה של בית הוריי איתי, אבל התמונה המובאת כאן מהווה קירוב מדויק למדי. לצורך העניין, הבה נניח שדירתם היא זו שהכניסה אליה היא מהדלת הימנית בתמונה, והקוראים שאינם ניחנים בשכל של איזדורה דנקן יכולים בוודאי לנחש לבד לאיזו דלת אני הלכתי.

על מנת להבטיח שאירועי אותו לילה יישאו אופי מגוחך עוד יותר, ראוי לציין גם שבאותו שבוע בדיוק החליפו ההורים שלי את המפתח לדלת הכניסה, ולמעשה עד אותו רגע לא ניסיתי מעולם לפתוח את הדלת עם המפתח החדש שהיה ברשותי. לכן, כאשר המפתח לא פתח את הדלת, היה לי ברור לגמרי שהמפתח שוכפל שלא כהלכה, ולאחר כמה ניסיונות כושלים הבנתי שאין לי ברירה אלא לצלצל בפעמון.

בעוד שבדירה המדומיינת בצד ימין בתמונה התאכסנו רק הוריי ואחותי – טיפוסים נוחים לבריות וחסרי כל עניין לציבור – בדירה המדומיינת מצד שמאל – זו שמול דלתה אני עומד ברגע זה בסיפור, אם איזדורה עדיין מתקשה לעקוב – התגורר באותו זמן נציג בכיר למדי של אחת מזרועות הביון המובילות והסודיות ביותר במדינה הלא-מדומיינת-בכלל שבה שהיתי. אני יכול רק לדמיין – איזה פועל שימושי – מה חשבו הוא ובני ביתו כאשר פעמון דלת הכניסה התחיל לצלצל בקול תרועה רמה בשעה שתיים לפנות בוקר, פעם אחר פעם, כי ידעתי שעבור פחות מצלצול פעמוני השאול הוריי לא יטרחו לקום משנתם.

כאשר גם צלצולים חוזרים ונשנים לא הביאו לתוצאה המקוּוה, עברתי לשלב ב' בתוכנית: שלפתי את הטלפון הסלולרי והתקשרתי להורים. אני עומד פה בחוץ, המפתח לא פותח את הדלת, ואתם לא מתעוררים מהפעמון, התנצלתי, וכמובן נעניתי שמיד יבואו לפתוח לי את הדלת.

עברה דקה, עברו דקתיים, ודבר לא קרה. אני המשכתי לעמוד מול הדלת השמאלית ולצלצל בפראות, ומתוך היכרות טובה עם הוריי – וטובה פחות עם עצמי – הבנתי כי הם נרדמו מיד שוב לפני שהספיקו לפתוח עבורי את הדלת. לא היה לי נעים להתקשר אליהם פעם נוספת, וכבר תכננתי לבלות את הלילה בחברת הסנאים ושודדי הדרכים הנמיביים, כאשר לפתע שמעתי ממרחק מסוים בצד ימין קריאות מודאגות-עד-היסטריות המכריזות שאני איננו, שככל הנראה חטפו אותי, ושחובה להתקשר למשטרה מיד על מנת שזו תוכל להציב בכל האזור מחסומי דרכים או, לכל הפחות, שוטרי תנועה שיכוונו את אבא שלי במרדף אחר החוטפים. אני מודה שברגע זה, שבו הבנתי בדיוק מה קרה, המחשבה הראשונה שלי הייתה שבעצם עדיף להישאר שם בצד שמאל של התמונה, לתת להורים שלי להניח שאכן חטפו אותי ולזייף מאוחר יותר בריחה נועזת, במקום לספר להם שהלכתי לבית של השכנים מסוכנות הביון במקום לבית שלהם בשתיים לפנות בוקר וצלצלתי בפעמון שלהם כמה עשרות פעמים והערתי אותם וגם את ההורים שלי בטלפון ועשיתי להם התקף לב כי הם חשבו שחטפו אותי ועכשיו אני עדיין עומד על מפתן הדלת של השכנים ולא מעז לצאת ולחשוף את עצמי כי אני כבר רואה איך הסיפור הזה יהפוך למיתולוגיה המשפחתית החדשה ואפילו יככב בבלוג שלי בעוד תשע שנים.

אחרי רגע התעשתתי והבנתי שאני חייב לספר את האמת. אחרי עוד רגע התחרטתי והתחלתי לחשוב על שמות אמינים לחוטפים. נדמה לי שסגרתי על יוסוף ומיגל.

הסיפור השני מוקדם יותר וקצר יותר, אבל משקף באותה מידה.

הכישרון היחיד שיש לי ברמה נמוכה עוד יותר מכושר התמצאות הוא יכולת הציור, ובמסגרת תחרות הכישרונות שאני מנהל ביני לבין עצמי בפוסט זה, החלטתי לשתף אתכם גם ביכולת מופלאה זו. לפיכך, על מנת להבין את הסיפור הבא, הנכם מתבקשים לעקוב אחר השתלשלות העניינים בציור המצורף, שאותו העתקתי במדויק מיצירת מופת של מונדריאן התלויה בגאון ב-MoMA.

כשהייתי בכיתות ד' וה', הייתי אמור להגיע לבית הספר בהסעה. מאחר שבעמידה בזמנים אני מצטיין בערך כמו בציור, בפועל כמעט תמיד הייתי מגיע לבית הספר באוטובוס.

תחנת האוטובוס שבה ידעתי שאני אמור לרדת מסומנת בציור בעיגול כתום, ואני מסומן כאיש המקל עם הראש האדום (במציאות אני יותר גבוה). בית הספר מסומן כבית אדום עם חלונות כחולים, ואני מניח שלא קשה להבין כי הדרך הקצרה ביותר להגיע אליו היא על ידי צעידה זריזה ברחוב המסומן על ידי חלקו התחתון של המלבן הכחול. אם יש עדיין מישהו מבין הקוראים שחושב שזו הדרך שבה הלכתי, נא לפנות אלי במייל, כי ההצעה של הרופא הניגרי מלפני כמה שבועות עדיין בתוקף, והפעם בתנאים הרבה יותר טובים.

בתחילת כיתה ד' התגוררתי למשך כמה שבועות אצל סבתא שלי, שביתה מסומן בציור על ידי בית ירוק עם חלונות סגולים (שימו לב, הוא יותר קטן מבית הספר; פיקאסו, מאחוריך). כאשר גרתי בביתה, היא לימדה אותי שהדרך לבית הספר היא על ידי הליכה שמאלה (בציור), פנייה שמאלה בפינה הראשונה, פנייה נוספת שמאלה ברחוב הבא, והופ, הנה שחר שהולך להרביץ לך ולקחת לך את הסנדוויץ' עם ממרח שוקולד השחר. מאחר שידעתי להגיע מסבתא שלי לבית הספר, וידעתי גם להגיע מתחנת האוטובוס לסבתא שלי, עשיתי מיד אחד ועוד אחד, ומאחר שהייתי מוכשר גם במתמטיקה, קיבלתי שבע עשרה, וזה גם היה מספר הדקות שלקח לי לעשות דרך שהייתה אמורה לקחת שתי דקות בדיוק. שנתיים רצופות עשיתי את הדרך הזו פעמיים או שלוש בשבוע (מדי פעם גם ההסעה איחרה ואז הספקתי להגיע אליה), ורק בסוף כיתה ה' אמא שלי עלתה על זה איכשהו ולא הפסיקה להתגלגל מצחוק עד הרגע שבו היא חשבה שיוסוף ומיגל חטפו אותי. המזל הגדול שלי הוא שהסיפור הראשון גבר על השני, ולכן באירועים משפחתיים מביכים אותי לרוב רק איתו, ולא עם השילוב המנצח של השניים גם יחד. כמו כאן.

הסיפור השלישי טרי לגמרי וקצר אפילו יותר מהשני. השבוע בדרך לביתי הגעתי בטעות לחורשה קטנה שהייתה חבויה ממני עד עתה. עד עכשיו אני לא מצליח למצוא את הדרך הביתה, ולסנאים כבר די נמאס ממני. אם מישהו יכול לשלוח לי הוראות מדויקות איך לצאת מכאן, או לחלופין להעביר את הדירה שלי לתוך החורשה, אהיה אסיר תודה למשך שבועיים לפחות. וגם טושטוש.