דווקא רציתי ללכת לעצרת. בימים ההם עוד הייתי עושה את זה לפעמים, ולא רק מתעצבן על עצמי שאני לא. אבל ב-4 בנובמבר 1995 העצרת בכיכר מלכי ישראל לא הייתה האירוע החשוב היחיד שהתרחש בתל אביב. הרחק מהמון מתהולל, חבויים מעיני הציבור השמאלני הנאור, התכנסו כמה מאות מהגרים ותיקים לערב יחיד ומיוחד במינו: הפקה מפוארת של התיאטרון הרומני בישראל לציון חמישים שנות הופעה על הבמה של הכוכבת הגדולה של התיאטרון, זמרת העל שרק חוסר מזל והתעלמות מצערת של גדולי המפיקים ההוליוודיים מנעו ממנה להפוך לשילוב האולטימטיבי של ברברה סטרייסנד, ג'ודי גרלנד וננסי ברנדס; פצצת המין של בוקרשט של שנות הארבעים שגברברי הרייך השלישי היו משתרכים אחריה כשזנבם בין רגליהם; הדיווה שזקנתה לא ביישה את נעוריה רק כי נעוריה כבר ביישו את עצמם מספיק בזכות עצמם. אני קראתי לה "סבתא".
פיקוח נפש דוחה שבת ומופע של התיאטרון הרומני לציוּן הופעת היובל של סבתא דוחה עצרת במוצאי שבת. בזה לא היה ספק. ההיכרות שלי עם סבתא הייתה בעיקר כאישה מבוגרת, במושגי הילדות שלי אפילו זקנה, שהייתה מארחת אותנו לפעמים בשבת ומכינה אוכל מוזר שלא אהבתי, אבל הייתי מוכן לאכול כי היא הייתה הראשונה שהיה לה סודה סטרים, ולפעמים אפילו משקה מוזר אבל טעים נורא שהיה לו שם של מבוגרים אבל הרשו לי לשתות ממנו, בירה שחורה. בניגוד לסבתא השנייה, שהייתה אישה חמה, אוהבת ומשקיעה, סבתא הכוכבת הייתה אישה קשה שמפיה זרמו בעיקר מילות ביקורת. על קירות הבית היו תלויות תמונות שלה מימי הזוהר, יפהפייה צעירה בשמלות חושפניות המטיילת בערים נוצצות ברחבי העולם בזמן שאבי מיטלטל בין פנימייה אחת לאחרת, והיה קשה לקשר בין התמונות האלה לבין האישה המעט כפופה ולגמרי לא זוהרת שעמדה מולי ושאלה אם רזיתי עוד ולמה אני משתעל. הבית שלה היה כולו מקדש ליצירה, עם עשרות כלי נגינה בכל פינה ובהם ארבעה (!) פסנתרים, גרמופונים ישנים והמון המון תקליטים, ומדי פעם היה דוד שלי – חצי אחיו של אבא שלי, הצעיר ממנו בכמעט 20 שנה – שולף טייפ סלילים ישן ומשמיע לכולם את הכוכבת הגדולה מלהטטת בקולה בהופעה כזאת או אחרת בנכר או במופע רדיופוני חורק בן כמה עשרות שנים.
סבתא לא הפסיקה מעולם להופיע, אבל החלומות על הצלחה בינלאומית נותרו בגדר חלומות, ובשנות השמונים והתשעים היו הופעותיה מוגבלות בדרך כלל להפקה כזאת או אחרת של התיאטרון הרומני בארץ, מסוג המוסדות – בדומה לתיאטרון היידי – שהמשיך לרכז סביבו קהילת מהגרים הולכת ומזדקנת שהתיאטרון היווה עבורה נקודת מפגש נעימה ונוסטלגית בתוך עולם הולך וממהר, הולך ומתרחק. סבתא הפכה למין לורה אדלר כזאת, נערצת בקהילה, חיה את הבמה ללא הפסקה, אבל נשכחת לחלוטין מהציבור הרחב, פרט להופעה טלוויזיונית נדירה שריכזה סביבה התרגשות גדולה, אפילו אם מעט מאוד אנשים ראו אותה בפועל.
אני לא הלכתי לתיאטרון הרומני מעולם. סבתא הייתה תמיד מרוחקת, לא דיברתי מילה ברומנית, ובכל מקרה זה לא נשמע כמו משהו שאנשים בגילי אמורים לעשות. אבל ב-4 בנובמבר 1995 הלכתי בפעם הראשונה, כי בכל זאת, חמישים שנה לא הולכות ברגל. הגעתי עם דוד שלי, המבוגר ממני בכעשר שנים, וכל אחד מאיתנו היה צעיר בלפחות ארבעים שנה מהאיש הצעיר ביותר בקהל מלבדנו. היה משהו עצוב בהופעה הזאת. היא אמנם הייתה מושקעת מאוד – אפילו טנור איטלקי אלמוני הובא במיוחד לרגל האירוע – אבל גם בלי להבין מילה הבנתי שהרמה אומללה מאוד. לא במקרה, ככל הנראה, לא יצא שמעו של ההומור הרומני לתהילת עולם. ההצגה – כפי שהסביר לי דוד שלי – התבססה על רצף בלתי מתכלה של בדיחות גסות ושטיקים שכללו רומנים מזדקנים מזמרים בזמן שאביזרים פרוידיאניים סימבוליים מעטרים את אזור חלציהם, ובכל פעם שבה פלט מישהו מהנוכחים על הבמה גסות מטופשת כזאת או אחרת – או, ברגעי השיא הזכורים לטוב, פלוץ – הגיב הקהל כולו בצחוק רועם כאילו חזה זה הרגע בסצינה אנינה מקומדיה של שייקספיר.
מימין: יצחק רבין ושמעון פרס בעצרת בכיכר מלכי ישראל, 4 בנובמבר 1995
משמאל: כוכב התיאטרון הרומני ברגע נדיר מחוץ לבמה (למצולמים אין קשר לפוסט, חוץ מרבין ופרס)
קשה לתאר את השעמום והמבוכה הכרוכים בצפייה בפארסה רדודה וגסת רוח בשפה שאיני מבין במשך קרוב לשלוש שעות בנוכחותם של מאות רומנים בני שמונים ומעלה. הידיעה שבאותה שעה ממש חבריי מבלים בעצרת בכיכר הפכה את החוויה למזעזעת עוד יותר. אחרי משהו כמו שמונה שעות הבטתי בשעון וראיתי שעברו עשרים דקות, ומאותו רגע פשוט התפללתי שזה ייגמר. אבל אלוהים לא היה שם באותו ערב (וגם לא במקומות אחרים שבהם היו צריכים אותו, כידוע), והאמת היא שקשה להאשים אותו. בדיעבד גם אני הייתי נשאר בבית.
בערך בשעה השבע עשרה שמתי לב ששני אנשי ביטחון עצבניים מאוד מסתודדים ביניהם בפינה לא רחוק ממקום מושבי. זה לפחות נתן לי משהו יותר מעניין לצפות בו, אז הבטתי בהם וניסיתי לחשוב על מה הם מדברים. לאור הגיל הממוצע של הקהל, שלא לדבר על צוות השחקנים, הנחתי שמישהו קיבל התקף לב. אבל אחרי ששמתי לב שהם נראים מתוחים מאוד, החלטתי שכנראה מדובר בהתקף לב קולקטיבי, וקיוויתי שהוא יוריד איתו ביגון שאולה כמה שיותר מהמופיעים על הבמה. אני זוכר שלרגע אחד חלפה במוחי מחשבה משועשעת על כך שירו ברבין בעצרת, ושבמשך כל חיי כשישאלו אותי איפה הייתי כשראש הממשלה נרצח איאלץ לספר שהייתי בהופעה של התיאטרון הרומני. כעבור עוד רגע אמרתי לעצמי להפסיק לעשות דרמה מכל דבר וחזרתי לייחל למוות. שלי.
בניגוד לקהל באולם, השחקנים על הבמה קיבלו הודעה על מה שאירע לא רחוק משם. אבל במקצוענות אופיינית, הם החליטו שההצגה חייבת להימשך. אני בטוח שמי שחיבר את הקלישאה הזאת במקור מעולם לא דמיין שיבוא יום ומי שיעשה בה שימוש יהיה זמר אופרטות רומני מקשיש ומקריח עם זין עצום מפלסטיק ורוד דבוק לו למכנסיים. ואם הוא היה מדמיין, הוא היה מוסיף איזה נספח מסתייג שקובע שיש מצבים שבהם מותר, רצוי ואפילו חובה להפסיק את ההצגה מיד, עם או בלי קשר לרצח ראשי ממשלה כאלה או אחרים. אבל באותו יום, באותו מקום, באותה שפה, ההצגה נמשכה. ונמשכה. ונמשכה.
עד שבסוף אירע הנס, וההדרן השביעי הגיע לסיומו. סבתא קדה לקהל בפעם המאה, ירדה מהבמה לקול תשואות רמות, וכולם התחילו להתפזר. הדוד שלי ואני הלכנו אל מאחורי הקלעים, כנדרש, כדי לברך את אמא וסבתא שלנו על יומה הגדול. כשהגענו, היא יצאה מהחדר בצעד רועד. "אתם בטח לא שמעתם מה קרה", אמרה בפנים לבנות. "מה קרה?", שאל דודי באימה. "ירו ברבין!", השיבה סבתא בחלחלה. דוד שלי, שתמיד היה חיה פוליטית אדישה באופן יוצא דופן אפילו לממוצע המשפחתי, נרגע מיד. "אה, רבין", אמר בטון מפויס. "כבר חשבתי שקרה משהו לרנדי". רנדי, אחד מבכירי התיאטרון והאיש שהוגדר פעם על ידי סבתא כ"מישהו שמרוכז כל כך בעצמו שמבחינתו יש בעולם אותו, אחר כך אותו, אחר כך אותו, אחר כך חמישים משאיות מלאות חרא, ואז כל השאר", היה בריא ושלם. רבין נשם באותם רגעים את נשימותיו האחרונות. את הידיעה על מותו קיבלתי שם, מאחורי הקלעים, עם סבתא לבושה בתחפושת משונה, דוד אדיש, ועוד כמה אורחים, אנשי במה ושחקנים רומנים שהשמיעו אנחה מזועזעת כשקולו של איתן הבר נשמע מעל לרדיו שמישהו הואיל בטובו להדליק סוף סוף.
אמרתי שאני צריך ללכת וברחתי משם מהר ככל שיכולתי. לא ידעתי מה לעשות ומצאתי את עצמי הולך בכיוון הכיכר, שבאותו שלב הייתה כמעט ריקה, אפילו ילדי הנרות טרם הגיעו ורק ניירות עטיפה זרוקים על הרצפה ומחסומים משטרתיים בצדי הכביש העידו שמשהו התרחש שם לא מזמן. הלכתי לחברה שלי וביחד בהינו בטלוויזיה כל הלילה, בוכים ומשותקים. אפילו הציניות השגרתית שלנו יצאה לחופש באותן שעות. לקח לה כמה ימים לחזור.
ערב או שניים אחר כך הזמינו אותי לדבר ברדיו, לתוכנית על "תגובות הנוער לרצח רבין". הייתי השמאלן התל אביבי הייצוגי, ולצדי הביאו דתי מחמד ובחורה מוזרה. כולנו הבענו זעזוע במשך שעה ובתווך ניגנו שירים נורא יפים. ברגע מסוים הגיעה השאלה הבלתי נמנעת, איפה היית בליל הרצח. "אני לא יכולתי להגיע", הסברתי. "הייתי באירוע", הוספתי בלי לפרט. "אבל אחר כך רצתי לשם מיד, פשוט הרגשתי שאני חייב להיות שם". כמה משכנעות נשמעות הקלישאות שלנו כשאנחנו מאמינים בהן בעצמנו. כמה מגוחכות הן נשמעות ממרחק השנים.
סבתא המשיכה להופיע, אבל אני לא באתי יותר אף פעם. היום אנחנו בקושי בקשר. כששואלים אותי איפה הייתי כשרבין נרצח – וזה קורה מדי פעם – אני בדרך כלל מתחמק. אבל לפעמים אני מספר את עיקרי הסיפור הזה, כמו כאן, כדי לשעשע. בסופו של דבר, כמו כל סיפור, גם זה הפך למטבע אסטרטגי שניתן לשלוף אותו בסיטואציות מסוימות. ככזה, הוא טוב לא פחות מהרבה מטבעות אחרים. היום שילמתי בו שוב, אבל הוא כבר כל כך רחוק, שלפעמים הוא נדמה למטבע זר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
