לפני שלוש שנים בדיוק הגעתי לאיסלנד בפעם השנייה. טיסת הלילה והעבודה שהייתי חייב לגמור בדרך התישו אותי, ואת הבוקר הראשון שלי ברייקיאביק העברתי בצעידה חסרת תכלית ומדכאת, קופא מקור, הרוח והגשם חובטים בי ללא רחם, עד שנכנעתי ופרשתי לישון במלון. בערב התעוררתי, מאושש מעט, ונסעתי ללגונה הכחולה, מעיין חמים שרוב המבקרים מאמינים שמימיו הכחולים והמהבילים פורצים באופן טבעי מבטן האדמה. בפועל – ואחרי שגיליתי פרט מידע זה בפעם הראשונה התאמצתי מאוד לשכוח אותו, משימה שהתחוורה כבלתי אפשרית – מדובר בעודפי מים ממפעל סמוך המשמש לייצור חשמל, המועברים למעיין בסיום התהליך.

נכנסתי למים בלילה, ובמשך כשעה וחצי הטבעתי את עצמי בהם, מתעלם לחלוטין מכך שנשיא איסלנד ושר החוץ הקנדי משתכשכים להנאתם מרחק מטרים ספורים ממני. היה חשוך, ובנקודות שונות במעיין טמפרטורת המים הייתה שונה לגמרי, ואני דמיינתי לעצמי זרמים שמושכים אותי פעם למקום קר ופעם למקום חם, ולעתים נדירות למקום שבו הטמפרטורה הייתה בדיוק נכונה, עד שכעבור שניות אחדות חוסר התנועה שלי הוריד אותה שוב ואילץ אותי לתור אחר מקום חדש.

בדרך חזרה האוטובוס צרב את האדמה הסלעית, הכמו-ירחית, והייתה דממה מוחלטת, ופתאום הנהג עצר באמצע שום מקום ואמר לכולם לרדת, אז ירדנו. עמדנו, בין עשרה לחמישה עשר אנשים, זרים גמורים, כולם לא מקומיים, בלבה של השממה הצוננת, מתחפרים במעילים וחוששים לדבר כדי לא לערער את השקט, ואז למעלה, בשָמַים, ראינו מדוע התעכב הנהג. אורות ירוקים ולבנים וצהובים החלו לרצד מול עינינו, רוקדים ומפזזים בקצב לא ברור ולא אחיד, מאירים את האפלה בנוגה חיוור וממאנים לשבות ממלאכתם. ואני התיישבתי על האדמה הקפואה, הבטתי למעלה בהשתאות  ובחוסר אונים וידעתי שלעולם לא אראה דבר יפה מזה, ורציתי להישאר שם ולא לחזור לאוטובוס גם כשהנהג קרא לי, האחרון שנשאר בחוץ אחרי שכולם התרשמו מספיק וחזרו להתחמם בפנים.

לפעמים אני מתחרט על שלא נשארתי שם, לפעמים אני נשבע לעצמי שעוד אחזור, ולפעמים אני פשוט אסיר תודה על כך שזכיתי לחיות את הרגע הזה, אבל תמיד היה לי ברור שלא אראה שוב משהו יפה כל כך במשך שארית חיי.

עד השבוע.