כך אהפוך לאושיית תרבות: פרק רביעי (עמוס עוז)

שחור-לבן

תום,

ראיתי אותך אתמול הולך במורד הרחוב שלי, המכנסיים מקומטים כמו שזכרתי והמשקפיים מונחים ברישול כפי שתמיד היו, משווים לפנים שלך מבט חולמני ומפוזר. אתה שוחחת עם מישהי ולא ראית אותי, ואני התגנבתי אחריך חרש, מביטה בך מרים את הידיים בתנועות המוכרות כשאתה מדבר ומחייך בחצי פה ונרעד כשאתה צוחק, ופתאום ידעתי שאני רוצה לכתוב לך, כמו פעם, במטבח עם נייר ועט וכוס קפה ובלי מסכות. רק לשבת ולכתוב, להרעיף את מעט הטוב שעוד נשאר בי ולהניח לו לחלחל מבעד לדף אליך ואל המקום שבו אתה נמצא כרגע, המקום שאני לא מכירה ולעולם לא אכיר. ואתה היית אומר, המקום שלא רציתי להכיר.

בבוקר הלכתי לחנות וקניתי מחברת חדשה, פשוטה וחומה עם דפים צהובים ושורות שהמרחק ביניהן קצת גדול מדי, כי כך כותבים פחות ואומרים פחות, וכל היום הסתובבתי כארי בסוגר, מתפתלת ומתחבטת בייסורים וחושבת על השורות הראשונות, מריקה לתוכי ספל אחר ספל ונעשית תזזיתית יותר ויותר, אך עדיין לא מצליחה להפיק מעצמי ולו מילה אחת בודדה. ובינתיים השעה מתאחרת, ואני צועדת מפינה אחת של הדירה לפינה האחרת ברגליים יחפות, מפזר החום דולק על השולחן במטבח לצד המחברת הריקה וסלילי המתכת שבתוכו מפיצים אור כתום לוהט. את נורת הניאון הייתי צריכה להחליף כבר מזמן, אבל התעצלתי ועכשיו היא מתחילה לרצד בעצבנות מדי פעם ומאלצת אותי לכבות את האור ולהדליק מחדש. ועדיין לא כתבתי דבר.

***

אתה זוכר את הימים הראשונים שלנו? ודאי שאתה זוכר, תמיד זכרת הכל. אני הייתי זו שמופקדת על השכחה, וחי נפשי ששמרתי עליה מכל משמר. ובכל זאת, את הערב הראשון אני זוכרת. הלכנו אחרי הפגישה ולאט לאט כולם נפרמו ורק שנינו נשארנו, ואתה התעטשת כל הזמן ואמרת שזה סתם, אלרגיה כזאת.

מתחת לבית היססתי רגע לפני שהזמנתי אותך לעלות, וגם אתה היססת, כאילו אתה יודע שזו דרך שאין ממנה חזרה, וכשהסכמת משהו נבט בתוכי ועשיתי את הצעד הראשון במסע הארוך אל עבר התהום של שנינו, הובלתי אותך למעלית והיא עלתה ועלתה ועל מפתן הדלת שיחקתי במפתחות, כאילו חוככת בדעתי עוד מעט, והדממה שהשתרעה בינינו מתוך מבוכה הייתה כסימן לבאות. אני שומרת עדיין את מחזיק המפתחות ההוא במגירה, דוב חום מפלסטיק עם כפות ידיים צהובות וזיק של משובה בעיניו.

שלפתי עכשיו מן האצטבה אלבום ואני מדפדפת בו בעדינות, נזהרת שהתמונות לא ייפלו. תמיד אמרנו שנסדר אותו עם הסברים וכתוביות מצחיקות ותמיד לא נמצא לנו זמן, ועד היום התמונות פזורות בו אקראית, ירושלים לצד תל אביב, ניו יורק ולונדון כרוכות זו בזו כמו בסרט ההוא שראינו שאמור היה להתרחש במנהטן ורק אתה אמרת שזו בכלל לונדון, ושלא אתן למוניות הצהובות לבלבל אותי, והסברת לי למה הבמאי שאני לא זוכרת את שמו מסרב לחצות את הים. במגירה מתחבאים עדיין שני סלילים לא מפותחים מהטיול האחרון שלנו, ואני מפחדת לקחת אותם לפיתוח כי תאריך התפוגה עבר לפני שנים ולא אהיה מסוגלת לעמוד בזה אם יאמרו לי שהתמונות אבדו לנצח. כך הן משתמרות בקופסה השחורה עם המכסה האפור, ואני מאמינה שיום אחד ייצאו לחופשי ויזכירו לי את הדברים ששכחתי.

אני חושבת שאלך להכין לי עוד ספל קפה. תחכה לי?

***

חזרתי.

בחוץ החל לרדת גשם זלעפות, הרוח שורקת והחלונות מזדעזעים מפעם לפעם ומקפיצים אותי מהמקום, יותר מדי קפאין אף פעם לא עשה לי טוב. כשחיכיתי שהמים ירתחו הלכתי לחדר השינה להביא לי סוודר, כי פתאום נעשה לי קר (כיביתי את מפזר החום, התקע להט ופחדתי שיעשה קצר), ובדרך עצרתי במחשב ומצאתי את מספר הטלפון שלך באוניברסיטה, ואלמלא היה לילה אולי הייתי מתפתה להתקשר, רק כדי לשמוע את קולך ולנתק. כבר כמה שנים אני עוקבת אחריך כך, לומדת בחשאי את מהלכיך ומשננת אותם כפי שמעולם לא עשיתי כשהייתי צריכה. כמה פעמים כבר נרשמתי לכנסים שבהם הרצית, שילמתי את מחיר ההשתתפות ובבוקר האחרון החלפתי ארבע או חמש חולצות והתאפרתי והתכוננתי לבוא ולשמוח בך, ולבסוף לא מצאתי בי אומץ לצאת. כנראה גם עכשיו לא הייתי מתקשרת.

אתה יודע את מי פגשתי בשבוע שעבר? את אבישי, שלא נתקלתי בו חמש שנים לפחות. מתברר שהוא גר לא רחוק ממני, נשוי עם ילדה, עובד באיזו חברה שלא שמעתי את שמה ולא הבנתי מה היא עושה כי רגע לפני הוא שאל אם אני בקשר איתך ומשהו כבה בי לשנייה וכשניעור מחדש אבישי כבר היה באמצע בדיחה לא מצחיקה שלא טרחתי לשמוע את סופה. הוא הציע לי לבוא לפגוש את אשתו והילדה ואני הנהנתי וצחקקתי ומלמלתי כמה דברים לא חשובים על עצמי והלכתי בלי לקחת ממנו טלפון, והוא שם לב באיחור וקרא אחרי אבל אני עשיתי עצמי כלא שומעת ונסתי משם כל עוד רוחי בי, והסתובבתי במעגלים במרכז העיר במשך שעה ארוכה ולא ידעתי לאן לברוח, אז בסוף נכנסתי ל"ספר וספל" וחיפשתי בין המדפים מאחור איזה בלש אנגלי טוב ויצאתי עם שלל רב, וכשהגעתי הביתה בחנתי את הספרים מקרוב וגיליתי על אחד מהם כתם אדום גדול שלא ראיתי קודם והוא כל כך הגעיל אותי שמיד השלכתי את הספר לפח וקשרתי את השקית וירדתי למטה לזרוק אותו לגמרי. ואז חזרתי לדירה ולקחתי את כל השאר והשלכתי גם אותם, ורק אז חזרתי, הגפתי את התריסים והלכתי לישון.

אתה זוכר איך בלילה הראשון, אחרי שדיברנו כמה שעות ואתה ניחמת אותי, ביקשת שאביא את ראשי אליך, שאלת אם זה בסדר, ובמשך שעה ליטפת את שערי בעדינות כאילו אתה פוחד לפורר אותי. ורק אז העזת להושיט את ידך אל הצוואר שלי, ואני נשכבתי על הבטן מסוממת והנחתי לך לרדת בשיפולי הגב ולגעת בי בזהירות, ואז הכנסת את היד השנייה מתחת לחלקה התחתון, האחורי, של החולצה ונגעת גם שם, וקירבת את שתי ידיך משני הצדדים עד שצחקתי עליך ואמרתי לך שלא יקרה כלום, אתה יכול להפגיש ביניהן, ואתה הפגשת והרגשתי אותך רועד ופחדתי ממה שיקרה אז קמתי ואמרתי שאני לא יכולה יותר וביקשתי שתלך, ואתה עוד נאבקת, אולי בפעם האחרונה, אבל בסוף ויתרת, כמו תמיד, ורק ביקשת חיבוק אחרון והלכת? כמה פעמים הלכת את הדרך הזאת, מביתי לביתך באמצע הלילה, ופעם אחת כשרבנו עזבת במחאה בלי לשים לב שהשארת אצלי את הנעליים, ולא הרשית לעצמך לחזור אז צעדת בגרביים כל הדרך, ורק שבוע אחר כך החזרתי לך את הנעליים ובתוכן שמתי פתק קטן עם סליחה ולב שלא התכוונתי אליו.

אני נסחפת כאן ובעצם אין לי מושג מה אני רוצה לומר. אני מנומנמת אבל לא יכולה לישון לפני שאסיים, ואיני יודעת מה אני רוצה לסיים ואיך אדע שסיימתי. ירון הציץ עכשיו מבעד לדלת ושאל אם הכל בסדר, ואני חייכתי ואמרתי שכן, והוא שאל אם אני לא באה לישון ואמרתי לו שהוא יודע איך זה בימים האלה, כשאני מתהפכת מצד לצד ולא מוצאת זווית נוחה והכרית גבוהה מדי ומכאיבה לי. והוא חייך בחזרה ובא ועיסה אותי בצוואר ושאל אם אני רוצה משהו, ואמרתי שלא אבל פתאום חרכה אותי להבה גדולה של התעצבות והייתי צריכה לגייס את כולי כדי להרים את הראש שצנח ולהגיד שזה כלום, אני חושבת על הילד וקצת חלשה. והוא בא והצמיד את ראשי לחזהו ושיחק בשערותיי ושאל אם אני רוצה שהוא יישאר, ואני רציתי אז אמרתי שלא.

***

כשעזבתי אמרתי לך שאני רוצה להותיר את המדווה המורעל הזה מאחורי, זיהיתי שעת כושר מתדפקת על דלתי ונמלטתי, נפלטתי אל חוף המבטחים שהתקנתי לעצמי עוד קודם לכן, כשלא ידעת ולא היית מאמין גם אילו היית יודע. וכשגילית ביקשת שאספר לך עוד ועוד ועוד כי עוד לא כאבת די, ביקשת לדעת איך, ומתי, ומי, ובסדר הזה כי הוא כואב יותר. ביקשת לדעת כמה, ואיפה, וברגע האחרון הבטת בי מתענה ושאלת למה. ואני לא שכחתי.

ירון הוא איש הגון, והוא סירב לאפשר לי לחטט בפצעים עד זוב דם כפי שהייתי רגילה. חיינו מתנהלים על מי מנוחות, כמו שרציתי תמיד. בסוף מאי נהיה לשלושה. מאי, כמה אירוני. אפילו הגשם פסק כעת כדי לברך.

***

בלילה האחרון באת אלי לקחת את הדברים שלך, אלה שמהיום הראשון ידענו שלא ילכו לעולם. באת במבט אטום ואני ראיתי מולי אדם מת ולא עשיתי דבר. שאלתי אם אתה רוצה משהו ואתה אמרת לא, אין צורך. לקחת את הספרים מהמדף ואת החולצה מהארון, כל כך מעט היה לך אצלי. וכבר חשבתי שבאמת תלך אבל בדרך החוצה, ממש על מפתן הדלת נפלת ולא ידעתי מה לעשות. אחזתי בך וידעתי שאף פעם לא ארגיש לבד כל כך, ועדיין לא עשיתי דבר. ואז אמרת: תשמעי איזו רוח בחוץ, ואני הנדתי בראשי ושאלתי אם אתה רוצה להישאר. ואתה הלכת, ולפני שיצאת הנחת את הספרים והחולצה על הרצפה.

אני צריכה ללכת רגע, תום, תכף אשוב.

***

ושוב אני איתך.

הימים האלה לא קלים, הריחות והמועקות והתקפי הלב הקטנים עם כל בעיה פעוטה. כבר שתיים בלילה ואתה בטח צוחק, אבל היום אני נרדמת הרבה קודם. אתה זוכר את הראיון שקראנו על הזמרת – מי זו הייתה בעצם? – ששאלו אותה מה הדבר הכי רומנטי שהיא עשתה, והיא סיפרה איך היא פעם דיברה עם החבר שלה בטלפון עד חמש בבוקר, ואנחנו, שזו הייתה השגרה שלנו, כמה צחקנו ממנה. כמה מעט ידענו.

וכמה מלודרמטית אני נעשית פתאום, בשעות האלה. ירון צוחק ואומר שאלה ההורמונים. השארתי לו עכשיו פתק שלא יעיר אותי בבוקר. עוד יום חופש לא יהרוג אף אחד, אפילו לא אותי. בינתיים אני אומדת במוחי את שארית הלילה ומתקשה להגיע למסקנות. תמיד ידעתי לרוץ למרחקים ארוכים ודווקא בקצרים נשימתי התקצרה והעיקה עלי. אתה הבנת זאת כבר אז.

***

אתה יודע, אף פעם לא סלחתי לעצמי על הלילה ההוא. ידעתי שהחלטתי נכון וידעתי שאין ברירה וידעתי גם את המחיר ואטמתי את לבי אליו. החנקתי את הידיעה וקברתי אותה עמוק בתוכי, ומדי פעם, בימים כאלה, היא מבצבצת ועולה, צועקת ומזכירה לי כמה אני שונאת אותך. שונאת על שלא נתת לי מרגוע. שונאת על שלא יכולת למחול. שונאת על שכפית עלי לראות את הפחד בלי למצמץ ולדעת שאני יכולה לו. אני שונאת אותך תום, ולקח לי כל כך הרבה שנים להעז להגיד את זה בקול רם.

***

הלכתי להכין עוד קפה, בטח ניחשת לבד.

אני מתנצלת על ההתפרצות, זה לא יקרה שוב.

עיניי פקוחות ואני מביטה סביבי ולא רואה דבר. בחוץ ברד ואני שומעת אותו היטב, נוקש על החלון ומבקש להיכנס, ואני ממאנת לתת לו וגוש גדול מתכווץ בגרוני.

אני אומרת שלום עכשיו, תום, כי זה זמן טוב כמו כל זמן אחר. חשבתי שאומר דברים משמעותיים יותר. הייתי סבורה שאסיים בדרמה גדולה, בזעקה קורעת לב, בנחל אדום שקט שיטפח על זרועי ויובילני אל מחוזות השכחה והשלווה, שאחריהם אין דבר. אבל אני לא בנויה לזה, כנראה, ומעולם לא הייתי. הייתי מכורה ונגמלתי, וכמו כולם יש לי רגעים של הישנות שאני חייבת לעצמי כדי לזכור. ברשותך, אני אסיים בקול ענות חלושה ואלך למצוא לי מנוחה.

אני מקווה שטוב לך. אני מקווה שתניח לי. ואני מקווה שתדע שאני עדיין חושבת עליך לפעמים.

                  עפרה

(*) עמוס עוז. סופר ישראלי, מהמוכרים והנחשבים ביותר בארץ ובחו"ל. נולד בירושלים בשנת 1939 למשפחת משכילים רוויזיוניסטים. דודו של אביו, יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, שם הכיר את אשתו, נילי. לשניים שלושה ילדים. מספר שנים לאחר הולדתו של הצעיר שבהם עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לגור בערד בשל מחלת הקצרת של הבן.

קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן", התפרסם בשנת 1965, והרומן הראשון, "מקום אחר" בשנת 1966. מאז פרסם עוז מספר רב של ספרים, תחילה בהוצאת עם עובד ולאחר מכן בהוצאת כתר. עוז זכה בפרסים רבים על ספריו, וביניהם פרס ברנר על "הר העצה הרעה" (1976), פרס ביאליק לספרות יפה (1986), פרס ישראל לספרות בשנת היובל למדינה (התשנ"ח) ופרס גתה (2005). הוא נחשב זה שנים אחדות למועמד לזכות גם בפרס נובל לספרות. בשנת 2006 העניקה לו האוניברסיטה העברית תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד על תרומתו לספרות הישראלית ולשיח הישראלי ועל האדרת שמה של ישראל בעולם.

עוז נחשב לאחר ממייצגיו ומדובריו הרהוטים ביותר של השמאל הציוני בארץ, והוא מרבה להתבטא בעניינים העומדים על סדר היום ולפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה וספרות.

ספריו:

רומנים: "מקום אחר" (1966); "מיכאל שלי" (1968); "לגעת במים, לגעת ברוח" (1973); "מנוחה נכונה" (1982); "קופסה שחורה" (1987); "לדעת אישה" (1989); "המצב השלישי" (1991); "אל תגידי לילה" (1994); "אותו הים" (1999); "סיפור על אהבה וחושך" (2002).

סיפורים ונובלות: "ארצות התן" (1965); "עד מוות" (1971); "הר העצה הרעה" (1981); "פתאום בעומק היער: אגדה" (2005).

ספרי ילדים: "סומכי" (1977); "פנתר במרתף" (1995).

מאמרים, פובליציסטיקה וביקורת: "באור התכלת העזה" (1978); "פה ושם בארץ ישראל, בסתיו 1982" (1983); "ממורדות הלבנון" (1987); "שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים" (1993); "מתחילים סיפור" (1996); "כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית" (1998); "בעצם יש כאן שתי מלחמות" (2002); "על מדרונות הר געש" (2006).

הקדמה

פרק ראשון: מאיר שלו

פרק שני: תום יורק

פרק שלישי: האחים כהן

פרק חמישי: דייב בארי

פרק שישי: דויד גרוסמן

פרק שביעי: ג'יי קיי רולינג

פרק שמיני: אלכסנדר קוסולפוב

פרק תשיעי: דן אקרויד