נאומו של דויד גרוסמן בעצרת לזכר רבין עורר, כצפוי, הדים רבים. כל כלי התקשורת ציטטו מן הנאום בהרחבה, וחלקם אף הביאו אותו במלואו. לא היו לי הזמן והיכולת להשוות בין כל הגירסאות שהובאו, ואני רוצה לפיכך להתעכב כאן רק על שלוש מתוכן, ובאופן ספציפי על שלוש הגירסאות שהתפרסמו באתרי Ynet, nrg ו"הארץ", המהווים את הגירסה המרושתת של שלושת העיתונים היומיים המובילים שלנו.

הן Ynet, הן אתר "הארץ" בחרו להביא את הנאום במלואו. זו החלטה נדירה יחסית, המשקפת אמונה שיש מספיק קוראים שיסכימו לקרוא טקסט בן כ-2,000 מילה במקרה שבו גרוסמן הוא הדובר. ההבדלים בין הטקסטים של שתי הגירסאות הללו זניחים, ורובם נובעים ככל הנראה מתמלול לא לגמרי מדויק או מהעדפות עריכה מעט משונות (ב"הארץ" החליטו, משום מה, להשמיט מהנאום את כל הפניות של גרוסמן לקהל כ"חברות וחברים", כאילו הדבר מבטא איזו פמיליאריות ש"הארץ" אינו מוכן להיות שותף לה).

דויד גרוסמן נואם בעצרת ב-4 בנובמבר. מאחור: יצחק רבין

הגירסה של nrg שונה לגמרי. באתר זה בחרו להביא את "עיקרי 'נאום התוכחה'", של גרוסמן, כפי שהדברים הוצגו בכותרת המשנה. מדובר בגירסה בת כ-1,100 מילים, כלומר קצת יותר מחצי מהנפח של הטקסט המקורי. מאחר שגם 1,100 מילים מנאום הן לא מעט, אפשר להניח שלאתר הייתה אפשרות נוחה יחסית להביא את הדברים החשובים ביותר בתוך הנאום, ובלי שמגבלת המקום תהווה שיקול מרכזי. לפיכך, בחינת ההיבטים שבהם בחר האתר להתמקד מאלפת בעיניי. היא משקפת לדעתי רידוד מצער של עיקרי דבריו של גרוסמן והשטחתם לרמה של ביקורת פשטנית שלא עומדת מאחוריה אידיאולוגיה סדורה. היא מדגישה כמה מילות קוד פופולריות מאוד בשיח העיתונאי המקומי (בעיקר ביקורת על ההנהגה הפוליטית המושחתת והאטומה) על חשבונה של הסתכלות מורכבת, מפוכחת ומתוסכלת על המציאות – כזו שהייתה בפועל בנאום המקורי. אלה עדיין דברים יפים – זה בכל זאת גרוסמן – ויש בהם גם עניינים מהותיים וחשובים רבים, אבל לדעתי, יש כאן גם פזילה מרתיעה, מקוממת ופופוליסטית למכנה משותף רחב, תוך עיקור ביקורתו המהותית של גרוסמן והאמירות האמיצות ביותר שלו. עם זאת, זו פרשנות שלי בלבד: אני מציג כאן את עיקרי ההשמטות של nrg, וכל קורא מוזמן לבחון בעצמו את הלינקים המצורפים (Ynet, "הארץ", nrg) ולהציע פרשנות אלטרנטיבית.

מימין: דויד גרוסמן באתר "הארץ", ב-nrg וב-Ynet

הפרטנר. בנוסח המלא, המופיע ב-Ynet ו"הארץ", קבע גרוסמן כי "יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלסטינים לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדעה הכללית היתה שאין לנו פרטנר ואין לנו על מה לדבר איתם". בגירסת nrg נשמט חלקו השני של המשפט, ונשמט גם האזכור ליו"ר הרשות לשעבר. בגירסה המקוצרת, "יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלשתינים לא מתוך חיבה". זו גירסה מכובסת ומצונזרת: היא מעלימה את יאסר ערפאת מעל דפי ההיסטוריה, כאילו עצם אזכורו בהקשר אחד עם רבין יפגע בקונסנזוס המדומה של יום הזיכרון. השמטת ההקבלה בין ימים אלה לבין תקופת הסכמי אוסלו גם מנטרלת לחלוטין את העוקץ מדברי גרוסמן: בלי ההשוואה, האמירה על רבין מנותקת מההקשר האקטואלי שלה. הקישור למצב העכשווי אמנם מופיע בהמשך הטקסט גם ב-nrg, אולם בהקשר הרבה פחות ברור. במקרה הזה, הקיצוץ מנטרל לגמרי את כוונת המחבר ליצור הקבלה בין שתי תקופות ולהדגיש שכמו שאז היה פרטנר, גם היום יש. זאת ועוד, לא נראה שהקיצוץ מקרי: בהמשך אותה פסקה ממש, מושמט ב-nrg גם המשפט שבו מצהיר גרוסמן כי "עוד מעט נדבר על הפרטנר שיש או אין לנו". ובהמשך הטקסט הוא מציע: "בואו נביט רגע אל מי שאמור להיות הפרטנר שלנו". ב-nrg אין צורך לדבר עם הפרטנר הזה וגם לא להביט בו, כי מובן מאליו שאין עם מי לדבר ואין את מי לראות.

אין פרטנר

המדיניות. לא רק את הפרטנר הפוטנציאלי מעלים nrg, אלא גם את מה שאנו עושים לו. וכשלא רואים את הפרטנר, גם לא שמים לב כשהורגים אותו, ממש כמו נמלה שדורכים עליה בהיסח הדעת. בטקסט המלא מעלה גרוסמן שורה של האשמות חריפות וקונקרטיות מאוד על מדיניותה של הממשלה ביחס לפלסטינים. בגירסה המקוצרת נותר מההאשמות הללו חצי משפט כוללני. בטקסט המלא שואל גרוסמן: "מה אפשר לעשות במצב הזה, מה עוד נותר לנו לעשות? להמשיך ולחנוק אותם עוד ועוד? להמשיך ולקטול מאות פלסטינים בעזה, שרובם הגדול אזרחים תמימים כמונו, להרוג בהם ולהיהרג עד אינסוף?". ב-nrg אין זכר למשפטים הללו. אליבא ד-nrg אין בקרב הפלסטינים אזרחים תמימים, ובוודאי שאנו לא קוטלים בהם במאותיהם. בגירסה הזאת יש רק "עם מדוכא וכבוש וחסר תקווה", רק פלסטינים שגם הם "אשמים במבוי הסתום... גם להם חלק נכבד בכישלון תהליך השלום".

הסניטציה הזאת תקפה לא רק לגבי הפלסטינים. בהמשך הנאום, בדברו על הסורים, מורה גרוסמן לאהוד אולמרט: "אם הנשיא אסד אומר שסוריה רוצה בשלום, (...) עליך להציע לו פגישה בו ביום. אל תחכה אפילו יום אחד. הרי כשיצאת למלחמה האחרונה לא חיכית אפילו שעה. הסתערת בכל הכוח, בכל כלי הנשק, בכל עוצמת ההרס". ב-nrg אין כוח, אין נשק ואין הרס. שם אולמרט הופך למנהיג נחוש והחלטי: "אם הנשיא אסד אומר שסוריה רוצה שלום, (...) עליך להציע לו פגישה בו ביום. הרי כשיצאת למלחמה יצאת בלי שום היסוס". כמה מצמררת ההשמטה הזאת במקרה הספציפי של גרוסמן.

אין כיבוש

הקיצונים. בנאום המלא גוזר גרוסמן גזרה שווה בין הקיצונים הפלסטינים לקיצונים הישראלים. בהתייחסו לצורך להגיע לפשרה, הוא קובע כי "כל בר דעת אצלנו ואצלם יודע בעומק לבו גם את ההבדל בין חלומות ומשאלות לב, לבין מה שאפשר יהיה להשיג בסופו של משא ומתן. ומי שאינו יודע זאת, מי שמסרב להכיר בכך, כבר כעת איננו בר שיח. בין אם הוא יהודי או ערבי הוא ממולכד בפנאטיות שלו, ההרמטית, ועל כן הוא איננו פרטנר". בגירסה של nrg מובאים רק חלקים אסטרטגיים מן הפיסקה הזאת, ועל ידי כך נעלמת לגמרי האנלוגיה בין שני צדי המתרס. בגירסה של nrg, גרוסמן טוען כי "כל בר דעת יודע את ההבדל בין חלומות ומשאלות לב לבין מה שניתן להשיג לבסוף במשא ומתן, ומי שמסרב להכיר בכך כבר כעת איננו בר שיח". כאן לא מוזכר כי מי ש"מסרב להכיר בכך" יכול להיות יהודי או ערבי, וששניהם ממולכדים בו בזמן בפנאטיות ההרמטית שלהם ולכן אינם מהווים פרטנר. מכאן קצרה הדרך להבין מי הם אלה שמסרבים להכיר באופציית השלום.

שוב, הקיצוץ הזה לגמרי לא מקרי. בהמשך הטקסט מציע גרוסמן שוב לאולמרט: "הבט בהם לרגע במבט אחר, לא רק בקיצונים שבתוכם, לא רק באלה שיש להם ברית אינטרסים עם הקיצונים שלנו. הבט ברובו המכריע של העם האומלל הזה, שגורלנו קשור בגורלו אם נרצה בכך ואם לאו". מגירסת nrg, כמה מפתיע, ברית האינטרסים בין הקיצונים משני הצדדים נעלמה לחלוטין. שם, ההצעה הרבה יותר פשוטה: "הבט בהם לרגע במבט אחר, לא רק בקיצונים שבתוכם". אצלנו הרי אין קיצונים, אפילו אם הם יושבים בתוך הממשלה, מדברים על כך שמיעוטים הם הבעיה הגדולה של העולם המערבי ומציעים לפתור אותה באמצעות טיהור אתני.

אין קיצונים יהודים

הפרוגרמה. בנוסח המלא, גרוסמן מציע תוכנית מוחשית ומפורטת למשא ומתן. הוא מנתח את המצב נכוחה, מסביר את הרקע להיווצרותו ומציע את השלום כפתרון פרגמטי, ולא רק מוסרי. מדובר בקטע ארוך למדי בנאום, בן כ-200 מילה. גרוסמן מציע: "לך אל הפלסטינים, מר אולמרט, אל תחפש כל הזמן סיבות מדוע לא לדבר איתם. על ההתכנסות החד-צדדית ויתרת, וטוב עשית, אבל אל תשאיר חלל ריק. הוא יתמלא מיד באלימות, בחורבן. דבר אליהם, תן להם הצעה שהמתונים שבהם יוכלו לקבלהּ, הם רבים הרבה יותר ממה שהתקשורת מראה לנו. הגש להם הצעה כזו שיהיה עליהם להחליט אם הם נענים לה או שהם מעדיפים להישאר בני ערובה של האיסלאם הפנאטי. בוא אליהם עם התוכנית האמיצה והרצינית ביותר שישראל מסוגלת להציג ולהציע, עם ההצעה שכל ישראלי ופלסטיני שעיניהם בראשם יודעים שהיא גבול הסירוב והוויתור שלנו ושלהם.

"אין לנו זמן. אם נתמהמה, בעוד זמן קצר נתגעגע לחובבנות של הטרור הפלסטיני. נכה על ראשנו ונצעק – איך לא הפעלנו את כל גמישות המחשבה שלנו, את כל היצירתיות הישראלית כדי לעקור את אויבינו מתוך המלכוד העצמי שלהם. בדיוק כפי שיש מלחמת 'אין ברירה' יש גם שלום של 'אין ברירה'. כי כבר אין ברירה. אין ברירה לנו ואין ברירה להם. ואל שלום של 'אין ברירה' צריך לגשת באותה נחישות ויצירתיות כפי שיוצאים למלחמת אין ברירה. כי אין ברירה. מי שחושב שיש ברירה, או שהזמן משחק לטובתנו, אינו תופס את תהליכי העומק המסוכנים שאנחנו כבר בעיצומם".

כל הקטע הזה לא קיים בגירסה של nrg. למעשה, זהו הקטע הארוך ביותר בכל הנאום שהושמט כיחידה אחת: לא קוצר, לא תומצת, ואפילו לא הובא ממנו משפט מפתח אחד. בהיעדרו, נאומו של גרוסמן הופך למופע של בכיינות אמורפית וחסרת הצעות מוחשיות לפתרון. כך, אגב, התייחסו אליו גם חלק ממבקריו של גרוסמן. מעניין אם הם קראו את הנוסח הזה. בגירסה של nrg יש משפט אחד על מה שצריך לעשות עם הפלסטינים: "פנה אל הפלשתינים, מר אולמרט, מעבר לראשו של החמאס". בהצלחה.

ושוב, זה לגמרי לא מקרי. באפיק הסורי אמנם השאירו יותר מידע קונקרטי, ובכל זאת, גם כאן השמיטו את עיקרי המצע הרעיוני הפרגמטי של גרוסמן. ב-nrg לא זקוקים לו כמדינאי, אלא רק כנביא זעם. גרוסמן קורא לאולמרט להציע לאסד "תהליך שלום שיימשך מספר שנים ושרק בסופן, אם יעמוד בכל התנאים ובכל המגבלות יקבל בחזרה את הגולן. חייב אותו לתהליך של דיאלוג ממושך, פעל כך שגם בתודעתם של בני עמו תתנסח לראשונה האפשרות הזו. עזור למתונים שבוודאי קיימים גם שם. נסה לעצב את המציאות, לא להיות רק המשת"פ שלה". כל החלק המעשי שמעבר למשפט הראשון אינו קיים בגירסת nrg. ובכל זאת, במקרה הזה אני נוטה להיות סלחן יותר ולקבל את האפשרות שייתכן שמדובר גם בשיקולי קיצור בלבד. ההצעה שיהיה מדובר בתהליך שלום בן מספר שנים נשארה גם בגירסה הזאת, כך שלפחות לא הרעיון כולו מוסמס.

אין סיבה להצביע פרס (אילוסטרציה)

יש הבדלים נוספים בין הטקסטים. בחרתי להתמקד בעיקריים, באלה שבעיניי מבטאים השקפת עולם ואינם רק תולדה של הצורך – או הרצון – לקצר. בכל קיצוץ של 900 מילים מטקסט מובן כי יישמטו חלק מהרעיונות והטענות, ואני חושב שלא הוגן להיטפל לכל השמטה קטנה ולכפות עליה משמעויות גדולות מדי. ארבע הנקודות שהעליתי כאן הן אלה שלטעמי מבטאות הרבה יותר מסתם עריכה מקרית. ברוב המקרים ניתן להסיק זאת גם מכך שמדובר בקיצוץ של רעיון שלם שחוזר על עצמו במקומות שונים בטקסט המקורי ובהקשרים שונים. לכן פחות סביר להניח שהקיצוץ אקראי.

חשוב לי להדגיש שאינני סבור שמאחורי הדברים עומדת כוונת זדון כלשהי. אין לי גם שום טענה ספציפית נגד nrg. סוג העריכה הזה, שבמקרה הזה בא לידי ביטוי באתר מסוים, מבטא תפיסות קונסנזואליות, קומון-סנסיות, מובנות מאליהן, שאנו רגילים לחיות איתן ביומיום, ואחד מביטוייהן הוא ההחלטות של עורכים ומשכתבים מה לקצץ כי הוא נתפס כ"פחות חשוב". זה קורה בכל כלי התקשורת, לא רק ב-nrg. באופן חריג ונדיר, העובדה ששני כלי תקשורת בחרו להביא את הטקסט של גרוסמן במלואו אפשרה להציץ על התהליכים שבדרך כלל מתרחשים הרחק מהעיניים שלנו ולכן אנו לא יכולים לנתח אותם. נדמה לי שההצצה הזאת לא מעודדת במיוחד.