תיקחו נשימה ארוכה ותצפו בקטע הווידאו שצירפתי כאן למטה, לטעמי אחת הסצינות היפות ביותר שנעשו מאז ומעולם בקולנוע. זו סצינת הפתיחה מ"הרמוניות ורקמייסטר", סרטו של הגאון ההונגרי בלה טאר. בסצינה הזאת מלמד ולושקה, הדוור המקומי בעיירה הונגרית שכוחת אל, את הנוכחים בפאב המקומי כיצד נעים גורמי השמים. הוא מבקש משלושה משתתפים לדמות את השמש, כדור הארץ והירח, ועוצר אותם לרגע כדי להדגים בפניהם מהו ליקוי חמה. בתחילה מסלוליהם קבועים, סימטריים, מושלמים, אך עד מהרה הם מתחילים לנוע באופן כמעט אקראי, במעגלים שאינם מעגלים, בסטיות שאפשר היה לצפות להן משלושה הונגרים שתויים. ולושקה אינו מתנגד, אלא מאפשר להם לנוע בחופשיות, מזהה את היופי, הכנות וההומור שבכל זה.

זו לא סתם סצינה פיוטית במידה נדירה, או סצינה מושלמת מבחינה קולנועית (המצולמת כולה, אגב, בשוט אחד). זו אמירה על הסדר והאי-סדר, על הסכנה שבהתבטלות המוחלטת בפני הראשון ועל הקסם שיכול להיות בשני, כשהוא מגיע מהנטיות האידיוסינקרטיות של כולנו, אך כשכולנו מודעים במקביל גם לתנועותיו של האחר ולוקחים אותן בחשבון.

שם הסרט, "הרמוניות ורקמייסטר", מתייחס לתפיסת הכוונון המוסיקלי הדומיננטית של התרבות שלנו, זו המגולמת בכך שהאוקטבה שלנו מורכבת מ-12 תווים שביניהם אינטרוולים שווים בגודלם (כוונון המיוחס בטעות לאנדראס ורקמייסטר, מוסיקולוג גרמני מהמאה ה-17). ברמה המטאפורית, ולעתים גם המעשית, הסרט מתאר את המאבק בין התפיסה הרואה באינטרוולים קבועים שכאלה שלמות אלוהית, שיש לשאוף אליה גם בעת כינון סדר פוליטי וחברתי בעולם, לבין התפיסה הגורסת שהרמוניה אמיתית נוצרת דווקא מאי השלמות של כולנו, מהזיופים והצרימות הקטנות, מהטון המפוספס שמכריח אותנו להתפשר.

אם תצליחו לשרוד עד סוף עשר הדקות, תזהו ודאי שהתמונה שבראש הבלוג שלי לקוחה מ"הרמוניות ורקמייסטר". זו ההרמוניה שלי, הלא מושלמת, החסרה, המוגבלת; זו שלעתים מזוהה, ובצדק, כצניעות מזויפת המסתירה מאחוריה שחצנות בלתי נסבלת. גם זה אני. זו ההרמוניה שלי, ולא הייתי רוצה שהיא תהיה אחרת.

(ואם במקרה טרם למדתי איך לשתול סרטים מ-YouTube, לכו לכאן)