אין הרבה כותבים הגורמים לי להתקפי צחוק בלתי נשלטים גם בקריאות חוזרות ונשנות, ודייב בארי* הוא לבטח אחד הבודדים שיש לו הכישרון הזה. מבחינות מסוימות, היה אולי משהו מפתיע בבחירה בבארי – הכותב בדרך כלל אנקדוטות אישיות מאוד, ובקושי מעז להתייחס לעצמו כסופר – לפרויקט אושיית התרבות. אבל לי היה ברור שאני רוצה לשלב אותו, וחשבתי שייתכן שגם הוא ימצא עניין בניסיון לכתוב את סיפורו של מישהו אחר, לשם שינוי. ואכן, האי-מייל ששלחתי לו נענה במהירות עצומה והפך תוך יומיים לשיחת טלפון ארוכה ומצחיקה מאוד, שבה הוא חילץ ממני אנקדוטות למכביר. מרגע שננעל על נושא אחד והחליט להתמקד בו, המשיך במיומנות של תחקירן לדלות ממני כל פרט מידע אפשרי על המקרה שעליו התחלתי לספר, וגם על מקרים אחרים – שחלקם אירעו בכלל לבני משפחתי ולא לי – שהיו בהם רכיבים שהוא היה סבור שיוכל לשלבם בטקסט. כשתהיתי בקול אם אין בעיה בשילוב קטעים של אנשים שונים בקטע שאמור להיות עלי, הוא פרץ בצחוק גדול ושאל אותי אם אני חושב שכל הדברים שעליהם הוא מספר באמת קרו לו ורק לו. נאלצתי להודות שהיה לי ברור שלא, ומאותו רגע השיחה קלחה ונתתי לו פרטים רבים נוספים שבהם הוא עשה שימוש בסופו של דבר. אל הטקסט שהוא שלח לי כעבור ימים אחדים כדאי אפוא להתייחס כאל כזה המשתייך לז'אנר החמקמק שבארי עצמו הפך לאמנות: משהו שבין המציאותי לפיקטיבי, הכולל המון פרטים עובדתיים אך כאלה שעברו עיבוד והקצנה ויוצרים לכידות פרסונלית שלא הייתה שם במקור.
הסבר על פרויקט "כך אהפוך לאושיית תרבות" אפשר למצוא כאן, ולמי שמגיע לכאן בפעם הראשונה מומלץ מאוד לקרוא את ההקדמה לפני שימשיך הלאה. כמו כן ניתן לעבור ללינקים לפרקים הקודמים שהתפרסמו בסדרה עד כה, עם מאיר שלו, תום יורק, האחים כהן ועמוס עוז, אולם מעבר לפרק ההקדמה אין חשיבות מיוחדת לסדר הפרקים.
דייב בארי
כך אהפוך לאושיית תרבות (5): דייב בארי
אהלבממונבספבי (או: איך הפכתי לטרוריסט בינלאומי מסוכן מאוד וכמעט נוריתי בידי סוכן אף-בי-איי)
באביב 2002 התמזל מזלי לטוס בטיסה פנימית מעיירה שכוחת אל במזרח ארצות הברית לעיירה במערבה שאפילו האל הראשון שכח מקיומה. בהתאם להצעתה של אמא תום, השוויתי לפני הטיסה מחירים בכמה חברות (האינטרנט הזה, הכל יש בו!) ולבסוף בחרתי בחברת Nearby, המתחייבת להביא את כל הנוסעים לסביבה הכללית של העיר שאליה הם חפצים להגיע ואף לספק להם משוטים להשלמת המשימה, והכל במחיר מבצע מטורף של 9.99 דולר. העיקרון העומד מאחורי פעולתן של חברות כגון Nearby פשוט: בתמורה למעט מאוד כסף, הם נותנים עוד פחות שירות. בחברה מוותרים באופן מוחלט על כל הנהלים הביורוקרטיים המיותרים המייקרים כל כך את הטיסות בחברות הסדירות – כרטיסי טיסה, דיילים, מקומות ישיבה שמורים ומנוע תקין – ועל ידי כך מוזילים את המחיר לגבהים נמוכים רק מעט יותר מהגבהים שבהם טסים מטוסיה.
מי שעוקב בדריכות אחר המתרחש בשוק חברות התעופה האמריקנית – ומי לא, בעצם? – יודע היטב שחברת Nearby הייתה ידועה במשך כמה שנים כחברת Realcheap, עד שמטוס שלה התרסק לתוך ביצות לואיזיאנה וכל נוסעיו נטרפו בידי שמונה תנינים קרניבורים ואחת קתי בייטס. בבדיקות שלאחר מעשה (כך זה עובד תמיד, לאחר מעשה, במיוחד כשמדובר בתנינים) התגלה שהמטוס המדובר היה טופולב רוסי ממלחמת העולם השנייה שעבר הסבה אזרחית ושימש במשך שנים כדגם המוביל במוזיאון האווירי בוולדיבוסטוק, שם אפשרו לילדים סיביריים קפואים להיכנס לתא הטייס על מנת להתחמם מעט ולצייר פטישים וסדנים על השמשה הקדמית. אחרי 30 שנה במוזיאון, ובעקבות מכירת החיסול של שנות הגלאסנוסט, נמכרו חלקי המטוס כחומר דישון משובח, עד שהתגלגלו לחוותו של מייסד חברת Realcheap, מר ג'ון ג'ונסון, שהרכיב אותם מחדש באחוזתו הכפרית והפך את המטוס לדגם המוביל – והיחיד – בחברה. ג'ונסון העסיק צי מיומן של אומפה לומפאים כטייסים והפך את החברה למובילה מסוגה בשוק המקומי, תחת הסלוגן "We don’t fly, but we drive faster than anyone else". אחרי ההתרסקות המצערת, ואחרי שוועדת החקירה הממשלתית שבחנה את המקרה הגדירה את התנהלותו של ג'ונסון כ"ממש ממש גרועה, אבל ממש ממש גרועה עד כדי כך שאין לנו מילים לתאר כמה שהיא גרועה וזו בעיה כי נותרו לנו עוד 726 עמודים של דו"ח למלא כדי שכולם יחשבו שעשינו משהו ולא סתם שתינו בירה וראינו פוטבול בבאר של 'ליטל פיט'", היכה ג'ונסון על חטא ועשה מה שכל אזרח אמריקני טוב שנהג בחוסר אחריות משווע והביא למותם של עשרות אנשים היה עושה: הוא הכריז על פשיטת רגל, הודיע שאין לו יכולת לשלם פיצויים לאף אחד, וארבע עשרה דקות אחר כך פתח חברת תעופה חדשה, Nearby, שצי המטוסים שלה כלל את אותו הטופולב, שנשלה ממימי הביצה והורכב מחדש במעבדות מאטל, פרט לתא הטייס שאותו לא הצליחו למצוא. בעקבות זאת זכה ג'ונסון בפרס היזם האמריקני המצטיין לשנת 1999. את כספי הפרס הוא השקיע ברכישת מסטיק ריגלי בטעם פפרמינט כדי להדביק מחדש את הקופסה השחורה.
אבל אם לחזור לסיפור שלי, באביב 2002 טסתי בחברת Nearby. בחברה יודעים שבמקרה של תקלה כלשהי אין לנוסעים מה לעשות חוץ מלקפוץ מהחלון, עניין נוח למדי בהתחשב בזה שמשיקולי חיסכון ויתרו גם על הזכוכית. לפיכך החליטו לוותר לגמרי על הקראת הוראות הבטיחות, עניין שאם לומר את האמת הוא מיותר לגמרי גם בחברות אחרות כי טרם נמצא האדם שלא יפרוץ בצחוק מתגלגל כשיראה את הסרטון שבו המטוס נוחת נחיתה מושלמת באמצע האוקיינוס ההודי, אם הוא לא היה עסוק באותו רגע בשאלות הרבה יותר הרות גורל כגון באיזה שלב יבואו סוף סוף לחלק את הבוטנים, והאם יהיו בוטנים או הקרקרים הדוחים של חברת "קריספו", מילה פורטוגלית שמשמעותה "כל כך דוחה שגם ילדים סומלים מורעבים עם זבובים במקום בטן לא יסכימו להתקרב אליהם בלי השגחה צמודה". כמה פעמים היה נדמה לי שהצלחתי לשמוע אפילו את הקריינית מבליעה גיחוך כשאילצו אותה להקריא תחת איומי אקדח את המשפט "Should the aircraft land on water".
לפני שמטוס של חברת Nearby ממריא – משהו שקורה מדי פעם, אם כי אף פעם לא כשהטייס מתכוון לזה – הדבר היחיד ששומעים הוא לפיכך קטעים נבחרים מהפסקול של "אפוקליפסה עכשיו" ופיצוצים מעוררי חשד מכיווּן מה שאמור כנראה להיות הכנף השמאלית ומתגלה במבט שני כפרה שמנמנה במיוחד הדבוקה לכיסא המפלט. בטיסה שבה הייתי, מאחר שעברו רק כמה חודשים מאז אירועי 11 בספטמבר, החליטו בכל זאת לשדרג מעט את נושא הבטיחות ולכן צירפו לראשונה דיילות לטיסה, מתוך הנחה שככה אפשר יהיה להפוך את סרט הקולנוע שיגיע אחרי ההתרסקות המכוונת או האקראית לכלכלי יותר עם ליהוק של ניקול קידמן ככלכלית.1
מטוס של חברת Nearby בנחיתה שגרתית
אחרי שאיבדתי את הנעליים שלי בבדיקה הביטחונית הראשונה, את המחשב הנייד בשנייה, ואת מגן הביצים בשלישית, לא נותר לי הרבה מה לעשות במהלך הטיסה פרט לניקוי יסודי של העוזי שלי עם חוטר וצפייה בדיילות. אלה החליטו כנראה שיש סיכוי שבראד פיט החליף את הטייס כבר בגירסה המציאותית של הסרט העתידי, ולכן בילו את רוב הטיסה בכניסה וביציאה מתא הטייס, שנראה לכן יותר כמו שירותי הבנות בקומדיית היי סקול מטופשת של ג'ון יוז מאשר כמו מקום שבו יושב מי שאחראי להביא אותנו למקום מבטחים, או לפחות לרסק אותנו לתוכו באכזריות מרבית. בפעם השביעית שבה נכנסו כל הדיילות ביחד לתא, התחלתי קצת לדאוג. בכל זאת, אני אזרח שומר חוק, ראיתי כמה סרטים של האחים מרקס בימי חיי, וזכרתי שאחרי 11 בספטמבר אמרו במפורש משהו על זה שדלת תא הטייס אמורה להישאר במצב נייח לאורך כל הטיסה, והייתה לי תחושה חזקה שמדובר במצב נייח סגור ולא פתוח. לכן סימנתי בנימוס לאחת הדיילות לגשת לעברי על ידי צלצול בפעמון, ואחרי שזה לא צלצל שמתי לה רגל. בתגובה היא חייכה אלי בנימוס, שאלה אותי אם אני רוצה לרדת מהטיסה וכשהבינה שלא ניסתה להבין מה הבעיה,
"הדלת של תא הטייס כל הזמן פתוחה", אמרתי.
"אז?".
"אז, אני חושב שזה לא אמור להיות ככה".
"למה?".
"את יודעת, 11 בספטמבר, טרוריסטים, אמרו שהם יכולים לפרוץ לתא הטייס ככה" (הביטוי שבו השתמשתי היה storm the cockpit; בדיעבד אני חושב שאולי אפשר היה לבחור במילים מובנות יותר, אבל אי אפשר להתעלם מכך שזה יכול להיות שם מצוין ללהקת רוק).
הדיילת הביטה בי במבט קצת מוזר ואמרה שהיא תקרא לדייל שאחראי עליה. רגע אחר כך אכן הופיע מישהו ואמר לי בפנים חמורות סבר: "אני מבין שיש לאדוני בעיה".
"לא, אין לי שום בעיה", השבתי. "אם כי עוד לא הביאו את הבוטנים", ניסיתי להתבדח.
"אז מה הבעיה?".
"אין בעיה, פשוט הערתי לדיילת שאולי לא כדאי שדלת תא הטייס תהיה פתוחה כל הטיסה".
"היא אמרה שאתה טרוריסט ואיימת לפרוץ לתא".
"מה?".
"אדוני מכחיש?".
"מובן שאני מכחיש. אני נראה לך כמו מישהו שהולך לפרוץ לתא הטייס? אני פשוט ישראלי, אז אני יותר רגיש לעניין הזה אולי".
"אתה ישראלי?". (המשפט הזה נאמר בטון ששמור בדרך כלל לחניבעל לקטר או לנאומים של לואיס פראקאן על הקו קלוקס קלאן.)
"כן, אבל אני לא הולך לפרוץ לשום מקום. אני פשוט רציתי להזהיר שזה מסוכן שדלת תא הטייס פתוחה כל הזמן".
"אתה מזהיר אותנו? יש לך משהו עליך?".
"לא, אני לא מזהיר אתכם כי אני הולך לעשות משהו. אני מזהיר כי זה נראה לי לא בטיחותי. זה לא שאני חושב שיש טרוריסטים דווקא בטיסה הזאת, אבל יש הוראות, וכדאי למלא אותן".
"טרוריסטים בטיסה הזאת? אתה צודק, אני אלך למלא את ההוראות שלי".
הדייל עזב אותי במנוחה וחזר למקום שבו שהה קודם לכן, קרוב לוודאי תא הטייס.
שאר הטיסה התנהלה על מי מנוחות, אם כך ניתן לכנות את המים שנשפכו עלי כל דקה בשל הסאלטות שהמטוס עשה ושאותן הגדיר הטייס – או מי שהיה שם בתא הטייס, קרוב לוודאי קארים עבדול ג'באר – כ"mild turbulence". באופן מפתיע המטוס הצליח לנחות בשלום יחסי, בלי כנף ימנית אבל כזו לא הייתה מלכתחילה, ואני כבר התכוננתי לצאת (כלומר, התחלתי לדחוף את כולם בדרך החוצה) כשלפתע נשמע קול רועם ברמקול המזהיר את הנוסע תום לא לרדת מהמטוס. שאר שבעת הנוסעים ירדו ואני נותרתי במקומי.
ישבתי כך לפחות חצי שעה בלי שקרה כלום, בלי שאיש ניגש לעברי ובלי שהעזתי לפנות למישהו – אפילו את הבוטנים עוד לא הביאו – עד שפתאום שמתי לב מבעד לחלון – אני נשבע שאני לא ממציא את זה – שהמטוס מוקף על ידי מאות רכבי משטרה, אמבולנסים ומכבי אש. כעבור עוד רגע הסתערו מתוך הרכבים כמה עשרות אנשי אף-בי-איי חמושים מכף רגל ועד ראש, נעמדו לצד המטוס, ושניים מהם החלו לטפס במדרגות. אחד מהם ניגש אלי, טלטל אותי בעוצמה והורה לי לא לעשות שום תנועה מיותרת ("ותנועות לא מיותרות מותר?", שאלתי, "כי אני צריך להתאמן בקפוארה"). אחרי זה הוא אמר לי לרדת איתו. "אפשר לקחת את התיק שלי?", שאלתי. "כן, תיקח", הוא נבח עלי בחזרה, "אבל אל תפתח אותו או שאני יורה".
ירדתי ונעמדתי לצד המטוס, כשסביבי חצי אף-בי-איי במבטים מבועתים ואחוזי שיתוק. אחד השוטרים ניגש אלי, לקח את התיק שלי וצעק "אני הולך לפתוח את זה!". "אוקיי", השבתי בנימוס. "רק תיזהר, הריצ'רץ' קצת שבור". הוא הסתכל עלי בחשדנות. "אני הולך לפתוח את זה!", הוא צעק שוב. "תפתח", אמרתי שוב, אבל בלבי כבר חלפו תמונות של בעל חנות מוצרי חשמל בשדרה החמישית שהשלט "Going out of business" חרוט באותיות זהב מעל פתח חנותו מאז מלחמת קרים. "יש פה משהו שאני לא רוצה למצוא?", הוא שאל אותי באימה. "רק דיסק של Air Supply", ניסיתי שוב להתבדח, אבל לא היה נראה שהוא מבין. בסוף הוא פתח את התיק, פשפש בו לרגע ביסודיות של כתב צרכנות במידווסט והחזיר לי אותו. "אין כאן כלום", דיווח לממונה עליו, זה שהוריד אותי מהמטוס. את העוזי הוא לא מצא, למזלי.
שני ברנשים גברתנים ליוו אותי לחדר קטן בתוך שדה התעופה, כשהם אוחזים בצווארוני ושואלים אותי אם אני אוהד של הברונקוס. בחדר הצלחתי סוף סוף להסביר מה בדיוק קרה. הקצין הראשון אמנם ניסה לשכנע אותי שטענתי שאני טרוריסט ושאיימתי לפרוץ לתא הטייס, אבל אחרי היסוס קל עמדתי על שלי, ולמזלי חברו התגלה כשפוי מעט יותר (או, קרוב לוודאי, שתוי מעט יותר, והמשחק של הברונקוס עמד להתחיל). אחרי כמה מילות אזהרה ידידותיות ("לא מומלץ להגיד שאתה טרוריסט בטיסה") הוא הרשה לי ללכת. שנייה לפני שיצאתי, הגיע עובד כלשהו לחדר והציג בגאווה פוסטר ענק שעליו הודפסה בגאון תמונתי לצד הכיתוב: "Wanted: For Terrorism". שאלתי אם אני יכול לקבל את הפוסטר, כי נראה לי שהחברה שלי מאוד תיהנה מזה. בתגובה השוטר הראשון הזכיר לי שכל מה שאני אומר יוכל לשמש נגדי בבית משפט.
בלילה, במוטל ואחרי שנרגעתי והתקלחתי, התיישבתי על המיטה הרוטטת והתקשרתי לכל מי שאני מכיר כדי לספר להם את הסיפור. באחת עשרה התחילו החדשות המקומיות, אבל הווליום היה מונמך ואני לא הייתי מרוכז. רק לקראת סוף הדיווח הראשון, ראיתי פתאום את תמונתי על המסך, ומתחתיה כיתוב ענק: "Terrorism Plot Averted". שנייה אחר כך דפקו בדלת.
1 בטקסט המקורי, באנגלית, נעשה שימוש במונחים "purser" ו"purse". זה התרגום הטוב ביותר שמצאתי, ואני מקווה שהוא לא עושה למקור עוול גדול מדי.
(*) דייב בארי. סופר ועיתונאי אמריקני, זוכה פרס פוליצר לשנת 1988, הידוע בעיקר בזכות טוריו ההומוריסטיים שהתפרסמו במשך יותר מ-20 שנה ב"מיאמי הרלד" ובסינדיקציה בכל רחבי ארצות הברית. בארי נולד בשנת 1947 בעיר ארמונק בניו יורק. בסיום התיכון הוא נבחר ל"ליצן הכיתה", ואת התואר הראשון שלו סיים בקולג' הייברפורד היוקרתי בפילדלפיה. הוא התחמק מלשרת במלחמת וייטנאם לאחר שהצהיר על סרבנות מצפונית מטעמי דת, למרות היותו אתאיסט גמור. הוא החל לכתוב ב"מיאמי הרלד" ב-1983, וזכה בפוליצר ב-1988 בזכות "השימוש האפקטיבי העקבי שלו בהומור כאמצעי להצגת תובנות רעננות בסוגיות רציניות". לאורך השנים פרסם כמה עשרות ספרים ובהם לקטים מטוריו, קטעים חדשים, ספרי ילדים ורומנים. ספרו "דייב בארי בן 40" עובד לסדרת טלוויזיה ששודרה בסי-בי-אס לאורך ארבע שנים, ושניים מספריו עובדו לסרטים. הוא נשוי בפעם השלישית, לכתבת הספורט של ה"מיאמי הרלד", מישל קאופמן. יש לו בן אחד, רוברט, מנישואיו השניים, ובת, סופי, מנישואיו הנוכחיים. באוקטובר 2004 הודיע בארי שהוא לוקח חופש מטוריו הקבועים ב"הרלד", ובשלהי 2005 אמר שלא יחזור לכתוב את הטור באופן קבוע, אם כי ימשיך לעשות זאת באירועים שונים.
מספריו (שנות הפרסום מתייחסות לשנת ההוצאה באנגלית; שמות הספרים מופיעים בעברית במקרים שבהם הספר תורגם):
פרוזה: "צרות בצרורות" (1999); "עסקים מפוקפקים" (2002); "פיטר ותופסי הכוכבים" (2004, עם רידלי פירסון); "Peter and the Shadow Thieves" (2006, עם רידלי פירסון).
טורים, מקבצים וספרי הומור: "The Taming of the Screw" (1983); "Homes and Other Black Holes" (1988); "מחליף קידומת" (1990); "Dave Barry Talks Back”(1991); "גדול ביפן" (1992); "Dave Barry Is not Making This Up" (1995); "המדריך השלם לגברים אמיתיים" (1996); "Dave Barry in Cyberspace" (1996); "ממאדים וגם מנוגה" (1997); "Dave Barry Turns 50" (1998); "Dave Barry Is Not Taking This Sitting Down" (2000).
דייב בארי, האתר הרשמי
הבלוג של דייב בארי
דייב בארי ב"מיאמי הרלד"
הקדמה
פרק ראשון: מאיר שלו
פרק שני: תום יורק
פרק שלישי: האחים כהן
פרק רביעי: עמוס עוז
פרק שישי: דויד גרוסמן
פרק שביעי: ג'יי קיי רולינג
פרק שמיני: אלכסנדר קוסולפוב
פרק תשיעי: דן אקרויד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
