בעיה רפואית לא רצינית, כנראה, אך בעלת פוטנציאל הצקה בלתי מבוטל הובילה אותי לפנות לרופא אחרי כמה חודשים טובים של עצלות והדחקה שגרתיות. להגנתי ייאמר שידעתי מה שאני עושה. הרופא שלח אותי לסדרת בדיקות מעצבנות וטורדניות, שבסיומן – ולאחר שזכיתי להיחשף לכל נבכי הביורוקרטיה הרפואית שקודם לכן שמעתי עליהם רק מאחרים – הודיע לי שבעצם אין איתי שום בעיה והכל בסדר. ואם יש בעיה בכל זאת, אז כנראה מדובר במשהו פסיכוסומטי (בדיוק כמו אצלה). את התגובה הזאת אני כבר מכיר היטב. גם את מידת האמון שלי בה.
***
אי שם בעבר הרחוק מאוד, בתחילת כיתה י' אם אני זוכר נכון, הייתי ספורטיבי מאוד. היום הפעילות הגופנית העיקרית שלי היא צעדה מדוכדכת לכיוון המקרר, שגם בסיומה אני בודק אם קוצב הלב עדיין פועל כסדרו, אבל אז נהגתי לרוץ, לשחק כדורגל וכדורסל ובכלל לנצל כל הזדמנות כדי לבחון מקרוב עד כמה ריצות וקפיצות על אספלט או בלטות סטנדרטיות מועילות לתפקוד ברכיים תקין. באחד מסופי השבוע באותה שנה הלכתי, כדרכי, לשחק כדורסל עם עמי מושלמי וחבריו. הלכנו ביום שישי ושיחקנו כמה שעות, וחזרנו בשבת והמשכנו לשחק עד הערב. בשלב כלשהו ביום שישי התחלתי להרגיש כאב עמום בגב התחתון, אך כהרגלי התעלמתי ממנו. מה שלא הורג מחשל, כידוע – או בתסריט האופטימי הורג יותר מהר – ולי לא היו שום כוונות לוותר על כדורסל בשביל משהו חסר משמעות כמו גב מתפרק. לפיכך המשכתי לשחק, וכאמור חזרתי גם בשבת על מנת להמשיך.
מימין: תום משחק כדורסל (אילוסטרציה). משמאל: עמי מושלמי משחק כדורסל (אילוסטרציה)
במהלך המשחק בשבת (יצחק פרץ היה עושה מזה מטעמים; אלוהים, כמה שאני עתיק) הכאב התגבר מאוד, עד כי בשלב מסוים התקשיתי מאוד לנתר, מה שפגם במידה ניכרת ביכולת שלי לסייע בקליטת ריבאונדים (בקליעה לא יכולתי לסייע גם לפני שהיה לי תירוץ). ועדיין, המשכתי לשחק, כי לא הייתה לי שום סיבה להניח שמדובר במשהו רציני שלא יחלוף עד מהרה. בדרך הביתה אמנם הלכתי עם כל הגמישות המוטורית של כריסטופר ריב (אחרי הנפילה; וליתר דיוק, היום), אבל המשכתי להתעלם מזה והסברתי לעצמי שהגיוני שלאדם יכאב הגב אחרי יומיים בלתי פוסקים של משחק כדורסל. ממילא לא הייתי מעולם מז'אנר המתלוננים, וההורים שלי תמיד היו צוחקים – במידה מסוימת של חרדה – שגם אם אמות לא אטרח לדווח להם על זה כדי שלא ידאגו. במקרה הזה נוספה לכך העובדה שאחותי סבלה באותה תקופה מבעיות רפואיות רציניות, ואני לא רציתי להוסיף על דאגותיהם המרובות גם כך.
בלילה צפיתי להנאתי בטלוויזיה (עד כמה ש"ג'ייק והשמן" הוא משהו שניתן לצפות בו בהנאה), ובשעה מאוחרת החלטתי שהגיע הזמן ללכת לישון. החדר שלי היה ממוקם בקומה העליונה, שאליה הובילו מדרגות לולייניות שבימי ילדותי הסבו לי שעות ארוכות של הנאה ולהוריי שעות ארוכות לא פחות של בעתה כשהייתי מדלג בהן למעלה ולמטה ומנסה לשבור שיאים אישיים. הפעם, לנוכח מצב הגב שלי, החלטתי לנקוט טקטיקה זהירה יותר ועליתי בהן באיטיות רבה. ברם, האיטיות הזו הפכה לקטטוניה במדרגה הלפני אחרונה, כשלפתע חשתי צריבה עזה של כאב באותו אזור בגב התחתון וגיליתי שאני משותק כמעט לגמרי ושרוי בכאבים שחשבתי שכמוהם חשים רק בגיהנום (או, אבל זו תוספת רטרואקטיבית, במהלך האזנה לרפאל מירילא).
על פי כל קריטריון אובייקטיבי, וגם כמה שלא, מצבי היה עגום למדי. הייתי שרוע במצב של חצי כריעה, חצי שכיבה, בין שתי המדרגות העליונות של גרם מדרגות לולייניות, בכאבי תופת שכל תנועה, ולו הקלה ביותר, הפכה אותה לתופתיים עוד יותר. לא יכולתי לקרוא לאיש, כי ההורים שלי היו בקצה השני של הבית, בקומה מתחת, ואם הייתי צועק הייתי מעיר את אחותי, רעיון לא כל כך טוב גם בימים כתיקונם, ובימים הספציפיים האלה רעיון המקביל לקניית כרטיס בכיוון אחד למפגש עם מלאך המוות (שלמען האמת, היה כנראה בדרך לבקר אותי גם כך, ולא על מנת לבחון את יכולותיי בשחמט).
אחרי ששכבתי כך במשך כמה דקות, הבנתי שהדרך היחידה להתמודד עם הסיטואציה היא לנסות לרדת איכשהו במדרגות ולהגיע לחדר השינה של ההורים. מדובר היה במשימה שבמצב נורמלי הייתה לוקחת לי בין חמש לעשר שניות. באותו ערב היא לקחה קרוב לשעה, שעברה בזחילה מיוסרת שעד היום אני לא מבין איך עמדתי בה, תחילה במדרגות ולאחר מכן על הרצפה. כשהגעתי לחדר השינה היייתי כבר במצב של אפיסת כוחות מוחלטת, על סף עילפון, ובקושי יכולתי להסביר מה הבעיה. העובדה שלא יכולתי לזוז ושמדי כמה שניות נפלטו מפי זעקות כאב קורעות לב סייעה להורים שלי לאתר אותה בכוחות עצמם.
איכשהו הצלחתי לסחוב את עצמי בסיועם לאוטו למטה, ונסעתי עם אבא שלי לבית החולים. הנסיעה עצמה התגלתה כסיוט בלתי צפוי. בימים רגילים אנחנו לא מעריכים במדויק עד כמה מכוניות נוטות לקפץ ולהזדעזע תוך כדי נסיעה. באותו לילה, כשכל זעזוע כזה המשיך את מלאכת ההשמדה העצמית של הגב שלי, למדתי להעריך את התופעה הזו בדיוק רב.
כשהגענו לבית החולים – מקום עבודתה הקבוע של אמא שלי – אבא שלי ניסה להביא כיסא גלגלים שאיתו יוכל לגלגל אותי לחדר המיון, אבל כזה לא נמצא בהישג יד. אחרי הכל, זה רק בית חולים, לא יד שרה. לפיכך נאלצתי לצעוד את כמה עשרות המטרים הללו כשאני נשען עליו וממשיך להתפלל שמישהו יהרוג אותי כבר. כמה נהגים עצבניים ניסו, אבל כשלו לצערי במשימה.
בכניסה לבית החולים ישב שומר צעיר שנעץ מבט מלא רחמים בצעיר המזדחל לעברו והכריז בביטחון: "ספונדילוליסתזיס, אה?". עם כל הרצון הטוב, אבא שלי ואני העדפנו לקבל חוות דעת של מומחה מדיציני גדול יותר, ולכן נכנסנו לחדר המיון.
בשעות שלאחר מכן ראה אותי פחות או יותר כל רופא שנכח במקום: הראשון דפק לי עם היד על הגב בכל מיני מקומות ושאל אם זה כואב. ניסיתי להסביר לו שזה כואב בכל מקרה, ושלידיים שלו יש מעט מאוד השפעה על כך. השני ניסה לעקם אותי לכל מיני זוויות משונות, כשבכל זווית חדשה הוא שואל "זה כואב?" בתקווה. השלישי הודיע שברור לחלוטין שזו בעיה בכליות ושלח אותי לבדיקת שתן. הרביעי חכך בדעתו אם יכול להיות שזה אפנדיציט שממוקם במקום בלתי צפוי, נניח בגב. פה ושם הגיעו גם אנשים שדיברו על בעיות בטחול, בדרכי השתן, בכבד ואולי גם בלבלב – בשלב ההוא כבר הייתי מיואש כל כך שלא ממש טרחתי להקשיב. בניגוד לגיבור של "שלושה בסירה אחת", אפילו האופציה של צניחת רחם חופשית עלתה כאפשרות לגיטימית. העובדה היחידה שכולם הסכימו עליה פה אחד הייתה שלא מדובר בבעיה שמקורה בגב. לטענתם, אילו היה מדובר בבעיות גב, הייתי מגיב קצת אחרת לדפיקות של הרופא הראשון. לכן הם הכריזו בביטחון שאין שום טעם לשלוח אותי לצילום רנטגן, שסתם יחשוף אותי לקרינה לא נחוצה.
דיוקן עצמי לא נחוץ (צילום: רוברט קאפה)
כל הפרוצדורה נמשכה כמה שעות, אבל איש מבין הרופאים לא הצליח להגיע למסקנה מה גרם לילד בן חמש עשרה להפוך למשותק. בסופו של התהליך הם החליטו שבהעדר בעיה רפואית ניכרת לעין, אין ספק שמדובר במשהו פסיכוסומטי. הם התחילו להתעניין איתי האם אני סובל מלחץ בלימודים, האם אני במשבר רומנטי, האם יש בעיות במשפחה והאם העובדה שיצחק שמיר ראש ממשלה גורמת לי לחרדות ולחוסר שינה. התשובה לשלוש מבין השאלות הללו הייתה חיובית (למגיבים: הנה הזדמנות פז לשאלה בלתי מחייבת), אבל היה לי קצת קשה להאמין שזו הסיבה למה שקרה לי. להם היה קל הרבה יותר.
לפנות בוקר אבא שלי אמר נואש והבין שמהמקום הזה שום טוב כבר לא ייצא. הוא שאל אותי אם אני אצליח להגיע עד לאוטו, וכשאמרתי שאני חושב שכן, הוריד אותי לרצפה וגרר אותי אחריו החוצה. בדרך החוצה, אחד הרופאים שבדק אותי קודם ראה אותנו מדדים לאיטנו ואמר לאבא שלי באמפתיה: "איך אתה מטפל בילד? תראה אותו, הוא בקושי זז. תוציא אותו החוצה, שיעשה קצת ספורט, שיזוז קצת". אבא שלי לא ידע אם לצחוק, לבכות או לצרוח. הוא התחיל למלמל משהו על זה שהילד הלא ספורטיבי שיחק 20 שעות כדורסל עד אחר הצהריים של אותו יום, אבל הבין שזה כנראה לא יעזור והמשיך לדדות. ליד דלת היציאה, השומר ראה אותנו וקם במהירות כדי להביא לי כיסא גלגלים.
בבית נתנו לי משככי כאבים בכמויות מסחריות, ובזכותם הצלחתי לישון קצת – או אולי למות, אני לא בטוח. מאוחר יותר באותו יום אמא שלי התקשרה לבן דוד שלה, אורתופד שגר בעיר אחרת, והסבירה לו את שאירע. הוא שאל אותי כמה שאלות בטלפון, ביקש ממני לעשות כמה תנועות, ובסופן קבע את הדיאגנוזה שבהמשך התבררה כמדויקת: ספונדילוליסתזיס, ובעברית: מה שקורה כאשר אחת החוליות בגב מחליטה שלא טוב לה במקום שבו היא נמצאת ולכן היא יוצאת לטיול קצרצר בלי להיוועץ בחברותיה קודם לכן. כך גיליתי שהאדם היחיד בבית החולים שהיה לו מושג כלשהו ברפואה עובד בכניסה כשומר.
מצא את ההבדלים: מימין: ספונדילוליסתזיס; משמאל: גב נורמלי
העובדה שהייתה דיאגנוזה לא הקלה כמובן על הכאבים, אלא רק על חוסר הידיעה. דוד-אורתופד היה ידוע מאז ומעולם באמרות השפר שלו, ומקומן של אלה לא נבצר גם הפעם. כאשר שאלתי אותו מה גרם לזה לקרות, והאם לעובדה ששיחקתי כדורסל היה קשר לכך, הוא אמר שאין לו מושג. "הבעיה היא שהאדם לא נועד ללכת על שתי רגליים", הסביר בנימוס. כשניסיתי להסב את תשומת לבו לכך שאני מכיר כמה אנשים שהולכים על שתי רגליים בלי שהחוליות בגב שלהם יפגינו שאיפות למוביליות חברתית, הוא כחכח בגרונו בחוסר עניין וחזר על המשפט. אחר כך הוא החליט לבדר אותי עם מנטרה שחוקה על כך שאורתופדים יודעים לאבחן הכל אבל לא מסוגלים לפתור שום דבר. זה כמובן מאוד עודד אותי.
שכבתי בבית משותק כשבועיים, הפסדתי טיול שנתי (הרווח הנקי היחיד מכל הסאגה הזאת), קיבלתי פטור משיעורי התעמלות לתקופה מסוימת ובעתיד הרחוק יותר גם ירד לי הפרופיל (אם כי האורתופד הצבאי היה הוגן מספיק כדי להציע לי לא לדווח על הבעיה, "כי אתה בטח רוצה להיות קרבי"; בטח). הייתי אמור גם ללבוש איזה מין מחוך מפלצתי שיסייע לחולייה להסתדר בעצמה, אבל אחרי פעם אחת שבה לבשתי אותו והרגשתי כמו מאבטח של ראש הממשלה (ולא, למרבה הצער, כמו ראש הממשלה עצמו, שהיה זקוק לו יותר), החלטתי לדגול בפילוסופיה שהגוף הוא מכונה משומנת היטב היודעת לתחזק את עצמה. עד היום זה עבד לא רע. פרט לכאבי גב מזדמנים – שגם כך נדמה שכולם סובלים מהם – לא ניכרו נזקים ארוכי טווח, אלא אם סופרים את חוסר האמון המוחלט שלי ברופאים (ע"ע: ד"ר פאוסט), לצד האמון הבלתי מסויג שאני נותן בשומרים במקומות ציבוריים, כל עוד הם מגבילים את עצמם למתן דיאגנוזות רפואיות ולא חורגים מתפקידם ומנסים למנוע פיגועים.
***
בדרך החוצה מהרופא השבוע חיפשתי שומר שיסייע לי, אבל לא היה כזה בנמצא. ניסיתי את השומר בכניסה לבניין שבו אני עובד, אבל הוא אמר לי שהכל בסדר, דיבר קצת בטלפון ואז אמר לי שהאנשים בחלוקים הלבנים שהולכים להגיע עוד מעט הם חברים שלי. בקושי הספקתי לברוח משם, וכעת אני מסתובב ברחוב מבולבל ותמה ולא יודע מה לעשות. אם מישהו מהקוראים מכיר שומר טוב המתמחה בבעיות גב, כליות, לבלב ודרכי השתן, אודה לו מאוד אם ישאיר לי את פרטיו בתגובות. הפניות לרופאים אני לא צריך, כאלה כבר יש לי מספיק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
