תום נופל מעץ (אילוסטרציה)

האזהרה. ההורים שלי מספרים שבגיל שלוש הייתי עולה על האופניים עם גלגלי העזר וטס ללא פחד ממקום למקום. הייתי הרוכב הטוב ביותר בשכונה. אחר כך נסענו לארצות הברית, האופניים נשארו בארץ, ואני הפרכתי את האגדה עתיקת היומין על כך שיש דברים שאי אפשר לשכוח לעשות. בחו"ל לא היו לי אופניים, והם עלו כנושא שיחה רק ככלי נשק שאמא שלי הפנתה כלפי אבא שלי, במשפט הקבוע "למה אתה לא מלמד אותו לרכוב על אופניים?" (למשפט הייתה גירסה נוספת, שונה מבחינה תחבורתית אך בעלת פונקציות פנים-משפחתיות זהות, "למה אתה לא מלמד אותו לשחות?"). לטענה נלוו לרוב גם איומים מפורשים על כך שכשאגיע לחטיבה ולתיכון, כל החברים שלי ירכבו על אופניים לכל מקום (ובעיקר לים – המקום שבו גם חוסר היכולת שלי לשחות יבוא לידי ביטוי) ואני אשאר בודד וגלמוד בבית ואף אחת אף פעם לא תרצה אותי, פשוט כי אני לא אהיה שם, במקום שאליו הן נוסעות כדי להתמזמז עם הנערים בעלי האופניים וכישורי השחייה (אמא שלי נמנעה מלהשתמש בביטוי המפורש "להתמזמז" עד שהגעתי לגיל שש).

האזהרות האלה היו אמורות כנראה לגרום לי להפעיל לחץ על אבא שלי ללמד אותי לרכוב על אופניים (ולשחות), אבל נותרה בעיה אחת קטנה: לא היו לי אופניים ללמוד לרכוב עליהם (וגם פחדתי ממים מאז שהמטפלת שלי ניסתה להטביע אותי באמבטיה בגיל חצי שנה; אבל זה סיפור אחר לגמרי). האופניים והשחייה הפכו לפיכך למטאפורה המושלמת לתיאור הכשל ההורי של אבא שלי מחד גיסא, ולחוסר האסרטיביות שלי מאידך גיסא. בדיעבד אני לא יכול שלא לתהות למה אבא שלי פשוט לא נענה לאתגר, ולא פחות מכך – למה אמא שלי לא לימדה אותי בעצמה. אני חושד שהתשובה לשתי השאלות זהה: כנראה גם הם לא ידעו לרכוב על אופניים או לשחות.

הנאות החיים שיימנעו מתום (אילוסטרציה)

העלייה. בגיל שש חזרתי לארץ. רגע לפני החזרה אזרה אמא שלי עוז והחליטה שעכשיו מנצלים את ההזדמנות וקונים לילד אופניים. ברם, היא החליטה גם שאם כבר קונים לילד אופניים ומשלמים הן את מחירם, הן את עלות העלאתם ארצה, מן הראוי שהם ישמשו את הילד יותר משנה-שנתיים. ומאחר שילדים – יצורים חסרי התחשבות שכמותם – נוטים לגדול, הוחלט פה אחד (באורח פלא, זה גם היה בדיוק מספר הפיות שהשתתפו בתהליך קבלת ההחלטה) שהאופניים שייקנו יהיו כאלה שיחזיקו מעמד כמה שנים, גם אם בתחילה יהיו גדולים מעט עבור הילד.

אני משער שלא קשה לדמיין את התוצאה של היוזמה הברוכה הזו. בדומה לילדים שרואים מדי פעם ברחוב כשהם לובשים אוהל דמוי חולצה ונועלים מגפיים שקיבלו בירושה משאקיל אוניל, "כי הם יגדלו לתוכם", גם האופניים האימתניים שזכיתי לקבל התאימו יותר לתפלץ גרוטסקי מסדר הגודל של שְרֵק מאשר לי, וכשניסיתי לעלות עליהם נראיתי בדיוק כמו ליצן בקרקס שרוכב על אופניים מיניאטוריים, רק להפך. לזכותם של ההורים שלי ייאמר שמאחר שהם הבינו שקצת מסוכן לתת לילד בן שש לעלות על האופניים של לאנס ארמסטרונג כשהוא לא יודע לרכוב, הם הפגינו התחשבות ראויה לציון והוסיפו להם גלגלי עזר. אלא שבדרך לארץ, הגלגלים התעקמו, ולכן בכל רגע נתון היה רק אחד מהם מונח על הקרקע. כמו כן, במהלך העלייה ארצה מישהו חמד לו לצון והוציא את כל האוויר מהגלגל האחורי. וכך כשהגיעו לארץ, היו אופני המוטוקרוס שלי לפארודיה מגוחכת עם גלגל אחורי מפונצ'ר וחסר תועלת וגלגלי עזר שנטו בזווית של 45 מעלות והיה ביניהם פער של כעשרים סנטימטר גובה. למותר לציין שהקונסטרוקציה הזאת לא השקיטה את החרדות שלי מרכיבה.

הרכיבה. במשך רוב השנה אופסנו האופניים במחסן הבניין ושימשו בעיקר כמקור לא אכזב לריבים בלתי פוסקים עם השכנים בשאלות הנוגעות לזכויות אחסון ורישום בטאבו. פעם בשנה, כשבוע לפני יום כיפור, הוחלט פה אחד – ועדיין מדובר היה באותו פה מקודם – שיש להוציאם משם ולאפשר לי לרכוב, כדי שאוכל לבלות עם חבריי בחג הקדוש לרוכבים. בדרך נס, למדתי לייצב את שיווי משקלי על האופניים בדיוק בזווית כזו שבה הם נותרו יציבים, פחות או יותר, ומדי פעם אפילו הייתי מצליח להתקדם בעזרתם כמה מילימטרים. ילדי השכונה האחרים היו חוזים בפלא ומתחננים שאתן גם להם לנסות לרכוב על המיצג המוזיאוני הביזארי, ואני הייתי נעתר בחפץ לב, בעיקר כדי שאוכל לרדת מהאופניים לרגע ולזכות בשניות ספורות של נשימה סדירה. מעטים היו הילדים שהצליחו בכלל לטפס על האופניים (אני הייתי עולה בעזרת מנוף), שלא לדבר על לגרום להם לנוע בווקטור כלשהו מלבד "למטה ומהר מאוד". כך הוכתרתי מדי שנה לאלוף השכונה ברכיבה-על-אופניים-ענקיים-עם גלגל-אחורי-מפונצ'ר-וגלגלי-עזר-עקומים-שאף-אחד-אחר-לא-מצליח-לתפעל (להלן "אעעגאמועעשאאלמ"ל"). למרבה הצער, הכישורים הללו לא היו רלוונטיים לרכיבה על שום כלי תחבורה אחר, כולל אופניים נורמליים.

הלמידה. אי שם במהלך השירות נשברתי והחלטתי שהגיע הזמן ללמוד לנהוג – לא כי רציתי, אלא כי הפחידו אותי שאחר כך זה נעשה קשה יותר. קבעתי שיעור עם מורה מוזר בשם צביקה שהומלץ על ידי חבר שהיה בין הבודדים שכשנכנסתי איתו לרכב לא התחלתי במקביל לכתוב צוואה. צביקה אסף אותי מנקודת מפגש ליד ביתי והורה לי לשבת ליד ההגה ולהתחיל לנהוג. לא ממש הבנתי מה אני אמור לעשות, אז לחצתי מדי פעם על הדוושות השונות וסובבתי את ההגה כשהאנשים היו קרובים יותר מדי, כלומר רוב הזמן, כשצביקה זורק לעברי מילות עידוד שהזכירו מאוד את אלה של אבא שלי במגרש החנייה. היה נדמה לי שהוא גם מזיע באופן חריג, אבל היה חם אז חשבתי שאולי זו הסיבה. בסוף היום עדיין לא הבנתי מה עושים כדי לנהוג ומה ההבדל בין הגז לברקס, אבל צביקה היה נראה מרוצה וקבע איתי שיעור נוסף. יום לאחר מכן התייצבתי שוב בנקודת המפגש שלנו, אבל צביקה לא היה שם, ולא הגיע גם אחרי שחיכיתי קרוב לשעה. האמת היא שההברזה הזאת גרמה לי להעריך אותו הרבה יותר.

עוד פעם אחת התחלתי ללמוד עם אבא שלי, בארצות הברית, שם מותר לכל אדם בעל רישיון נהיגה בן כמה שנים ללמד אנשים לנהוג. באופן מפתיע זה גם עובד בדרך כלל, אבל לא במקרה שלי. אבא שלי פחד, ובצדק, לעלות איתי לכביש, אז הוא לקח אותי למגרש חנייה (קוראים עירניים ישימו לב למוטיבים חוזרים, אני חושב שבתורת הספרות קוראים לזה "הקבלה"; אבל מצידי גם "מטונימיה" ו"סינקדוכה" יתקבלו בברכה). הוא הורה לי לעשות רונדלים בין המכוניות החונות ועבר לתנוחה עוברית. הפעם, יש להודות, הוא לפחות לא התחבא בין המכוניות החונות, אבל זה רק כי הוא חשש שאני אצליח להגיע אליו גם שם. לאורך כל ה"שיעור" הוא הפגין קור רוח שאפיין את גאולה כהן בימיה הטובים (וגם היום, אני מנחש), ופעם אחת הוא פתח את הדלת וזינק החוצה אגב התגלגלויות נועזות ואחר כך טען שהוא בסך הכל מתאמן לקראת האודישנים ל"סטארסקי והאץ' 2". בסוף היום הוא טען שאני נוהג מצוין וקבע להמשיך את השיעורים למחרת, אבל כשקמתי בבוקר הוא לא היה בבית ואמא שלי דיווחה שהוא היה חייב לנסוע באופן פתאומי ללונדון, או אולי לדרום אפריקה, היא לא הייתה בטוחה, ורק ביקשה שאני לא אכנס בימים הקרובים לחדר העבודה, כי בדיוק ריססו שם וזה מסוכן, ורק היא תיכנס לשם מדי פעם כדי להביא סטייקים וצ'יפס למקקים, כדי שלא ירעבו למוות בזמן שהם גוססים.

תום לומד לנהוג (אילוסטרציה)

ההוויה. באופן כללי, העדר הרישיון הפריע לי פחות משניתן היה לצפות. אני אוהב ללכת, ואין לי בעיה לצעוד מרחקים ארוכים אם צריך. אין לי גם בעיה עם תחבורה ציבורית, ובמקרים מסוימים אני אפילו נהנה ממנה. ועד היום תמיד גרתי במקומות מרכזיים מאוד, כך שלא הייתה לי שום בעיה להגיע ברגל אל המקומות שאליהם רציתי – בעיקר המיטה שלי בחדר השינה.

ההצדקה. מה שמפריע לי הרבה יותר מהעדר הרישיון הוא ההכרה הכפולה: (1) שאין לי רישיון כי אני פוחד לנהוג; (2) שאני מתחמק מלספר לאנשים שאין לי רישיון כי אני פוחד לנהוג. אני מבנה את העדר הרישיון בדרכים שונות, שכולן נשמעות רציונליות לחלוטין. על פי סוג הצדקה אחת, מדובר בעצם בסוג של זהירות, שכן ברור לי לחלוטין שטווח הזמן בין הפיכתי לנהג לבין הרשעתי בהריגה מתוך רשלנות תלוי אך ורק במהירות סיבובן של טחנות הצדק המקומיות, כלומר כמה שנים טובות, אבל לא נטולות רגשות אשמה. על פי סוג הצדקה אחר, בריאותי-אסתטי, ההימנעות מנהיגה וההליכה הנובעת מכך מהוות את הדרך היחידה למנוע ממני לשקוע לניוון פיזי מוחלט, שסופו בהפיכתי לתפלץ בעל ממדים גרוטסקיים שיוכל סוף סוף להוציא מהמחסן את האופניים שקבורים שם ולעשות בהם שימוש הולם. על פי סוג הצדקה נוסף, פשוט אין לי שום צורך בנהיגה, כי אני ממילא ממוקם במרכז העיר וכך נחסכת ממני מצוקת החנייה המקומית. ויש כמובן גם הצדקות כלכליות שונות. למעשה, אין מומחה גדול ממני באיתור כל הדרכים שבהן רישיון ורכב מכבידים על הכיס ולמעשה ממוטטים את המשק המודרני.

ההצדקות האלה מתעלמות, כמובן, מכך שרישיון אינו מחייב גם אוטו, ועוד יותר מכך מהוויתורים שאני נאלץ מדי פעם לעשות בגין היעדרו, כמו זה של הקיץ הקרוב.

האחווה. בכל מקום שבו הייתי גיליתי כמה שותפים למסדר הלא נוהגים (אני מנחש שחלקם יימצאו גם כאן, בתגובות). זו אחווה מעניינת, שקל מאוד להבנותה כחתרנית ואנטי-ממסדית. ולמען האמת, אני חושב שבסגידה למכוניות בתרבות שלנו אכן יש משהו מגוחך, כמו גם בטקסים משונים שאני צופה בהם בפליאה של אאוטסיידר: הצורך האובססיבי למצוא מקום חנייה "יותר קרוב", גם אם מדובר בחיפוש של עוד חצי שעה שחוסך חמש שניות  הליכה; התיעוב המוחלט כלפי הולכי רגל באשר הם והאמונה כי המרחב הציבורי שייך כולו לנוהגים על ארבע – תיעוב המגובה במדיניות הרשמית המעודדת נהגים פרטיים על חשבון הנוסעים בתחבורה הציבורית ברוב המדינות הקפיטליסטיות; והעיסוק הבלתי פוסק ברכב, האנשתו ו/או העלאתו לדרגת סמל סטטוס, שמעקרים אותו כמעט כליל ממאפייניו הפונקציונליים. 

אבל באחווה הזאת יש גם משהו מגוחך, כי בסופו של דבר היא אחווה שלעתים נדירות מאוד נבנית על אידיאולוגיה אמיתית (אם יש דבר כזה בכלל). הכיווניות בדרך כלל הפוכה, והאידיאולוגיה היא הנבנית בדיעבד על מנת להצדיק את ההתנהגות שנובעת, למיטב הבנתי, בעיקר מפחד, ואולי גם קצת מעצלות. לפיכך החלטתי שהגיע הזמן לעבור את שלב ההצדקות ולהתמקד במהות. זה לא אומר, כמובן, שאני הולך לעשות רישיון. כלי רכב ואני הם שתי ישויות שלא נועדו לחיות יחד. המהות היא ההבנה שהמצב הזה נובע ממוטיבציות ומרגשות אנושיים בסיסיים ולא הרואיים, ואיננו תוצאה של איזו גדלות נפש שאיננה.

ההשלמה. אני תום, ואני פוחד לנהוג. אני לא אגור בניו יורק בקיץ, לא אסע ברחבי ארצות הברית, ולא תהיה לי העבודה המושלמת.

אבל אם אתם רוצים ביקורת על הנהיגה שלכם, אני נותן אותה חינם אין כסף, ובמילים גבוהות מאוד.