הביקור הראשון עבר בשלום יחסי, כנראה כי תפסתי את ד"ר פאוסט ביום טוב. הוא נעץ מבט אחד בחלוק בית החולים של אמא שלי ושאל אותה מדוע באנו אליו אם היא עובדת בבית חולים ויכולה לקחת אותי לשם. אמי ניסתה להתחנף ולהגיד ששמעה שהוא רופא מצוין, ובתגובה ד"ר פאוסט ירק עליה (אני נשבע, כך קרה; הוא טען שנתקע לו משהו בגרון). אחר כך הוא הסתכל עלי ושאל אם אני רואה אותו. כשאמרתי שכן – מדובר היה ברופא במשקל 150 קילו שעמד במרחק חצי מטר ממני – הודיע שאני לא צריך משקפיים ואני יכול ללכת הביתה, כי אין שום צורך שיבדוק אותי בכלל. לאחר שאמא שלי התחננה ואמרה שחיכינו לתור הזה במשך כמה חודשים, התרצה ד"ר פאוסט, שלף פתק עם כתובת של אופטומטריסט והודיע לנו שנלך אליו. אם יהיו בעיות, הוסיף בחביבות לא אופיינית, נהיה רשאים לחזור אליו. אחרי זה הוא נפרד מאיתנו לשלום בברכה הידידותית "יאללה, תסתלקו".

עשינו כמצוותו של ד"ר פאוסט, הרופא הטוב ביותר בלבנט, והאופטומטריסט קבע כי עלי ללכת עם משקפיים. במשך כמה שבועות עוד התנגדתי, אבל אחרי ששמתי לב לכך שקצה האף שלי נמצא מעבר לכביש התרציתי. למרבה הצער, עד מהרה גיליתי שהמשקפיים עושים לי כאבי ראש חריפים, ולמעשה כל היתרון הנובע מכך שאני פתאום רואה מה קורה סביבי מתפוגג לנוכח העובדה שאני לא מסוגל לגייס שום עניין בסביבה כל עוד הראש שלי מרגיש כמו מסיבת יום הולדת בביתו של הצ'יף. לפיכך הסרתי את המשקפיים, חזרתי למצבי העיוור הטבעי וחיכיתי לתור הבא שהתפנה אצל ד"ר פאוסט, אי שם בשלהי המאה.

כשהגיע היום הגדול כבר הייתי מתוח למדי. לבשתי את מיטב מחלצותיי, אמא שלי הסירה את החלוק, וצעדנו בלב כבד אל עבר הקליניקה. כשנכנסנו, ד"ר פאוסט נעץ בנו מבט אחד – עברו לפחות שישה חודשים מאז הביקור הקודם, שבו לא עשה כזכור דבר – וצעק "עוד פעם אתם? נודניקים!". אחרי כן הוא התחיל להשמיץ את בית החולים שבו עבדה אמי ולהודיע שאם אין שם רופאים טובים, למה היא עובדת שם בכלל. הוא ניסה שוב את הטריק שבו שאל אם אני רואה אותו, אך אנו הכנו עצמנו מראש לאפשרות זו וכששאל פניתי לאמי ותהיתי בקול: "יש עוד מישהו בפארק?".

ד"ר פאוסט הביט בנו בשילוב של בוז ומידה מסוימת של כבוד, השליך בזעם קלסר לפינת החדר ושאל "אז מה הבעיה?". אני לא הצלחתי לפתוח את הפה מרוב אימה, אבל אמא שלי השכילה ללחוש שלילד כואב מאוד הראש כשהוא מרכיב משקפיים. בתגובה הניף ד"ר פאוסט את ידו בתנועת ניצחון וקבע בפסקנות: "כואב לו הראש כשהוא מרכיב משקפיים? אז הוא לא צריך משקפיים! לכו!". ברם, גם לאפשרות זו היינו מוכנים, ובתגובה פלטה אמי את המשפט המנצח: "אבל בלי משקפיים הוא לא רואה כלום". בפעם הראשונה ראיתי את ד"ר פאוסט נבוך – או לפחות, הייתי רואה אותו אילו הייתי מרכיב משקפיים ונושם באותו רגע.

ד"ר פאוסט ניגש לארון וניסה לפתוח את הדלת על מנת להוציא משם מכשיר לבדיקת ראייה ולוח מספרים שאותו יוכל לתלות על הקיר. על פי כמויות האבק על הידית ועיקשותה של הדלת, ברור היה שלא עשה שימוש במכשירים הללו זה כמה חודשים לפחות. בסופו של דבר הוא הצליח לפתוח את הדלת, שלף מפנים הארון מכשיר ותלה את הלוח על הקיר. הוא צעק עלי "בוא לפה!", הושיב אותי במרחק מסוים מן הלוח וביקש ממני – בערך כמו שהיטלר ביקש מהיהודים להתחשב יותר בגרמנים – לעצום עין אחת ולקרוא את המספרים בשורה כלשהי שעל הלוח. מטבע הדברים (בהנחה שטבע הדברים כולל עיוורון מובנה) לא יכולתי לעשות זאת, אז הוא צעק עלי "אידיוט, אתה לא רואה כלום?". "לא", השבתי בביישנות, ובתגובה הוא ביקש ממני לקרוא שורה אחרת. כך נמשך המחול הביזארי עד שבסופו של דבר הצלחתי לקרוא שורה כלשהי. באותו שלב החליט ד"ר פאוסט שזה מספיק – העובדה שהיה מדובר בשורה שתפסה חצי קיר (וגם אמא שלי עזרה לי) לא הטרידה אותו – והוא הודיע: "הילד רואה מצוין, אין שום בעיה", לא לפני שסינן שוב את הברכה החביבה עליו, "לכו!".

אלא שאמא שלי, באקט שעד היום איני יודע אם לסווג אותו כאומץ לב נדיר או כטיפשות נדירה עוד יותר – וייתכן ששתי האופציות נכונות – התעקשה שאני לא רואה כלום, ושעל ד"ר פאוסט להמשיך לבדוק אותי. פאוסט גנח, רטן, קילל קצת ושפך לה נוזל לניקוי עדשות על החלוק, אבל בלית ברירה המשיך בבדיקה.

בשלב הזה התעוררה בעיה בלתי צפויה. מאז ומעולם היה לי זיכרון מופלא למספרים, ומספרים גם ריתקו אותי במידה בלתי סבירה בעליל. בגיל שלוש הייתי מבלה את כל היום בגן בעמידה על הגדר ובצפייה באוטובוסים החולפים בכביש הסמוך, כשאני סופר כמה אוטובוסים עוברים מכל קו. כשאמא שלי הייתה מגיעה לקחת אותי ושואלת אותי איך היה בגן, הייתי מספר בהתרגשות ש"עברו עשרה (10) שלושים לשלוש (33) ושמונה (8) ארבעים לשלוש (43)". בבית הייתי הולך לישון בצהריים רק כדי שירשו לי להישאר ער עד תשע וחצי וכך אוכל לצפות במספרים של תחזית מזג האוויר. ועל האירוויזיון אני כבר בכלל לא מדבר: את השירים לא זכרתי בכלל, אבל ידעתי כמה נקודות נתנה כל מדינה לכל מדינה בכל שנה מאז שהתחלתי לראות.

ובחזרה לקליניקה.  בשל הזיכרון שלי, אחרי זמן קצר שבמהלכו ד"ר פאוסט ביקש ממני להקריא מספרים מהלוח, כבר ידעתי בעל פה את כל המספרים שראיתי באיזשהו שלב, ועל כן הבדיקה הפכה לחסרת משמעות, כי אמרתי אותם מהזיכרון ולא בשל מה ש(לא) ראיתי. בהתחלה זה שעשע אותי, אבל כעבור רגע הבנתי שבשיטה הזאת הבדיקה מחמיצה את מטרתה העיקרית – שהיא, כזכור, לעזור לי לראות – והחלטתי שאני חייב לומר משהו. אזרתי אומץ, מילאתי ריאותיי אוויר, ובקול קטן אך תקיף הסברתי לד"ר פאוסט שקשה לי לדעת מה אני רואה ומה לא, כי אני כבר זוכר את כל המספרים.

את המבט שתקף באותו רגע את פניו של ד"ר פאוסט קשה לתאר במילים, אבל למרבה המזל הוא עצמו מצא מילים לתיאור תחושותיו מהר מאוד. פאוסט הישיר אלי מבט, נחר בבוז וצרח בקול: "אין לי מספרים אחרים, ואין לי עצבים אחרים!".

את המשקפיים התאים לי בסופו של דבר ד"ר זהר, שהיה רופא הרבה פחות טוב מד"ר פאוסט, כי הוא לא צעק על האנשים שהגיעו אליו לקליניקה. בזכותו חזרתי לראות, וגם גיליתי שלא הפסדתי כל כך הרבה בתווך.